מראה העיר האימפריאלית החופשית נירנברג בשנת 1493

נירנברג – אינו רק שם של אחת הערים בגרמניה. “נירנברג” הוא שם הטעון בהקשרים היסטוריים קשים וצורבים:

תעמולה אנטישמית חולנית שהופצה ממנה באמצעות העיתון “דר שטירמר” של יוליוס שטרייכר ; עצרות ההמונים שארגנו הנאצים ב”מצעדי-יום-המפלגה” שבחרו לערוך בנירנברג;  חוקי הגזע הנאציים שנחקקו דווקא בעיר זו;  החורבן שספגה מהפצצות בנות הברית לקראת סיום מלחמת העולם השניה ; המשפטים שנערכו בה – דווקא בה – לפושעי המלחמה הנאציים ; התליות של אותם פושעים בתום משפטם שבוצעו בנירנברג.

אכן נירנברג שם ספוג מטענים וזכרונות שאין להפרד מהם.

אך בצד זכרונות קשים אלה “נירנברג” הוא גם שמה של עיר היסטורית בגרמניה.

שמה מופיע בכתובים לראשונה כבר בשנת 1050. בשנת 1219 זכתה למעמד של “עיר אימפריאלית חופשית” – ששגשגה מבחינה מסחרית, כלכלית ותרבותית, כפי שניתן לראות בציור בראש פוסט זה. נירנברג שמרה על צביונה כעיר עתיקה, מוקפת חומה, ושימרה את מבניה ההיסטוריים ואת הארכיטקטורה שלה כעיר מתקופת ימי הביניים – וכך היתה עד לשלהי מלחמת העולם השניה. במלחמה זו ספגה העיר שסימלה עבור הגרמנים – כמו גם עבור בעלות הברית – את “גרמניה הנאצית”. מבחינת בעלות הברית ההפצצות על העיר, שלא היתה לה חשיבות צבאית או אסטרטגית – אלא רק חשיבות סמלית , נועדו לשבור את הרוח הנאצית והגאווה הנאצית שדבקה בעיר זו [ וזאת, כפי שטענו רבים מבניה לאחר המלחמה – למגינת ליבם לאור הטירדה הרבה והסבל הרב שנגרם לתושביה של העיר השלווה עד אז – שלפתע הוצפה במצעדים צבאיים ובדגלים וניסים ובתופים וחצוצרות נאציים לרוב. אכן, העיר ספגה הפפצצות כבדות מהאויר ובסוף המלחמה היתה הרוסה בחלקיה הגדולים.

לאחר המלחמה העיר שוקמה ושוחזרה. כיום היא עיר תירותית ובה רחובות רבים שמראם כמראה רחובות בתקופת ימי הביניים.

 

♦

בנירנברג התפתחה תרבות הרנסאנס הצפוני ביחוד בתחום הציור והתחריט הודות ליצירותיו של אחד מגדולי ציירי הרנסנס:

אלברכט דירר דיוקן עצמי כבן 26

אלברכט דירר [1471-1528 ] שחי ופעל בעיר נירנברג, ובה יצר את יצירותיו הגדולות. ביתו שוכן בעיר [ בסמוך למצודה ] ומשמש כמוזיאון.

במקביל לחלק מימי חייו של דירר חי ופעל בעיר גם אומן אחר הנס זקס [ 1494-1576 ] שמו: 

 

הנס זקס

 

הנס זקס זה היה משורר, מחבר מחזות, ומחבר מוזיקה, שאת פרנסת היום יום שלו עשה כסנדלר. הוא השתייך לגילדת ה”מייסטר-זינגרים” [= גילדת  אמני-הזמר], ועוד לפני שריכארד ואגנר נזקק לדמותו באופרה שלו, הקדים אותו Albert Lortzing באופרה משלו שחוברה בשנת 1840 וגיבורה היה אותו הנס זקס. 

 ♦

 רקע זה הביא את ריכארד ואגנר, להפסיק את עבודתו הגדולה ורבת ההיקף על מחזור ארבע האופרות המכונות “הרינג” או “הטבעת” ובשמן המלא “טבעתו של הניבלונג” השקועות כולן באווירת מיתוסים נורדיים וטבטוניים קדמונים, ולאחר שסיים בשנת 1865 את כתיבת “טריסטאן ואיזולדה” אופרה המבוססת על סיפור אהבה ימי-ביניימי שבבסיסו מיתוס עתיק מהמאה ה 12 [ Tristan and Iseult ] התמסר לכתיבת אופרה המבוססת על אמת היסטורית ועל דמותו הריאלית של אותו מייסטר-זינגר, הנס זקס – שהיה כאמור אדם בשר ודם [ להבדיל מהדמויות האגדתיות שהופיעו ביצירותיו הקודמות של ואגנר:  “לוהנגרין” , “טנהויזר” והאלים, הנימפות בנות-הריין, הגמדים הניבלונגיים,  ושאר היצורים העל-אנושיים המופיעים ב”רינג”].

 

♦

בסידרת פוסטים זו אנסה לדון באופרה “Die Meistersinger von Nurenberg שנכתבה בשנת 1861 ואילך ושהצגת הבכורה שלה התקיימה במינכן ביום 21.6.1868.

את הדיון באופרה זו אפתח בתיאור הרקע לכתיבתה והחומרים הריאליים וההסטוריים ששימשו את ריכארד ואגנר בחיבורה.

בפוסט נוסף אשתדל לתאר ולספר את סיפור העלילה [ הסינופסיס ] של האופרה תוך הדגמת נושאים מוזיקליים אחדים מתוך האופרה;

בנוסף לכך אקדיש מקום לדיון בהקשרים ובשימושים שעשו הנאצים באופרה זו ב”פרופגנדה” שלהם.

ידוע הוא כי אופרה זו היתה “חביבה” במיוחד על הנאצים בכלל ועל היטלר בפרט – והם הרבו להשתמש בה ככלי שרת בפעולות ה”פרופגנדה” שלהם;

[ ככל שמדובר בתקופה הנאצית אני מעדיף להשתמש בביטוי ששימש אותם “פרופגנדה” הגם שיש המתרגמים אותו כ”תעמולה”. קיים לטעמי הבדל שיש להדגישו בין “פרופגנדה” לבין “תעמולה” המשמשת גם גורמים אחרים שאינם נאציים או פאשיסטיים בהכרח. מה שמייחד לטעמי את התופעה של “פרופגנדה” הן מצד אחד האינטנסיביות והעוצמה הרבה שבה משתמשים וחוזרים ומשתמשים בחומרים השונים לצורך הפרופגנדה, ומצד שני דרכי הטיפול בחומרים, בעיקר שימוש נרחב בדמגוגיה, דיס-אינפורמציה, שטיפת מוח, עזות מצח וחוצפה יתרה בהצגת שקרים כ”עובדות”, ושאר עיוותים שעיוותו את האמיתות ההיסטוריות והאמנותיות, כל אימת שהדבר נראה להם כמתאים למטרותיהם.

במילים אחרות אנסה לדון גם בשימוש ובשיבוש [ כתרגום ל Use and Abuse ] ששיבשו הנאצים את האופרה הזו, ואת מסריה ומשמעויותיה – שיבוש שהוציא לה שם רע במיוחד אצל מחרימי ואגנר.

   

♦

 

העיר נירנברג כרקע לאופרה שחיבר ואגנר

 

מראה העיר נירנברג בשנת 1855 במרחק צריחי כנסיית לורנץ הקדוש [ מספר 1 במפת העיר נירנברג ]

 

ריכארד ואגנר ביקר בנירנברג פעמים אחדות בימי חייו אך הביקור שערך באוגוסט 1861 היה, ככל הנראה, המשמעותי והמשפיע ביותר.

טיוטות ראשונות של אופרה קומית וקלילה בנושא תחרות-זמר, רשם ואגנר עוד ב 16 ליולי 1845 בעיירת הנופש ומעיינות המרפא מריאנבאד. אלא שטיוטות ראשוניות אלה לא הבשילו ליצירה מגובשת ואלה “שכבו” מוזנחות עד חודש אוקטובר 1861 – [ סמוך לאחר שובו מהביקור בנירנברג ]. אז פנה ואגנר למוציא לאור שלו בהצעה לחיבורה של “אופרה פופולרית קומית” שגיבורה הוא המשורר העליז הנס זקס. לפי הצעתו המוזיקה אמורה להיות קלילה בסגנונה, וההעמדה של האופרה תהייה קלה וזולה. האופרה לא תהיה תלויה בטנור ראשון בעל קול מיוחד ולא בסופראן טראגית גדולה.

כך נולדה האופרה Die Meistersinger von Nurenberg – ובתרגום “אמני-הזמר מנירנגרג” שבמרכז עלילתה חבורת המייסטרזינגרים שפעלו בעיר זאת שנים רבות. וואגנר מנסה לשחזר באופרה את האווירה בנירנברג באמצע המאה ה 16 – כאשר זמן ההתרחשות הוא בסמוך ל“יומו של יוהנס” מועד בו נהגו המייסטרזינגרים לערוך את תחרויות הזמר שלהם. ואגנר בחר בעיר נירנברג כמקום העלילה של האופרה שלו, ראשית בשל הרקע ההיסטורי והיותו של הנס זאקס תושב העיר הזו, והן בשל היותה של נירנברג עיר ששמרה עד ימיו, על צביונה הארכיטקטוני כעיר גרמנית אופיינית במיוחד – וואגנר דימה אותה להיות “העיר הגרמנית ביותר” המציגה בצורה טובה ביותר את ההסטוריה הגרמנית.

מפת מרכז נירנברג בשנת 1910

 

 

כנסיית קטרינה הקדושה

על מנת להעניק אותנטיות ליצירתו קבע ואגנר את תמונת הפתיחה של האופרה בתוך כנסיית קטרינה הקדושה. האופרה נפתחת בעת תפילה בכנסיה על רקע קוראל דתי. הבחירה בכנסית קטרינה הקדושה על ידי ואגנר נעשה גם מתוך ניסיון לדבור בעובדות ההסטוריות, שכן כנסיית קתרינה הקדושה נשבנתה במקורה בשנת 1297, כחלק ממנזר דומיניקני ושימשה כמרכז לכתבי יד מאוירים ולמרכז ליצור שטחי קיר, חדלה לשמש לאחר הרפורמציה לצרכים דתיים מובהקים ובין השנים 1620-1778 שימשה מקום כינוס למייסטרזינגרים שהיו עורכים בה תחרויות זמר בחגים הנוצריים.

 

 

כנסיית קתרינה הקדושה – לפני שנהרסה

.

כנסיית מריה הקדושה – בתפאורה לביצוע האופרה בשנת 1868 במינכן

במפת העיר נירנברג מתחילת המאה העשרים מיקומה של הכנסיה מסומן במספר 3.

הכנסיה עמדה על תילה עד שלהי מלחמת העולם השניה שאז נהרסה באחת ההפגזות הקשות על העיר

 

חורבות כנסיית קטרינה הקדושה 

– הכנסיה לא שוקמה והיא עומדת בחורבנה – ומיקומה מכונה “חורבות כנסיית קטרינה”

כיום משמש המקום לעריכת קונצרטים תחת כיפת השמיים:

קונצט תחת כיפת השמים על חורבות כנסיית קטרינה

 

 

גילדת המייסטר-זינגר

 

         ציור המתאר התכנסות של מייסטרזינגרים

 

 באוקטובר 1861 החל ואגנר עובד על טיוטה שניה מפורטת יותר של האופרה “המייסטרזינגר מנירנברג”

הביאוגרף הידוע של ריכארד ואגנר ארנסט ניומן, כותב בספרו Wagner Nights [ עמ’ 300 ] כי לצורך הכנתה של האופרה למד את ספרם של האחים גרים על המייסטרזינגרים וכן השיג בהשאלה מהספריה המלכותית של העיר וינה ספר נדיר של המחבר Wagenseil  שכתב על המייסטרזינגרים.

נוימן מציין כי ספרו של אותו מחבר נחשב לאמין ביותר. שכאשר חיבר אותו תרבות המייסטרזינגרים היתה אמנם כבר בשלבי דעיכתה, אך אותו מלומד מופלג, הסתמך על כתבי יד מתקופות קודמות ועל בסיס מחקרים אלה כתב את ספרו שהפרטים והנתונים שליקט בו נחשבו אמינים ביותר. מספר זה שאב ואגנר את שמותיהם של המייסטרזינגרים – אותם נפגוש מאוחר יותר באופרה. מן הספר למד על כללי הכתיבה של המייסטרזינגרים ועל ה”חריגות” וה”טעויות” שהיו אסורות והביאו לתגובות מטעמם של שופטים שתפקידם היה לשפוט את הזמרים השונים במהלך תחרויות הזמר.

בחיפוש שערכתי ברשת מצאתי זכר לספר האמור ובקישור זה ניתן לראותו כמוצע למכירה במכירה פומבית  . זהו ספר משנת 1697 כאשר מחברו הוא J.C. Wagenseil .

מחבר זה – כפי שניתן ללמוד מפרסומים שונים עליו היה מלומד רחב יריעה ששלט בנושאים רבים. בין השאר עמד אותו מלומד נוצרי בקשרים טובים עם רבנים וחכמים יהודיים, שלט בשפה העברית וחקר ספרים בעברית ואף סייע להוציא ספרים עבריים של חכמים יהודיים באירופה.

 כאן דוגמה של ספר שאותו מלומד סייע בפרסומו:

מצאתי לנכון להדגש את ה”נקודה היהודית” באשיותו של אותו J.C. Wagenseil , שכן ממנו למד ואגנר על כללי הכתיבה הנוקשים שעל פיהם פעלו המייסטרזינגרים. כללים אלה שימשו את ואגנר בכתיבתו את הליברטו של האופרה והוא שילב אותם כחלק מעלילת האופרה שלו. לאור הביאוגרפיה והרקע האישי של אותו מלומד, ניתן להניח כי לא היה אנטישמי בדעותיו – ולכן לא מתקבל על הדעת שתיאר דמות של “המזכיר העירוני” כשמשרה זו נתונה בידי יהודי – שכן באותן שנים לא ניתן ליהודים לכהן במשרות שכאלה. הדברים נכתבים על רקע הטענות המושמעות מפעם לפעל בקשר לדמותו של אותו “מזכיר עירוני” לו קרא ואגנר באופרה “סיקסטוס בקמסר” .

אותם כללי כתיבה נוקשים אותם שאב ואגנר מספרו של המלומד הנוצרי שולבו על ידו בעלילת האופרה שלו – והפכו לגורם חשוב בהתפתחות העלילה והקונפליקטים המתגלים בהמשכה. חלקם קומיים וחלקם – כך טוענים מבקרים לא מועטים של ואגנר חורגים מהקומיות ויורדים לבוז ולסארקאזם שהפנה כנגד אותו שופט צר אופק ונוקשה – “בק-מסר [= סכין בגב] סיקסטוס, איתו בא ואגנר חשבון באופרה זו.

הביטוי “Meister” משמעותו בשפה הגרמנית מתייחסת ל”אומן” ו”בעל מלאכה” או “מומחה” וכינוי זה ייוחד לאנשים שעסקו במקצועות הדורשים מיומנויות מיוחדות, ניסיון וכשרונות בולטים למקצועות אלה. תופעת גילדות אומנים בתחומים שונים היתה תופעה נפוצה בעריה השונות של גרמניה ובנירנברג של ימי הביניים בפרט. גילדת אמני הזמר איגדה משוררים וזמרים שפיתחו כללי כתיבה מחמירים וחיברו שירים על פי אותם כללי כתיבה שקבעו, ובכך פיתחו וקידמו את השירה והמוזיקה העממית בערי גרמניה השונות.

 אחד מהמאפיינים של גילדות אלה היו תחרויות זמר שהיו מקיימים ומכתירים את הזוכה בפרס. ואגנר בחר את הנס זקס שחיי ופעל בנירנברג, להיות הדמות הראשית באופרה – ועל רקע זה חיבר סיפור אהבה חביב על אציל אחד: ואלטר פון שטולציג שמו המתאהב באווה, ביתו של פוגנר, הצורף העשיר בעיר, המבטיח למי שינצח בתחרות הזמר העומדת להערך כבר מחר – את ידה של ביתו. כדי לזכות בתחרות [ וכפועל יוצא מכך בידה של אווה ] על אותו ואלטר פון שטולציג להצליח להתקבל לגילדת המייסטרזינגרים שכן אחרת לא יוכל להשתתף בתחרות.

המייסטרזינגרים פעלו בנירנברג [ ובערים איפריאליות חופשיות נוספות ] במאות ה 14, ה 15 וה-16 . סיפור העלילה של האופרה מתרחש בנירנברג במחצית המאה ה16 – בפועל תקופה המתאימה לימי חייו הבוגרים של הנס זקס. ואגנר מתאר את המיסטר זינגרים כחבורה של עירוניים המשמרים ומפתחים את אומנות השירה והמוזיקה.

 

סיקסטוס בקמסר

 

הרקע ההסטורי של העיר נירנברג, קיומם ההסטורי של המייסטרזינגר, קיומן של תחרויות זמר בעיר זו, והיותו של הנס זאקס דמות היסטורית שחיה בנירנברג, ומיקומה של המערכה הראשונה בתוככי כנסיית קתרינה הקדושה – כל אלה מסממני העובדות ההסטוריות עליהן ביסס ואגנר את האופרה שלו יש המוסיפים לכך גם קוים מסוימים בדמותו של אחד מגיבורי האופרה –  סיקסטוס בקמסר – כדמות ריאלית שואגנר נזקק לה כדי לייצר קריקטורה עוקצנית ויש אומרים גם אנטישמית כנגד מבקר אחד שמירר את חייו של ואגנר בביקורותיו העוקצניות – וכאן ואגנר בא עימו חשבון.

התפקיד שהועיד ואגנר ל”מזכיר העירוני” באופרה מבוסס על תפקידיו ההסטוריים כ Marker כלומר “מסמן” או “בוחן” או “שופט” אשר תפקידו להקיש בסרגלו כל אימת שהוא מגלה חריגה מכללי השירה הנוקשים של המייסטרזינגרים. בנוסח מוקדם של הליברטו לאופרה כינה אותו ואגנר Hans – Link, רמז ברור ובוטה לחשבון שעורך ואגנר באופרה זו עם המבקר המוזיקה הוינאי  Eduard Hanslick שהיה מתומכי האסכולה של מוזיקה טהורה [ ללא שילוב תכנים חוץ מוזיקליים ] – כנושא דברה העיקרי באותה תקופה היה  יוהאנס ברהמס ובכך חלק על שיטתו של ואגנר.

יתרה מזו – באחת ההזדמנויות כאשר הציג ואגנר את האופרה בפני קבוצת מקורביו הזמין את אותו מבקר להיות נוכח ב”הקראה” זו. המבקש – שכבר הטיח בואגנר את חיצי ביקורתו – קלט עד מהרה כי דמותו של בקמסר מכוונת אליו ועזב באמצע תצוגת ההשפלה שערך לו ואגנר.

המבקר המוזיקלי אדוארד הנסליק

לכן הדמות שמקובל לחשוב כי היא עומדת מאחרי בקמסר הוא אותו מבקר מוזיקלה שבתחילת הקשרים בינו ובין ואגנר שררה דווקא ידידות בין השניים.

 

♦

יש שציינו כאילו אותו הנסליק היה ממוצא יהודי – דבר שהשפיע בצורה זו או אחרת על וגנר ביחסו לדמות זו.

אחרים, כגון בן ציון אורגד, בחיבורו “מסע אישי בנבכי בעיה” סבורו כי ואגנר טעה כאשר חשב את הנסליק זה ליהודי:

“ידוע כי בקמסר, השופט הקפדן והשמרן של התחרות ויריבו של זאקס הפתוח לחידושים, הוא גילום דמותו של מבקרו החריף של ואגנר, הוינאי האנזליק, אשר ואגנר חשבו בטעות ליהודי. מול דמות גרוטסקית זו, המנסה לקיים את מעמדה בתככים, מציב ואגנר דמות של מנהיג, חכם, ישר אוהב ואהוב, ומותר לשער כי הזדהה עמה”¹

 

♦

לעומת גישתו של הקומפוזיטור הישראלי בן ציון אורגד אנטישמים מובהקים, מצאו להדגיש – תוך בוז וזלזול את מוצאו היהודי של הנסליק .

הגדיל לעשות בענין זה האנטישמי הגזעני יוליוס שטרייכר שלימים נשפט והוצא להורג בתליה  במשפטי נירנברג, אשר פרסם ביום 29.7.1938 בעיתונו האנטישמי הארסי “דר שטירמר” מאמר בגנות מבקריו היהודיים של ואגנר – וביניהם אותו הנסליק .

להלן קטע ממאמר זה, כפי שתורגם על ידי ענת פרי ופורסם בבלוג שלה “בזכות עצמה”. במאמר זה מכנה יוליוס שטרייכר את הנסליק בתואר “חצי-יהודי” [ רמז לטענה כי אימו של אותו הנסליק היתה ממוצא יהודי ]

דר שטירמר על ריכרד וגנר והיהודים

“איזו זוהמה שהמבקרים היהודים וכתבי העת היהודיים שפכו, במיוחד על ה”מייסטרזינגר מנירנברג”, מראים הקטעים הבאים: החצי-יהודי אדוארד הנסליק, בוודאי אחד מ”מבקרי-המוסיקה” הידועים לשמצה ביותר, כתב בשנת 1868 על הצגת-הבכורה של ה”מייסטרזינגר” בתיאטרון החצר במינכן ב”וינר מורגנבלאט”:

 “שתי המערכות הראשונות עם תחילת השלישית יוצרות רושם של ערבת חול חסרת-נחמה, שרק לעתים רחוקות מחייה אותה פרח זעיר, אשר אמנם לקראת הסוף מובילה לנוה-מדבר פורח. הפתיחה ל”מייסטרזינגר”, שמטילה לשיעורין, בזה אחר זה, את כל המוטיבים המרכזיים באופרה, בשטף של סקוונצות ומהלכים כרומטיים, כדי להטילם לבסוף בסופת צלילים אמיתית זה מעל זה וזה בתוך זה, מחייבת להעלות את ההשערה, ש”המייסטרזינגר מנירנברג” עוסקת בעיקר בציאנקלי. רק ההקדמה המזעזעת עוד יותר ל”טריסטאן ואיזולדה” מונעת ממני להכריז על קטע תזמורתי זה כעל אחת הפתיחות היותר בלתי נעימות בעולם. המייסטרזינגר נמנית, במלה אחת, על התופעות המוסיקליות יוצאות-הדופן או החולניות המעניינות ביותר. אם חושבים עליהן כדבר שבשגרה, משמעותן היא קץ האמנות.”

 

♦

דמותו של אותו בקמסר מוזכרת על ידי דניאל ברנבוים במאמרו : “היהודים של ואגנר, ואגנר של היהודים” שפורסם ביום שישי 28.6.2013 במוסף השבת של “הארץ”. ארשה לעצמי לצטט קטע אחד מהמאמר- שתורגם מהמגזין The New York Review of Books

 

 “מי שרוצה לראות התקפה מבחילה על יהודים באופרות של ואגנר יכול כמובן לעשות זאת. אך האם באמת יש לכך הצדקה ? דמותו של בקמסר באופרה “אמני הזמר מנירנברג”, שאולי ניתן לחשוד בו שהוא פרודיה יהודית , היא של מזכיר עירוני בשנת 1500, משרה שלא היתה נגישה ליהודים . מבחינתי, אם נעימותיו המבישות של בקמסר דומות למזמורי בית הכנסת, הרי זו פארודיה על המזמור היהודי ולא התקפה גזענית, אפשר גם להעלות את שאלת הטעם בהקשר זה”

 

♦

הנה – עוד לפני שהגענו לדון באספקטים אלה של היצירה – שאלת האנטישמיות הנגררת ליצירה זו של ואגנר – כבר חדרה לדיון ראשון זה שהתכוון להצטמצם ולהתרכז ברקע העובדתי וההיסטורי ששימש את ואגנר בחיבורה של האופרה “המייסטרזינגר מנירנברג” עליה נרחיב בפוסטים הבאים.

♦

______________________________

רשימת הפוסטים בענין “המייסטרזינגר מנירנברג” :

_______________________________________________

1. ואגנר: המייסטרזינגר מנירנברג [1] מבוא ורקע

2. ואגנר:המייסטרזינגר מנירנברג [2] נסיון לסינופסיס אובייקטיבי

3. ואגנר: המייסטרזינגר מנירנברג [3] אהבה, אמנות ולאומנות

4.  ואגנר: המייסטרזינגר – בתקופה הנאצית [ בהכנה ]

5.  ואגנר : המייסטר זינגר [5] שימוש ושיבוש

 

1.   פרוסם ב”מי מפחד מריכארד ואגנר” בעריכת רנה ליטוין וחזי שלח, בעמ’ 265 [↩]

פורסם על ידי Victor | ביום: 29 ביוני, 2013 |[6,289] | קטגוריות: [05] מייסטרזינגר, ואגנר, ריכארד, קולות-Sounds | תגובות: 1 | להוספת תגובה לחץ כאן