Tel Aviv, 16 Jan 2018, 19:19:57
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות

II / 9 שני האפיגרפים, המוסר וההַשְׂכֵּל

 .

חטא התאווה – LUXURIA 

מתוך שבעת החטאים הקטלניים – הירונימוס בוש


בראש “סונטת קרויצר” הציב טולסטוי שני אֶפִּיגְרָפִים.

 

אפיגראף הוא, במקור, כתובת עתיקה על גבי חרס או מצבה. בספרות הוא מקובל כעין “מוטו” לאמור, קו מנחה המצביע על כיוונו של הסיפור. אפיגראף היא בדרך כלל אמירה מרוכזת, המסכמת בתמציתיות רעיון או עיקרון ה”מרחפים” מעל רוחו של הסיפור.

 

טולסטי כבר התנסה בהצבת אפיגרפים, קודם לכן, ברומאן המשפחתי הגדול שלו “אנה קארנינה” הציב שני אפיגראפים:

האחד קצר: 

“לי נקם ושילם” ,

[ שהוא ציטוט מ:  “לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם” ( דברים לב לה ) ]

והשני ארוך יותר :

 “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו –

כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה” – פרי עטו;

 

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם


לא מעט עטים נשתברו כבר אל סלע פרשנותו של האפיגראף “לי נקם ושילם” שבראש “אנה-קרנינה”. כמה מן הדעות שנכתבו בנושא, עוד בתקופת חייו של טולסטוי מצוטטות ונדונות במאמר  “לי נקם ושילם – כוונת האפיגראף ומשמעות היצירה” [ מאת בוריס אייכנבוים, מצוטט מתוך ” אנה קארנינה וטולסטוי” יצירה ויוצרה – מבחר מאמרים [ כתר , 1984] בעמ’ 189.], המלמד אותנו כי לא מעט פירושים ניתנו לאותו אפיגראף ולא מעט התחבטו בקשר שלו ליצירה המוגמרת.

 טולסטוי צוטט כאומר:

“אני חייב לחזור ולומר שבחרתי באפיגראף זה, כפי שכבר הסברתי , פשוט כדי למסור את הרעיון שמעשה רע של אדם מביא בעקבותיו רק מרירות, שמקורה לא באדם אלא באלוהים, ושמרירות כזאת  היתה גם מנת-חלקה של אנה קרנינה. כן זכור לי שזהו בדיוק מה שרציתי להביע.”

במובן זה מתפרשים דבריו של טולסטוי עצמו כי בציטוט מהמקרא נאמר :  “לי – כלומר לאל – “נקם ושילם”. מקור העונש הוא באל ולא באדם. מותה של אנה קרנינה  [ כשהיא נופלת מתחת לגלגלי הרכבת ] הוא תוצאה ישירה ובלתי נמנעת מהתנהגותה: התשוקה שלה שהוליכה לבגידתה בבעלה, הובילה לסבל והסבל גבה את מחירו במותה [ כעונש מידי שמים או כהתאבדות שגם היא צורה של עונש מידי שמיים …

 

דוסטוייבסקי, שדן באפיגראף, ראה כאן הצצה לנבכי נפש האדם :

“נפש האדם אינה משתנה, אי-השפיות והחטא נובעים ממנה עצמה. ולבסוף, חוקי הנפש האנושית הם עדיין בלתי-ידועים. רחוקים מהישג ידו של המדע, בלתי מוגדרים ומסתוריים כל כך, עד שעדיין לא ייתכן קיומו של רופא או שופט עליון מבני האדם, אלא רק האל האומר: “לי נקם ושילם”. רק לו לבדו מוכרים תעלומת העולם כולה וייעודו הסופי של האדם. ובינתיים אין האדם, בגאוותו על שאינו נכשל לעולם, יכול להתחייב לפתור מאומה. עידן זה עדיין טרם הגיע”

בעל המאמר מעיר כי פשנות זו מביאה את היצירה להיות יותר יצירה של דוסטוייבסקי מיצירה של טולסטוי.

 

מבקר אחר, גרומקה שמו, כותב:

“אי אפשר להרוס משפחה בלי ליצור בה אומללות, ועל אומללות עתיקה זו אי אפשר לבנות אושר חדש…אהבה מאוחרת המלווה בתשוקה, הורסת נישואין שהם תוצאה של שקר ישן, לא תתקן מאומה ותוביל אך ורק להרס הסופי כיוון ש…”לי נקם ושילם”.

יש משהו משותף בפרשנויות של דוסטוייבסקי ושל גרומקה – דוסטוייבסקי מוצא ברומאן ובאפיגראף דטרמיניזם מוחלט ומתעלם מעמדתו של לווין ברומאן הסובר שלאדם בחירה חופשית באשר לאושרו. אנה קרנינה נתפסת על ידי הקוראים לא כפושעת שבגדה בבעלה והרסה משפחה אלא כקורבן של מחאה.

 

מחבר אחר – ורסאייב שמו, שאף זכה למכתב שבח מטולסטוי עצמו על “פירושו” את האפיגרף, סבור כי האפיגראף מבטא את אמונתו האיתנה של טולסטוי  שהחיים במהותם קורנים ומלאי שמחה ומובילים את האדם בבטחה אל האושר וההרמוניה, ושרק האדם עצמו אשם אם אינו נענה לקריאת האופטימית של החיים. בנישואיה לקרנין היתה אנה לאם בלבד ולא רעיה. העובדה שאנה לא מסיקה את המסקנות וחיה את אהבתה בשקר  ומעשיה [ כלומר בגידתה בבעלה וקשריה עם מאהבה] , הופכים את הקשר שמחוץ לנישואין ללא יותר מאשר “תענוג זול ואסור”. אנה, אשת קרנין, הפכה ל”פילגש” ולא ל”אהובה”. החיים אינם יכולים לסבול אהבה שקרית שכזו – ולכן חייה נהרסים . יציאתה של אנה להרפתקה אליה יצאה היתה פזיזה, ובפועל היתה הליכה כנגד מהותה וכנגד החוק העליון הקורן בחומרתו והאומר “לי נקם ושילם” – ועל כן על מי ועל מה תתלונן  ?

 מכל המבקרים שאת דעותיהם מצטט בוריס אייכנבאום במאמרו הנ”ל, דעתו של מ’ אלדאנוב נראית לי הקולעת למטרתה:

 אלדאנוב העיר כי הגישה המוסרית של טלסטוי ב”אנה קרנינה היא “גישה מעורפלת”: אנה מתענה ביסורים מוסריים, בהשפלה ובעונש מוות:  וורונסקי נשלח לשדה הקרב ונהרג שם. נקמה על ידי בית משפט מניחה קיומם של פושעים, טולסטוי לא מצליח להסתיר את התאהבותו באנה קרנינה, לכן הקורא יוצא בתחושה קשה שאין צדק בעולם והאפיגראף “נתפר לסיפור בחוט לבן וגס”.  במילים אחרות: מבקר זה טוען כנגד טולסטוי כי לא הצליח להעניק משמעות מוסרית ליצירתו. כיוון שאיש אינו מתייחס לאנה כאל פושעת לכן איש אינו מתרשם מן האפיגראף, ושכר מוסרו יצא בהפסדו .

 

 

האפיגרפים שב”סונטת קרויצר” – ומשמעותם


 

גם ב”סונטת קרויצר” הציב טולסטוי שני אפיגראפים. הפעם שניהם מן המקורות – מהבשורה על פי מתי, שבברית החדשה:

 

הראשון:

 

וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָׁה לַחְמֹד אוֹתָהּ נָאֹף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ׃

[ מתי, ה, 28 ]

 

והשני:

 

תשובתו של ישו לתלמידו, בענין המנעותם של בעלים מקיום יחסי מין אף עם נשותיהם, כשהוא משווה אותם לנזירים המוכנים לסרס עצמם למען “מלכות שמים”

 

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַתַּלְמִידִים אִם זֶה מִשְׁפַּט הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ לֹא טוֹב לָקַחַת אִשָׁה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֹא יוּכַל כָּל אָדָם קַבֵּל אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי אִם אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם׃ יֵשׁ סָרִיסִים אֲשֶׁר נוֹלְדוּ כֵן מִבֶּטֶן אִמָּם וְיֵשׁ סָרִיסִים הַמְסֹרָסִים עַל יְדֵי אָדָם וְיֵשׁ סָרִיסִים אֲשֶׁר סֵרְסוּ עַצְמָם לְמַעַן מַלְכוּת הַשָׁמָיִם מִי שֶׁיּוּכַל לְקַבֵּל יְקַבֵּל׃

[ מתי, י”ט, 10-12 ]

 

מי שמתחיל לקרוא את הסיפור חושב כי שני ציטוטים אלה הינם שני “קווי הגיזרה” שביניהם ינוע הסיפור, אך כאשר ימשיך לקרוא בסיפור יחוש כי הסופר מרחיק אותו משני קוים אלה עד כי גם כאן המסר המוסרי הולך ומתמסמס:

 

נָאֹף נְאָפָהּ בְּלִבּו


 

דבריו אלה של ישו נאמרים לתלמידיו בדרשה על ההר. לאחר שהוא מברך אותם, ומורה להם כי ההסתפקות במועט היא הציווי הראוי : 

“אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים”

הוא מעודד אותם ומחזק ידם על סבלותיהם ומזכירם כי זו היתה דרכם של הנביאים שנרדפו בשל דעותיהם על ידי ההמון – אך הם – הנביאים – עמדו על דעתם.

 

ועתה,  לפני שהוא עובר להרביץ בתלמידיו את תורת חידושיו ואת פירושיו שלו על התורה הוא מבהיר – כדרכם של כל המהפכנים והרפורמטורים – כי הם בעצם רק..ממשיכי הדרך של קודמיהם:

אַל־תְּדַמּוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים לֹא בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם לְמַלּאת׃ [ מתי, ה, 17 ]

 

מכאן ואילך יתיחס לפסוקים בתורה כשהוא מצטטת ומולם מביא את בשורתו שלו:

הפסוק הראשון שהוא מתיחס אליו הוא :

 

לֹא תִּרְצָח  לֹא תִּנְאָף  לֹא תִּגְנֹב  לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: [ שמות , כ’, 12 ]

 

ישו פותח בדיבר “לא תרצח” :

 

הֲלֹא שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים לֹא תִרְצָח וַאֲשֶׁר יִרְצַח חַיָּב הוּא לְבֵית דִּין

וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל אֲשֶׁר יִקְצֹף עַל־אָחִיו חִנָּם חַיָּב הוּא לְבֵית דִּין וַאֲשֶׁר יֹאמַר אֶל אָחִיו רֵקָא חַיָּב הוּא לְסַנְהֶדְרִין וַאֲשֶׁר נָבָל יִקְרָא לוֹ הוּא מְחֻיַּב אֵשׁ גֵּיהִנֹּם׃

[ מתי, ה, 21-22 ]

 

מכאן יכולים אנו ללמוד על דרכו של ישו: מה שבתורת משה אסור במעשה ( “לא תרצח” ) ישו מעביר למעמד של ציווי מוסרי – של אידיאל שקשה להניח שניתן להגשימו וכל תורתו של ישו היא הרעיון שעל המאמין לשאוף למצב האידיאלי עליו הוא מדבר – אם ייכשל עונשו יהיה בעולם הבא ואם יעמוד – יזכה “במלכות השמים” כלומר בגן עדן.

לכאורה ישו מדקדק באיסור ומחריף אותו בכך שהוא מקדים אותו לשלבים הנפשיים הקודמים  למעשה האסור עצמו ; ואת האיסור הוא מעביר מזירת העולם הגשמי-חיצוני [ הרצח כמעשה פיזי ] לתודעתו ולנפשו של המאמין: עוד לפני הרצח, כל מי הקוצף [ הכועס ] על אחיו – חייב הוא לבית דין, ודי לו להעליב את חברו ולכנותו נבל – כדי שיחוייב הוא באש גהינום, כלומר בעונש מידי שמים.

 

גם כשיבוא אצל הדיבר “לא תנאף” יעביר ישו את כובד המשקל מן המעשה עצמו אל המחשבה על המעשה, כבר המחשבה – פסולה ודין החושב כדין העובר:

 

שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים לֹא תִנְאָף׃

וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָׁה לַחְמֹד אוֹתָהּ נָאֹף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ׃ [ מתי, ה’, 27-28 ]

 

ישו הכיר כמובן גם את הפסוק:

 

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת: ויקרא , כ’, 10 ]

 

אך את תורת המוסר שלו הוא מכוון פנימה לנפשו של המאמין, ומציב לו אתגרים מוסריים רחוקים, כמעט בלתי ניתנים להשגה, שתכליתם העולם הבא: אין הוא עוסק בצד המעשי-פיזי של הניאוף, אין להמתין לביצוע הניאוף הפיזי עצמו – די במבט חומד לגופה של אישה, והמביט נחשב כנואף בליבו, כלומר כמי שנכשל.

 

לרעיון זה, של איסור הניאוף שבלב, סימוכין עוד בברית-הישנה;

ויתכן כי כאן – בספר משלי – מצוי השורש והמקור לצניעות הנוצרית החסודה: שבעת החטאים – ענין שהנצרות דשה בו בהתמדה לאורך שנים רבות, ויוצרים רבים העלו אותו על גבי ציורים רבי-רושם, כגון ציורו של הירונימוס בוש : “שבעת החטאים הקטלניים”

 

שבעת החטאים הקטלניים – הירונימוס בוש

 

מופיעים כבר בספר משלי בפרק ו’, שם מונה המקרא את שש שנאות האל ואת שבע תועבות נפשו:

 

שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְהֹוָה וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ:

עֵינַיִם רָמוֹת

לְשׁוֹן שָׁקֶר

וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי:

לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן

רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה:

יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר

וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים:

משלי ו’  17-19 ]

 

ובהמשך

לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה:

אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ:

כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד:

הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה:

אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה:

כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ:

משלי ו’  24-28 ]

 

במהלך הסיפור, מוביל אותנו טולסטוי לפסוק ראשון זה ממתי – כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָׁה לַחְמֹד אוֹתָהּ נָאֹף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ׃, ונזקק לו כבסיס לטיעונו נגד התאוה המינית בכלל. הנה ציטוט מדברי טולסטוי, ב”סונטת קרויצר”:

 

“התאוה המינית , יהא קישוטה אשר יהיה, רעה היא, רעה חולה, שראוי להאבק עמה ולא לעודדה, כנהוג אצלנו. דברי האוונגליון, שכל המסתכל באשה לחמוד אותה נאוף נאפה, אין כוונתו לאשתו של איש אחר בלבד, אלא בעיקר לאשתך שלך”. ( פרק 11, עמ’ 34-5).

 

וכך, בטיעון סכולסטי שכזה, מקשר הגיבור פוזדניצ’ב את הציטוט הראשון מן האונגליון לציטוט השני – ומפרש : כי ניאוף הוא כל תשוקה מינית, וכי גם היחסים המיניים עם אשתך – ובעיקר איתה, הם שורש הרע וראויים לגינוי !

 

מִי שֶׁיּוּכַל לְקַבֵּל יְקַבֵּל


גם הציטוט השני שהציב טולסטוי בראש הסיפור, מופיע במקור שבברית החדשה, על רקע כללי יותר וראוי לעיין גם בו.

 

הפעם נמצאים ישו ותלמידיו במדבר והפרושים באים לנסותו . הסוגיה עליה הם שואלים אותו מתייחסת לשאלת הנישואין והגירושין:

ושואלים אותו : היכול איש לגרש אשתו על כל דבר ?

וישו משיב כי האל יצר אותם זכר ונקבה ועל כן נאמר : “ויעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו שניהם לבשר אחד” – ועל כך שואלים אותו תלמידיו – אם כך הוא ולא יוכלו להיפרד – מדוע ציווה משה לתת לאשה ספר כריתות ולשלחה – כלומר לגרשה ?

 

ותשובתו של ישו:

 

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִפְּנֵי קְשִׁי לְבַבְכֶם הִנִּיחַ לָכֶם משֶׁה לְשַׁלַּח אֶת נְשֵׁיכֶם וּמֵרֹאשׁ לֹא הָיָה הַדָּבָר כֵּן׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם הַמְשַׁלֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלּא עַל דְּבַר זְנוּת וְנֹשֵׂא אַחֶרֶת נֹאֵף הוּא (וְהַנֹּשֵׂא אֶת־הַגְּרוּשָׁה נֹאֵף הוּא)׃  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַתַּלְמִידִים אִם זֶה מִשְׁפַּט הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ לֹא טוֹב לָקַחַת אִשָׁה׃

מתי יט’ 8-10 ]

 

גם כאן מפגין ישו את גישתו הקיצונית יותר – הדורשת הינזרות. הוא מבקר את מוסד הגירושים ומציג את משה כנכנע לדרישות העם. ישו, נאמן לגישתו המוסרית הקפדנית, המציב אתגרים בלתי ניתנים להשגת על ידי בני אנוש רגילים וכל מה שהם יכולים לעשות הוא לכל היותר לשאוף לכך, לשאוף ו…לא להגיע…

ישו יודע כי דרישתו אינה מתאימה לכל אחד רק לאלה המסוגלים –  לכך והוא מוסיף ואומר להם :

 

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֹא יוּכַל כָּל אָדָם קַבֵּל אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה כִּי אִם אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם׃ יֵשׁ סָרִיסִים אֲשֶׁר נוֹלְדוּ כֵן מִבֶּטֶן אִמָּם וְיֵשׁ סָרִיסִים הַמְסֹרָסִים עַל יְדֵי אָדָם וְיֵשׁ סָרִיסִים אֲשֶׁר סֵרְסוּ עַצְמָם לְמַעַן מַלְכוּת הַשָׁמָיִם מִי שֶׁיּוּכַל לְקַבֵּל יְקַבֵּל׃ [ מתי יט’ 11-12 ]

 

כפי שניתן לראות ה”חיבור” שחיבר טולסטוי בין שני ציטוטים אלה הינו חיבור סכולסטי המוציא דברים מהקשרם.

 

אכן בשני המקרים נושא הניאוף על הפרק: בראשון מחשבות הניאוף מספיקות להביא את החושב לקטגוריה של חוטא ודי במחשבה כדי להחשב כנואף בציטוט השני מציב ישו רף גבוה של התנהגות שהוא דורש ממאמיניו – גירושה של אישה שלא על דבר זנות [ כלומר מי שלא נאפה ] גירושיה יחשבו כניאוף כשם שגם נישואין עם הגרושה [ שבימים ההם עילת הגירושין היתה ניאוף ] גם היא לניאוף תחשב. ומידה חמורה זו – כך יודע ישו – אינה מידה שכל אחד יכול להגיע לדרגתה. ומכאן שרק אלה המסוגלים – יעמדו בכך.

עינין ה”סירוס” – בפסוק זה הוא משל : ולא מעשה: מי שמסוגל לסרס עצמו, כלומר למנוע מעצמו חיי מין, למען מלכות שמים – יקבל על עצמו.

 

 

מה ביקש טולסטוי ?


לאחר שסיפורו של טולסטוי פורסם, תחילה במעין “פרסום מחתרתי”, כנגד עינו הבוחנת של הצנזור, ואחר כך בצורה פומבית, החל הסיפור לעורר גלים בשל הדיונים ה”מוסריים” אליהם גרר את הקוראים.

לאחר זמן פרסם טולסטוי “אפילוג לסונטת קרויצר” בו, “לאור העובדה שקוראים רבים פנו אליו כדי שיסביר את כוונותיו” הוא מעלה על הכתב את פרשנותו ה”מוסרית” שלאחר מעשה,  לסיפור עצמו ובו הוא חוזר ומבהיר את כוונותיו בכתבו את הסיפור. מי שמעונין בטקסט זה, הנראה אף נוקשה וחמור יותר מן המסרים העולים מהסיפור עצמו – יוכל לקרוא בו בקישורים להלן, שהם שני תרגומים שונים לאנגלית של אותו “אפילוג” לסונטת קרויצר.

 

http://www.ccel.org/ccel/tolstoy/kreutzer.ii.html

 

 

http://www.online-literature.com/tolstoy/kreutzer-sonata/29/

 

אסתפק כאן בציטוט מה שנראה לי כ”שורה התחתונה” של אותו אפילוג:

The Christian’s ideal is love of God and his neighbour, self-renunciation in order to serve God and his neighbour; carnal love, marriage, means serving oneself, and therefore is, in any case, a hindrance in the service of God and men, and, consequently, from the Christian point of view, a fall, a sin.

“האידיאל של הנוצרי הוא אהבת האל ואהבת שכנו, ויתור-עצמי במטרה לשרת את האל ואת השכן; אהבת-בשרים, נישואין משמעו עבודת עצמו, והינה לכן, בכל מקרה,  מעצור בעבודת האל ואדם, וכתוצאה מכך, מנקודת ההשקפה הנוצרית נפילה וחטא”

להלן אנסה לבחון עד כמה ה”אפיגרפים” שהציב טולסטוי בראש הסיפור ופרשנותו המאוחרת ב”אפילוג ל”סונטת קרויצר” עומדים במבחן הסיפור עצמו:

 

נראה לי כי בדומה לדרך מ”לי נקם ושילם” שבאנה קרנינה שאבדה ביער מילות הרומאן רחב היריעה – כך גם האפיגרפים שבראש “סונטת קרויצר” איבדו ממשמעותם וכוחם ככל שהסיפור הלך והתקדם תחת ידיו של טולסטוי.

 

יתכן ואפיגרפים אלה “שרדו” מהנוסח הראשון של הסיפור שנקרא אז “רוצח אשתו” אך ביחס לסונטת קרוייצר הם נראים – כמו האפיגרף לאנה קרנינה  “תפורים בחוט גס” וחוטאים לסיפור עצמו:

 

למי מכוון טולסטוי את המסר המוסרי שלו ש”בסונטת קרויצר” ? 

 

אם כיוון אותם לפתחו של פוזדנישב – לא פגע במטרתו: פוזדנישב אמנם מודה ומתודה ואף מתגאה ומתרברב בכך שבהיותו צעיר לימים, ולפני שנשא אישה – חי חיי ניאוף – “חיים חזיריים”. אלא , שכפי שיוצר אותו טולסטוי – הוא מציגו כמי, שמאז נישואיו, נמנע מלבגוד באשתו, כלומר חדל “לנאוף” והוא “איש מוסרי”:

“סבור הייתי, שהיות ואיני מתפתה לנשים אחרות, היות ואני חי חיי משפחה ישרים, הריני איש מוסרי, ואין בי כל אשם….”

סונטת קרויצר, תרגום צבי ארד, פרק 14 עמ’ 41 ]

 

הציטוט הראשון מהבשורה על פי מתי,  מדבר מפורשות בגבר ופוזדנישב בשלב חיי הנישואין שלו אינו נואף באשתו. כשלון חיי הנישואין הוא סיבת הכעס הרב העולה מדבריו,  המריבות בינו ובין אשתו ותחושת החטא המלווה אותו.

ואם נבקש לקרוא את  הביטוי  “לא תנאף” כאיסור שמשמעו גם : “לא תנאפי” – הרי יש בסיפור רמזים על חשדותיו של פוזדנישב כי אשתו נואפת בו עם הכנר – מכל מקום במחשבותיה, שכן טולסטוי מיחס לנגינה בצוותא, למבטים ולמחוות גופניות שונות הקשורות בנגינה, ביחוד בעת נגנינת סונטת קרויצר, סממנים של “ניאוף-רוחני”, אך כאשר יתנפל פוזדנישב על אשתו ב”פגיון הדמשקאי המעוקל”, תאמר זו:

 

“תתאושש ! מה קרה לך ? מה עובר עליך ? אין ביני ובינו שום דב, כלום, כלום …אני נשבעתי ” .

 

כלומר, היא מכחישה כל “ניאוף שבפועל” – האם די בניאוף המדומה המתחולל בתוך נפשו של הרוצח כדי להצדיק את הרצח ?

 

האם בשל “אותו חשד-ניאוף” המצוי כולו בתוככי נפשו של הבעל הקנאי – דינה כדין “נואפת” ורשאי הבעל לרצחה נפש ? האם בכך מתיר טולסטוי לגיבורו – פוזדנישב, לעבור על הדיבר האחר שבאותו פרק שבמתי ה’ : הדיבר של “לא תרצח” ? האם העבירה על “לא תנאף” מצדיקה בעיני טולסטוי את רציחתה של הנחשדת בניאוף ?

 

נראה שהערכים המוסריים שעמדו לנגד עיניו של טולסטוי בתחילת הדרך נשתכחו ממנו במהלכה ויצאו מטושטשים בסופה:

 

אם אכן סיפור של מוסר ביקש להטיף כאן טולסטוי – הרי הוא יצא מגנה את האישה ומעניש אותה על “ספק ניאוף” אפילו ספק גדול, שכן אין דבר בטקסט של טולסטוי שיצביע על מעשה של ניאוף מצד האישה – ולעומת זאת את הבעל הוא מוציא “זכאי” במשפטו:

 

“והנה הוא והמוזיקה שלו היו סיבת הכול. במשפט הרי הוצג העניין כך, שהכל אירא מתוך קינאה. לא היו דברים מעולם, היינו אין לאמר שלא היו דברים מעולם, אלא שכאילו כך, ולא כך. על כן גם הוחלט בבית-הדין. כי בעל מרומה אני, והרגתי תוך כדי הגנה על כבודי שחולל ( הן כך נקרא הדבר בלשונם) ועל כן יצאתי זכאי. במשפט טרחתי להבהיר את משמעות הענין אך הם הבינו שאני מבקש לטהר את שם אשתי”

 

כאשר אנו מגיעים לסופו של הסיפור – חידת שני האפיגרפים שנתלו על קיר החדר בו אנו קוראים את סונטת קרויצר נותרה מטושטשת. רוב הקוראים אינם רואים באשתו של פוזדנישב נואפת, כשם שקוראי אנה קרנינה לא ראו בה חוטאת, לכן עונש המוות שהטיל עליה טולסטוי – אינו מוצדק.

אם כן, מה מטרתם של האפיגראפים ? איזה מסר ביקש טולסטוי להעביר בסיפור זה ? וחשוב יותר מה המסר המתקבל אצל הקוראים כשהם מסימים לקרוא את הסיפור ?

 

האם נשתבשו ערכיו של טולסטוי כיוון שהכה בו כוחה הממוטט וההרסני של המוזיקה – זו המוזיקה שהביאה אותו לקרוא ליצירתו, העוסקת בחיי נישואין אומללים – “סונטת קרויצר” דווקא ?

למקרא סיפורו של טולסטוי – לאחר שחזרנו ועברנו על פרק ה’ בבשורה על פי מתי מנקרת המחשבה:

האומנם סיפור-מוסר בפנינו או אולי סיפור שבירת כל המוסכמות – אף אלה המשמשות כביכול מוטו לסיפור;

עולה גם המחשבה שבסתרי ליבו ידע טולסטוי כי כל ה”תורה” הסדורה בשורות של לוגיקה והגיון, וכל נימוקי המוסר קורסים באיוושת “פגיון דמשקאי מעוקל” אחד המוחדר לתוך צלעותיה של אישה חסרת אונים, שבעלה נתקף לפתע, בלא סיבה של ממש, סערה של טירוף ושל קינאה כאותו “פרסטו איום ונורא” מתוך הסונטה של לודוויג ואן בטהובן ?

__________________________________________________________________

 

________________________________________________

פרוייקט סונטת קרויצר – רשימת הפוסטים

_____________________________________________________________

 I – II – III   פרוייקט “סונטת קרויצר” – מבוא

 

I . לודויג ואן בטהובן 

 I/1 הסונטה המכונה “קרויצר”

I/2 הפרק הראשון – אדג’יו סוסטנוטו – פרסטו

I/3 הפרק השני  – אנדנטה

I/4 הפרק השלישי – פינאלה – פרסטו

 

II.  לב ניקולייביץ טולסטוי

II/1  טולסטוי – סופר מספר סיפור

II/2  השם שבחר טולסטוי לסיפורו “סונטת קרויצר” 

II/3  טולסטוי, סונטת קרויצר – הרכבת כמקור החטא 

II/4  טולסטוי- הרכבת כסמל לגורל

II/5  טולסטוי סונטת קרויצר – המוזיקה כעונש 

II/6  על טעמיו המוזיקליים של טולסטוי 

II/7  טולסטוי  ויחסו לבטהובן והתשיעית

II/8  טעותו המוזיקלית של טולסטוי 

II/9  שני אפיגרפים המוסר וההשכל 

II/10  דבורקין- קריאה פמיניסטית ב”סונטת קרויצר”

 

 

III . לאיוש יאנאצ’אק – רבעיית “סונטת קרויצר” – בהכנה

 

 

 

 

 

_____________________________________________________

 

תרום - אם אתם מעונינים לתמוך בקיומו של אתר "מילים" הנמנע מכל צורה של פרסום - כל סכום תרומה יתקבל בתודה

Be Sociable, Share!

תגיות:

אין תגובות

כתיבת תגובה

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....