Tel Aviv, 21 Sep 2017, 15:10:15
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות

[7] דוסטוייסקי-רסקולניקוב: “חלום-חולני”

דמותו של רסקולניקוב – וגרזן הרצח בידו

 

“החטא ועונשו” מתנהל בכמה מישורים מקבילים:

מישור אחד – הוא מישור העולם הריאלי של העיר סנקט-פטרסבורג, על רחובותיה, תעלותיה, גשריה ושאר מקומות, ובנוסף לכך, גם פנימה לרחובות, כלומר בחדרים, במסדרונות וחדרי מדרגות פטרבורגיים של השכבות הנמוכות כגון: חדרו הצר כארון של רסקולניקוב ; דירתה של הזקנה המלווה בריבית, חדרה של סוניה, וכן במסבאות שונות שורצות שיכורים, ואף בתוככי תחנת המשטרה, ובעוד מגוון מקומות שסנקט-פטרבורג נתברכה בהם; 

המישור האחר : מתנהל בתוך חדרי ליבותים ובמסדרונות תודעתם של גיבורי הסיפור החל בנפשו השסועה של האנטי-גיבור הראשי של הספר: רדיון רומנוביץ רסקולניקוב, שאת מכלול חיבוטי נפשו, ספקותיו, הגיגיו, פחדיו ומחשבותיו וה”תיאוריות” השונות אותן מפריח אותו סטודנט צעיר [ ב”דימוס” ], שלא בכדי קרא לו דוסטוייבסקי “רסקולניקוב” שכן ברוסית המילה “רסקול” מצביעה לנו על “שסע” ; “פיצול” ; “שבר” ; ” קרע” – ושאר ביטויי המעלים בזכרון את הפסוקים המפורסמים ששם גיתה בפי גיבורו – פאוסט בדבר אותן שתי הנשמות השוכנות בתוך גופו של אדם אחד

יחס דו קוטבי זה, פסיחה זו על שני הסעיפים, תאפיין גם את הדרך בה ינהל דוסטוייבסקי את התמודדותו עם הנושא המרכזי של הספר שהוא – ללא כל ספק – מעשה הרצח אותו יבצע רסקולניקוב בפרק השביעי של החלק הראשון.

 

לעיתים יוליך דוסטוייבסקי למסקנה כי רסקולניקוב מבצע את הרצח מתוך איזה “עיקרון” או אידיאולוגיה ואף החלטה מפוקחת ומודעת – כביכול היה נתון להלך רוח “אפולוני” לפי הדיכוטומיה המפורסמת שטבע ניטשה בשנת 1872 בספרו “הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה ” [ למניעת ספק אדגיש כי ניטשה לא הכיר את “החטא ועונשו”]  ולעיתים יציג אותו כקורבן של הנסיבות – העוני, המצוקה האישית והלחצים שהגיבור לא מוצא מהן מוצא, כביכול רוח “דיוניסית” רעה השתלטה על הוויתו.

מבקריו הרבים של ה”חטא-ועונשו” נחלקו לשתי כיתות ראשיות: כאלה המצביעים על הצדדים השכלתניים שהם מייחסים לרסקולניקוב ורואים בו רוצח מתוך החלטה מודעת, ותוכנית ואף אידיאולוגיה [כגון השאיפות ה”נפוליאוניות” של רסקולניקוב ]. נביא כדוגמה את המבקר, גיאורג לוקאץ’ הכותב:

” הבעיה הפסיכולוגית והמוסרית שלו [ של רסקולניקוב – ו’ ] היא אחת ויחידה: יכולתו של נפוליאון לרמוס אנשים בדרך להשגת מטרותיו הגדולות…”

ובהמשך יוסיף:

“ב”אבא גוריו” של בלזק דנים רסטיניאק וידידו ביאנשון בשאלה אם יש לאדם הזכות ללחוץ על כפתור ולהרוג מנדרין לא מוכר בסין על-מנת לזכות במליון פראנקים. שיחות אלה הן אפיזודות ברומאן של בלזאק. בידור צדדי ואיור מוסרי לבעיות המרכזיות של הרומאן.

אצל דוסטוייבסקי נעשה הדבר במתכוון ובאמנות רבה למוקד הרומאן. באותה כוונה ובאותה אמנות מסולקים לצדדים ההיבטים המעשיים והמוחשיים של המעשה. רסקולניקוב אינו יודע אפילו כמה כסף שדד מן הזקנה המלווה בריבית. הרצח שלו מתוכנן בקפידה אך הוא שוכח לנעול את הדלת. ..”

בהמשך מציג לוקאץ’ את מקרהו של רסקולניקוב כמקרהו של מי שעורך לעצמו ניסוי מחשבתי:

“הניסוי המחשבתי שהוא עורך בעצמו יש לו דינמיקה משלו. הוא ממשיך להתקיים גם לאחר שאבדה משמעותו המעשית…”

[ גיאורג לוקאץ’ : “ניכורו של היחיד” מצוטט התוף החטא ועונשו, יצירה ויוצרה מבחר מאמרים עמ’ 77-78 – הוצאת כתר ]

לאה גולדברג, כחוקרת ספרות, מביאה ציטוט מתוך דברים שכתב המבקר הרוסי ניקולאי ברדייב, שגם הוא מתייחס לרסקולניקוב כאל מי שעורך “אקספרינט טהור” – הנה דבריו כמצוטט על ידה:

 “ראסקולניקוב בהשמידו את הזקנה האפסית והמזקת, השמיד גם את עצמו, אחרי ה”פשע” שלא היה אלא אקספרינט טהור, הפסיד את החופש שלו ונמעך באפס-האונים של עצמו…הבין שנקל לרצוח אדם , שהנסיון הזה אינו קשה כל כך, אך שמעשה זה אינו נותן לו שום כח, אלא אדרבה גוזל את כוחו הרוחני של האדם…ראסקולניקוב רצח את הזקנה, ואפסותו של מה שנתרחש שחק אותו ועשהו לעפר ואפר”  

ואולם דעתה של לאה גולדברג על גישה זו ביקורתית ביותר והיא מדגישה כי מבקרים כאלה “שוכחים” את הרצח הנוסף של אחותה הצעירה של המלווה בריבית היא ליזאבייטה – לה מקדישה לאה גולדברג את מאמרה. לאה גולדברג כותבת:

“בביקורת הרוסית של המאה ה י”ט – פיסארב בכתיבתו על החטא ועונשו מתעלם לגמרי מליזאבייטה: רסקולניקוב רצח זקנה וחסל ! אפילו ברדייב, בהרצאתו מה נתכוון רסקולניקוב ומה עשה – משום-מה איננו מוצא לנחוץ להזכיר אף במילה אחת את הענין אשר דוסטוייבסקי לא הסתירו מקוראיו…”

צודקת לאה גולדברג המדגישה:

“אכן, לפי עלילת הרומאן, נתכוון רסקולניקוב לרצוח אדם אחד (“מתימטיקה פשוטה” , “אריתמטיקה” כפי שכתוב שם) ורצח שניים. האם אין לחשבון זה שייכות כל שהיא לתוכנו האמיתי של הרומאן, נשאל אנו ? “

“ליזאבייטה, גבולות החופש והדין” מתוך הדרמה של התודעה, פרקי דוסטוייבסקי, עמ’ 104 , הוצאת ספריית פועלים.

אם אכן, רסקולניקוב ערך תוכנית מדוייקת, ומדודה ותכנן עד אחרון הפרטים, או עד “כמעט-אחרון-הפרטים”, לרצוח את אותה זקנה, נגדה החל לפתח תילי תילים של הנמקות והצדקות לרציחתה – מה לכל אלה ולאחותה הצעירה – אותה ליזאבייטה – שדוסטוייבסקי מציג אותה בין השאר כקורבן לרשעותה של האחות המלווה בריבית אשר עושקת ומנצלת אותה. יש יותר מרמז בטקסט של דוסטוייבסקי המביע בתודעתו של רסקולניקוב מידה של סימפטיה אל האחות הצעירה – נגדה אין לו כל טענה – והיא נרצחת רק משום שהזדמנה במקרה לזירת הרצח מיד לאחר שבוצעה “התוכנית” המקורית.

 

השילוב של רצח ליזאבייטה בעלילת “החטא-ועונשו” מביס תבוסה חריפה את טענת “הרצח המחושה והמכוון” והמוצדק לפי נימוקים שמפזר רסקולניקוב – לאחר מעשה: יתכן למצוא רמז בספרו של דוסטוייבסקי כי רסקולניקוב “החליט” והגשים את החלטתו לרצוח אחת – איליונה איבנובנה, אותה זקנה מלווה בריבית אך בפועל רצח יותר מאחת: את ליזאבייטה – האחות החורגת [ אחות מאם בלבד ] של המלווה בריבית ובנוסף לרציחתה של אותה אחות, יש אולי רמז לכך שגם העובר שהיה ברחמה של ליזאביטה – גם הוא היה קורבן לגרזנו של רסקולניקוב.

בעמ’ 85-84   – במהלך שיחת הסטודנט וקצין המשטרה שרסקולניקוב נחשף אליה נאמרים גם הדברים כדלקמן:

 

“ליזבטה לא היתה אשת פקיד אלא בת-עיר פשוטה, בחורה לא נשואה, מסורבלת מאוד, גבוהה להפליא, שרגליה הארוכות והגדולות במיוחד נראו כמו נקועות לצדדים, תמיד בנעלים מרופטות מעור-עיזים, ונהגה לשמור על נקיונה האישי. אבל הדבר העיקרי שהפתיע את הסטודנט ועורר את צחוקו שליזביטה נכנסה מדי רגע להריון…

 

כפי שרמזתי ברשימה קודמת: אני מציע לקרוא בתשומת לב ובדקדוק את חלקו הראשון של הרומאן, [ עד לביצוע מעשה הרצח עצמו ] ולראות האם ועד כמה מציג בפנינו דוסטוייבסקי את רסקולניקוב כרוצח המתכנן את מעשהו ורוקם אותו על בסיס איזו אידיאולוגיה,או כמי שמבקש לערוך “ניסוי”, של עצמו וכוחותיו, ולצורך כך מתכנן את מעשהו ובונה לו הנמקות לוגיות כאלה או אחרות והצדקות מוסריות מגוונות להצדקת מעשהו הברוטאלי. או שמא, רסקולניקוב הסטודנט הצעיר אינו אלא עלה נידף, המיטלטל כל הזמן בין הלכי רוח קיצוניים לכאן ולכאן, וכל התיאוריות שיפתח יהיו הסברים “מתחכמים” המועלים, חדשות לבקרים, על ידי עבריינים מן השורה – ולא האידיאולוגיים שבהם, שנתפסו בכף, ומיד לאחר מכן הופכים להיות יצירתיים ומנפיקים הסברים והצטדקויות לרוב- כאשר חרב העונש מתהפכת מעל ראשם, בתקוה שהנמקות אלה תסייענה בידם לחמוק מאימתו של הדין.

אני בדעה – כי כך יש לקרוא את הרומאן, ועל רקע זה מן הראוי להתייחס גם אל אותו “חלום חולני” כפי שמתאר לפנינו דוסטוייבסקי,

 

.

 

היכן יופיע החלום בספר

והיכן חולם אותו רסקולניקוב

 

הרצח של הזקנה אליונה איבנובה יתרחש בפרק ה VII של הספר “החטא ועונשו” [עמודים 96-108 ] כאשר אמצעי הרצח הוא גרזן ה”מזדמן” לעלילה זו במהלך “חלום-חולני” אותו חולם רסקולניקוב בפרק ה V של החלק הראשון הרומאן.

כאשר אנו מתחילים בקריאת הסיפור – כל מה שידוע לנו הוא כי אותו צעיר חסר שקט המוצג לפנינו מיד בפתיחה [ עדיין בלא להזכיר את שמו ]  “זומם איזה מעשה” ; “אני זומם ענין כזה” – הוא אומר לעצמו “ואני נבהל מדברים קטנים כאלה” [ עמ’ 20 ].

מרמזים מעורפלים אלה, אין הקורא יודע עדיין לאיזו מערבולת מכניס אותו דוסטוייבסקי. רק בשל העובדה כי סיפורו של רסקולניקוב הפך להיות, ברבות השנים, ידוע מאוד – כל קורא מקשר בתודעתו של הרמזים הערטילאיים כפי שהודגשו לעיל עם “רצח” דווקא כי כל בר-בי-רב כבר יודע [ גם בלי לקרוא את הספר ] – כי רסקולניקוב רצח זקנה…

הרמזים שיוסיף הסופר בהמשך, גם הם ישארו מעורפלים ולא חד משמעיים: הערפול וחוסר הוודאות בהצגת המעשה, משרתים אמנם את התחבולה הספרותית בנסיון למתוח את הקורא, ולגרור אותו פנימה לתוך תוכו של הספר, אך בה במידה הם מצביעים על מצבו הנפשי של הגיבור שדוסטוייבסקי מציגו בפנינו כהססן, מתלבט, ומי שמלחמה פנימית מתחוללת בנפשו. לכן גם כאשר בהמשך ישתול דוסטוייבסקי בתודעת הקורא את לבטיו של הצעיר המשיח בינו לבין עצמו ושואל: “האם באמת אני מסוגל לעשות את זה ?” – ה”זה” האמור נשאר עדיין בגדר תעלומה וסימן שאלה גדול, אף כי מעורר סקרנות.

ובהמשך, גם כאשר המעשה יועלה בדרגה ויכונה “המבצע” [ עמ’ 21 ] – לא יהיה ברור לקורא – במה דברים אמורים, ובעוד הצעיר מתלבט מעיר לנו דוסטוייבסקי – כאילו באגב אורחה – את ההערה הבאה:

ולמרות כל שיחותיו המקנטרות עם עצמו על חוסר אוניו והססונותו התרגל איכשהוא אפילו בעל כורחו לחשוב את חלומו ה”נתעב” למפעל ראוי לשמו

ומכאן הוא ממשיך  “לבית אדיר מידות” למה שהוא מכנה בינו לבין עצמו הליכה לביתה של הזקנה, ביקור שיקבל מעמד של מעין “חזרה” או “נסיון” “על הענין עצמו…”  – ושם הוא מבצע עם הזקנה עיסקת הלוואה כנגד משכון כדי “לרגל” אחר דרכיה ואורחותיה בביתה פנימה.

וכשהוא יוצא ממנה התחושות העולות במוחו הן תחושות של :

איך יתכן שזוועה כזאת עלתה בכלל על דעתי ? אבל עד איזו טינופת מסוגל ליבי להתדרדר ! והעיקר שהדבר הזה כל כך מלוכלך, נתעב, מגעיל, מגעיל ! …” [ עמ’ 26  ].

כאן כבר רמז לכך ש”הענין” עליו רמז קודם לכן, מעורר דחיה שכן הוא “מלוכלך, נתעב ומגעיל”.

בתחושת גועל עצמית זו יורד רסקולניקוב כמה מדרגות [ ירידה שהיא כה סימלית ברומאן זה.. ] למסבאה שורצת שיכורים בסביבות כיכר סנאייה – שבליבה של סנקט-פטרסבורג – ופגש שם את השיכור מארמלדוב.

סביבה זו בליבה של סנקט-פטרסבורג, מתוארת במילים לא-מחמיאות:

“חום נורא שרר בחוץ, וגם היה מחניק בצפיפות ההמון הנדחף, סיד בכל מקום, פיגומים, לבנים, אבק, ואותה צחנה קייצית מיוחדת המוכרת כל-כך לכל תושב פטרסבורג שידו אינה משגתל שכור מעון-קיט – כל אלה זיעזעו בבת-אחת את עצביו המתוחים מימלא של הבחור . והסירחון הבלתי-נסבל  מתוך בתי-היין  המצויים המצויים לרוב באזור זה של העיר, ושיכורים שנקרו בדרכו מידי רגע בעיצומו של יום חולין שגרתי, השלימו את צביונה הדוחה והעגום של התמונה. הבעה של גועל עמוק עד מאוד הבליחה לרגע בתווי פניו המעודנים של הצעיר….” [ עמ’ 20 ]

סביבה – בקרבת כיכר סנאיה – המסמלת את השאול – שאול החודרת לתודעתו ומשפיעה על חשיבתו והתנהגותו, של רסקולניקוב:

בפרק השני תוצג בפנינו תצוגה מדכאת של השפעת השכרות על גורלות בני אדם ועל התדרדרותם הכספית, החברתית והמוסרית עקב כניעתם לטיפה המרה. כאן גם נכיר לראשונה את סוניה הבת היורדת לזנות, ומקבלת “פנקס צהוב” – היא תעודה מיוחדת המעידה על עיסוקה – כדי לפרנס את משפחתה ולממן את שכרותו של אביה אותו שיכור מארמלדוב המתאר באזני רסקולניקוב את החיים האמיתיים בעיר התחתית של סנקט פטרסבורג שהיא כידוע :

עיר הבירה הנאדרה הזאת, המקושטת באנדרטאות לרוב”… [ עמ’ 34  ]

בפרק השלישי מתעורר רסקולניקוב בחדרו ומקבל מכתב מאימו המספרת לו על כך כי אחותו העניה דוניה עומדת להנשא לאיזה פרקליט בעל אמצעים. האם מקווה כי נישואין אלה יביאו מעט רווחה לה ויתכן ויסייעו גם לרסקולניקוב הסטודנט למשפטים שנאלץ להפסיק את לימודיו בשל חסרון כיס… אלא שמכתב זה מגביר ברסקולניקוב את הלחץ והמצוקה והדאגה למשפחתו.

דוסטוייבסקי מתאר את רסקולניקוב – כנתון בלחצים רבים עקב עוניו הרב, חדרו המעיק ושאר נסיבות חייו ומצוקות רבות שמציקה לו סביבת כיכר סנאייה – לידה הוא מתגורר. הוא חש:

 “שמחניק וצפוף לו מידי בין הקירות הצהובים של חדרו הצר, שדמה לארון בגדים או לתיבה, המבט והמחשבה ביקשו מרחב..” 

וכדי להשיג את אותו מרחב שכה נחוץ למבט ולמחשבה – מרחיק רסקולניקוב לאיזור אחר שבעיר:

דוסטוייבסקי, שלמד הנדסה והיה לו מושג בתכנון ערים, פורס את ספרו כאילו והוא מהלך ברחובות סנקט-פטרסבורג, ומפה בידו והוא מקפיד לתאר את מסלול הליכתו של רסקולניקוב מאיזור בית מגוריו [ מסומן במספר “1” במפה ] – הסמוך לכיכר סנאיה [ מסומנת במפה במספר “3” ] – המאופיינת כאיזור בו מתגוררים עניי החברה, המלא מסבאות זולות, שיכורים, זונות ובעלי מלאכה.

הוא צעד לאורך שדרות ו’ [ שהן שדרות ווזנסנסקי – ו’ ], חצה את הנייבה והגיע לאי וואסילבסקי השוכן מהעבר השני של הנהר. במקום זה מתגורר חברו ראזומיחין [ רזום = הגיון, חשיבה – ו’ ] שם למד רסקולניקוב בעת שהיה סטודנט בפקולטה למשפטים.

בפרק החמישי ימשיך דוסטוייבסקי לתאר את מסלולו של רסקולניקוב ויכתוב:

הרעד העצבני הפך לקדחתני וטילטל את כל גופו; הוא חש אפילו צמרמורת; בחום שכזה פתאום היה לו קר. כמו מתוך מאמץ, באופן כמעט לא מודע, מתוך איזה כורח פנימי, החל להתבונן בריכוז רב בכל העצמים שנקרו בדרכו, כמו בחיפוש מאומץ אחר איזה בידור, אך הדבר עלה בידו בקושי רב, ומידי רגע שקע בהרהורים. מאוחר יותר, כאשר הרעד היה חולף בו מחדש והוא הרים את ראשו, בוחן את הסביבה במבט חטוף, היה שוכח בן רגע את המחשבות שהעסיקו אותו עד כה ולא זכר אפילו את מסלול הליכתו. באורח זה עבר את כל האי וסילבסקי, יצא אל הנייבה הקטנה חצה גשר ועבר אל האיים…”   [ עמ’ 72]

מסלול הליכתו של רסקולניקוב על גבי מפת סנקט פטרסבורג – 1901


 

הוא נזכר בסיבה לכך [ שהוציא את המטבעות מכיסו – ו’ ] כאשר חלף על יד איזה מקום, מעין מסעדה או בית אוכל, ובאותו רגע חש רעב. הוא נכנס פנימה, שתה כוסית וודקה ואכל דבר מאפה ממולא במשהו לא ברור. הוא סיים לאכול אותו כאשר שוב היה בדרך. זה זמן רב לא שתה וודקה וזו השפיעה עליו מייד, אם כי שתה רק כוסית אחת. לפתע כבדו רגליו והוא הרגיש צורך עז לישון. הוא פנה ללכת הביתה; אבל כשכבר הגיע לאי פטרובסקי נעצר באפיסת כוחות, סטה מדרכו, נכנס לשיחים, נפל על הדשא ובן רגע נרדם”. [ עמ’ 73  ]

גן של וילה באיזור האיים – סנקט-פטרסבורג – 1900

 

.

 

החלומות החולניים

 

.

עתה משהוליך דוסטוייבסקי את רסקולניקוב, לאיזור אוורירי יותר בעיר, והרחיק אותו מכיכר סנאיה הסואנת והמלחיצה, והשכיבו בעריסה – במקום  בו: “המבט והמחשבה ביקשו מרחב..” כאן יוכל “לנפוש” מעט ולהפליג בחלומו… – מקדים דוסטוייבסקי ומבהיר לנו כמה רמזים כלליים על החלומות בכלל ועל החלום שיתואר מיד בפרט:

חלומות במצב חולני מצטיינים לא פעם בבליטות ובבהירות בלתי רגילה, וכן בדמיון עצום למציאות. לעיתים התמונה הכוללת היא מפלצתית, אבל יש שהתפאורה וכל מהלך ההצגה הם כל כך אמינים ומלווים בפרטים כה עדינים כה בלתי צפויים, אך מבחינה אמנותית כה תואמים את התמונה בשלמותה, עד שבעל-החלומות עצמו לעולם לא היה מצליח להמציאם בהקיץ גם אילו היה אמן ממש, כמו פושקין או טורגנייב, חלומות שכאלה, החלומות החולניים, תמיד נטבעים בזכרון למשך זמן רב ומשאירים רושם עז בישותו המעורערת והנרעשת של האדם”[ עמ’ 73

אכן כמה תובנות שראוי ליטול עימנו ביוצאנו לדרך:

ראשית : בחלומות יש בהירות בלתי רגילה – ובכוחם לגלות לנו אמת על המציאות בה אנו נמצאים;

ושנית: טיבם של חלומות שכאלה – “החלומות החולניים” שהם נטבעים בזכרון למשך זמן רב.

 

חלומו של רסקולניקוב

 

מכאן יחל דוסטוייבסקי לפרט את חלומו של רסקולניקוב, חלום המחזיר אותו לילדתו בהיותו בגיל שבע, ולעיירה בה טייל עם אביו ביום חג במקום הנראה שומם שבקצהו מבצבץ יער ולידו מסבאה שתמיד עלו ממנה קולות של רעש שיכורים וגם לידה הסתובבו שיכורים רבים שנוכחותם במקום היתה מפחידה עבור הילד הקטן שהיה נצמד לאביו ורעד בכל גופו.

סיבת בואם לשם היתה עליה לקברה של סבתו בבית הקברות שבחצרו גם כנסיה – שם היה מצוי גם קברו של אחיו הצעיר שנפטר והוא בן שישה חדשים. וכאשר הוא מתפלל על קבר האח אותו לא הכיר – מופיע החלום [ חלום בתוך חלום ? ]

הוא ואביו הולכים לאותו בית קברות ובעוברם ליד המסבאה הוא אוחז בידו של אביו ומפנה את מבטו המבוהל לעבר המסבאה. ולפניו מתגלית מעין חגיגה ובה שיכורים שכולם שרים שירים וליד הכניסה למסבאה “עומדת עגלה שנראית מוזרה” – ומוזרותה היא העובדה שמדובר בעגלה גדולה שבדרך כלל רותמים אליה סוסי-מסע גדולים ובריאי-בשר ומובילים בהן סחורות וחביות-יין.
אך הפעם אל העגלה היתה רתומה:

 “סוסת איכרים קטנה וכחושה. אחת מאלה שמכלות את כוחן (הוא ראה זאת פעמים רבות)  בשעה שהן עגלה עמוסה לעייפה בערימה גבוהה של עצים או חציר, במיוחד כשעגלה כבדים וכאשר נתקעות הן בבוץ או בתעלה, ואז  נוהגים האיכרים להצליף בהן עד כאב- אה, כמה מכאיבות צליפות השוט הללו – ויש שמצליפים ישר על הפרצוף ואפילו על העיניים, וכל כך עצוב לו , כל כך עצוב לו לראות זאת עד שהוא כמעט פורץ בבכי” [ 74-5 ]

 


 

 

.

 

עתה יחל מחול השדים של האיכרים והשיכורים המוזמנים על ידי מיקולקה, הבעלים של הסוסה להצטרף ולעלות על העגלה. כשמעירים לו כי הסוסה זקנה ולא מתאימה לגרור מטען שכזה – צועק מיקולקה : “בואו ושבו, אני מסיע את כולם !”... ומבטיח כי “לדהור אכריח אותה !  בדהרה היא תעוף אצלי !” ומכאן ואילך מתחילה מסכת הצלפות על הסוסה, מיקולקה מפציר באחרים לקחת שוטים ולהצליף בה בלי רחמים.  כל האיכרים ואף האיכרות המצטרפות לחינגא זו צוהלים וצוחקים – אך חרף ההצלפות הסוסה מצליחה רק בקושי לצעוד כמה צעדים. בעוד חינגת ההצלפות בסוסה מתגברת – נשמע קולו של הילד בן השבע פונה לאביו ואומר

“אבא’לה, אבא’לה – אבא’לה מה הם עושים ! אבא’לה הם מכים את הסוסה המסכנה..

האב מנסה להרחיק את בנו מהמחזה בטענה כי אלה הם שיכורים ומפציר בו “אל תסתכל” אך הילד משתחרר מאחיזתו של האב:

“רץ אל הסוסה, אבל מצבה של המסכנה כבר בכי רע. היא נחנקת, נעצרת, מושכת שוב, כמעט נופלת”.

“תצליפו עד מוות ! צועק מיקולקה”

זקן אחד מהקהל צועק לעבר אותו מיקולקה:

“מה זה , אין צלב עליך, אתה שד משחת”

כשמעירים למיקולקה שהוא עומד להרוג את הסוסה הוא משיב – “זה הרכוש שלי ! אני עושה איתה מה שבא לי”. כאשר מתחילה הסוסה לבעוט צועק מיקולקה לשני איכרים כי יקחו שוטים ויכו אותה משני צדדיה:

“הצליפו לה על הפרצוף, תנו לה על העיניים !”

התמונה עוברת לילד:

“…הוא רץ אל הסוסה, עוקף אותה בריצה מלפנים, הוא רואה איך מצליפים לה בעיניים, בעיניים ממש ! הוא בוכה. הלב עולה לגרון, דמעות זולגות על פניו. אחד המצליפים פוגע בטעות בלחיו; אבל הוא אינו חש במאומה, הוא פוכר אץ ידיו, צועק, מזנק אל הישיש ששערו לבן וזקנו לבן המנענע בראשו ומגנה את המתרחש….”

עתה חוזר מיקולקה את העגלה מוציא מהקרקעית יצול ומניף אותו במלוא כוחו על גבה של הסוסה.

כשנשמעות צעקות מהקהל:

“הוא יגמור אותה !

“הוא יהרוג אותה !”

חוזר הוא לטענה כי הסוסה היא רכוש שלו. וכך ממשיכות המכות עם היצול עד שהסוסה כורעת בכבדות על אחוריה אך עדיין “מקפיצה את עצמה ומושכת, מושכת בשארית כוחותיה, לכיוונים שונים בנסיון להסיע את העגלה” אך השוטים ממשיכים להיות מוטחים בה והיצול מונף בגופה שוב ושוב  .

בסיטואציה זו כאשר אחד מהקהל מעיר :

“עכשיו היא בטח תיפול, אחים, זה הסוף שלה”

ואז נשמע קול

 

“- בגרזן אותה, מה יש לגמור אותה במכה אחת – צועק אחר”

ואז מוציא מיקולקה מתחתית העגלה מוט ברזל והולם איתו על סוסתו – עד שזו נופחת את נשמתה.

ואז קולות רבים מן הקהל צועקים אליו:

“זה באמת נכון שאין עליך צלב !

ועתה חוזר המבט את הילד:

“אבל הילד המסכן כבר אינו יודע את נפשו מרוב יאוש. בצעקה הוא נדחק בתוך ההמון לעבר הסוסה הקטנה, חובק את פרצופה המת, המגואל בדם ומנשק אותה בעיניים, בשפתיים…אחר כך הוא קופץפתאום על רגליו ובזעם אין אונים מתנפל באגרופיו הקטנים על מיקולקה, באותו רגע תופס אותו סוף סוף האב, שרדף אחריו זמן רב, ומוציאו מתוך ההמון” .

הילד עוד פונה בחלום לאביו ושואל למה הם הרגו אותה..את הסוסה המסכנה ! וכשאביו מנסה להרגיעו כי הם היו שיכורים ואומר לו להתרחק משם – מסתיים החלום ורסקולניקוב מתעורר.

 

 

אין ספק: מדובר בחלום קשה – חלום בלהות – המציג אכזריות לשמה והתאכזרות חסרת סיבה של ממש.

פרשנים רבים ניסו לפענח את הסמלים המסתתרים מאחרי החלום – את מי מיצג אותו “מיקולקה” מה מסמלת ה”סוסה” ומיהו בפועל ה”ילד בן השבע” בחלום זה.

..

מקורו של החלום:

.

נזכיר את הקטע שכבר ציטטנו מן המבוא לחלום בו מדגיש דוסטוייבסקי:

“…אך מבחינה אמנותית כה תואמים את התמונה בשלמותה, עד שבעל-החלומות עצמו לעולם לא היה מצליח להמציאם בהקיץ גם אילו היה אמן ממש, כמו פושקין או טורגנייב, חלומות שכאלה, החלומות החולניים, תמיד נטבעים בזכרון למשך זמן רב ומשאירים רושם עז בישותו המעורערת והנרעשת של האדם”

[ עמ’  73]

כמסתבר, חלום שמייחס דוסטוייבסקי לגיבורו עונה על שני הקריטריונים שסומנו לעיל מהציטוט. לפי דברים שכתב דוסטוייבסקי – הסיפור על הסוסה אותה מכים באכזריות – ארע בחיים הממשיים, והוא עצמו היה עד לארוע מעין זה . עתה משעברו שנים רבות מאז הארוע – הוא חוזר אליו לאחר שהשאיר עליו את רושמו הרב.

בספר “רשימות לקראת החטא-ועונשו” בו קובצו רשימות וסקיצות שערך דוסטוייבסקי לקראת ועת כתיבת הרומאן בשנת 1865- כלומר בהיותו בערך כבן 44 שנים – הוא נזכר בארוע שארע לו בשנת 1837 בהיותו כבן 15-16:

“בפעם הראשונה שחשתי פגיעת-עלבון אישית היתה כאשר שליח ממשלתי קפץ על עגלת הנהוגה על ידי רכב צעיר והחל להכות את הרכב, אשר בתגובה החל מצליף בסוסים. דוסטוייבסקי צפה בהכאה הסימולטנית עד אשר הכרכרה נעלמה מהעין . הוא מעולם של שכח “סצינה מגעילה” זו כיוון שהיא סימלה עבורו את הסבל אשר הוצג בצורה גרפית בקשר בין הסיבה ובין תוצאתה.

[ מצוטט בעקבות ה  Notebookes p.64 ]

לאחר מכן, כך עולה, השתמש דוסטוייבסקי בארוע זה כדי לפתח ממנו את סיפור חלומו של רסקולניקוב.

בגיליון מס’ 3 של “יומנו של סופר” שפורסם בחודש ינואר 1876 – והוא כבן 55 חוזר דוסטוייבסקי לארוע זה וחוזר ומספר – והפעם בהרחבה על הארוע שארע לו לפני כ 40 שנה בהיותו כבן 15-16:

“זה קרה לי לפני זמן רב. היה זה בתקופה ה”פרהיסטורית” היה זה בשנת 1837 אם לדייק, זה ארע בדרך ממוסקבה לסנקט-פטרסבורג. היתי אז נער כבן 15 שנה אחי המבוגר ממני ואבינו המנוח נסענו לסנקט-פארסבורג, מקום שאליו שנינו יועדנו ללמוד בבית הספר המרכזי להנדסה. היה זה חודש מאי, והיה מאוד חם. נסענו ללא החלפה של סוסים, בקצב של כמעט הליכה והיינו נוסעים כל כשעתיים שלוש בין תחנה לתחנה.  אני נזכר עד כמה מדוכדכים היינו באותו מסע, אשר נמשך לו כך כמעט שבוע. אחי ואני השתוקקנו לפתוח דף חדש בחיינו והיינו מאוד להוטים לחלום על “היפה והנשגב” [ “The beautiful and the sublime” ] אמירות אלה היו נאמרות אז עדיין ללא כל אירוניה. וכמה הרבה משפטים מסוג זה היו קיימים והיו מקובלים באותם ימים. אנו האמנו בתשוקה במשהו, ולמרות ששנינו ידענו היטב כל מה שהיה קשור לבחינות המתמטיקה חלמנו רק על שירה ומשוררים. אחי היה כותב חרוזים, שלושה ביום, ואני אפילו חיברתי במוחי לאורך הדרך רומן על החיים בונציה. רק כחודשיים לפני כן פושקין נפטר [ זה היה ביום 10.2.1837 – ו’ ] ואחי ואני הסכמנו ביננו בדרך כי כאשר נגיע לסנקט-פטרסבורג, מיד נלך לבקר במקום בו התרחש אותו דו-קרב בו מת פושקין ונבקר בדירתו הקודמת לראות את החדר בו השיב נשמתו. וכך, קרה כי פעם אחת, לפנות ערב, עצרנו בפונדק במחוז טבר. הכפר היה גדול ומצליח. אך לא אזכור את שמו.

בתוך חצי שעה היה עלינו להתכונן להמשך הדרך אך בינתיים הצצתי דרך החלון וראיתי את המחזה הבא:

בדיוק בצד השני של הרחוב מהפונדק היה בנין התחנה לפתע רכב של טרויקה הגיע במעוף עד לפתח הכניסה לתחנה ושליח ממשלתי יצא החוצה. הוא היה לבוש בבגד שרד מלא דשים מאחור כפי שנהוג היה ללבוש אז. הוא חבש כובע משולש קצוות עם צהוב ולבן ואני חושב גם נוצה ירוקה… השליח היה גבוה , חסון ביותר ובחור חזק עם פנים סגלגלות. הוא רץ לתוך התחנה וללא ספק הריק לתוכו כוס של וודקה. אני זוכר שהנהג שלנו אמר כי שליחים שכאלה תמיד שותים כוס של וודקה בכל תחנה, באשר ללא זאת אין הם יכולים לשאת “את העונש אותו עליהם לסבול” בינתיים טרויקה חדשה עם סוסים רעננים נכנסה לתחנה והרכב, בחור צעיר כבן עשרים בערך, לובש חולצה אדומה ונושא את כובעו תחת הזרוע, קפץ על כיסאו. השליח זינק באחת מתוך הפונדק, דילג על המדרגות ועלה לכרכרה. לפני שהרכב יכול היה אפילו לעצור את הסוסים, השליח קם והחל בשקט, ללא שהוציא הגה מפיו, להניף את אגרופו הגדול ולהטיח מכה מכאיבה ישירות על צווארו של הרכב. הרכב הועף קדימה הניף את השוט שלו, והכה את הסוסים בכל כוחו, אך זה לא הספיק לשליח. הוא לא היה כעוס הוא פעל על פי התוכנית שהיתה מוכנה עימו לאור שנים רבות של נסיון קודם, ואגרופו הנורא הונף שנית ועוד פעם עד אשר הטרוייקה נעלמה מהמראה.

ברור כי הרכב המשיך להצליף בסוסים כמטורף, כיוון שלא יכול היה לסבול את הנחתות האגרופים על עורפו, עד אשר הסוסים עפו מהמקום כאחוזי טירוף. הרכב שלנו הסביר לי כי כל שליחי הממשלה נוסעים באותה שיטה וכי אותו שליח היה ידוע לכל לפי מנהגו זה. לאחר שגמע לתוכו את כוס הוודקה שלו וזינק לכרכרה תמיד היה מתחיל בהכאות “תמיד באותה דרך” וללא כל סיבה נראית לעין. הוא היה מכה בדרך מתוכננת מניף ומוריד את אגרופו וכך היה מטיב את אגרפיו ברכב לאורכו של כמייל ורק אז נרגע…. וכאשר היו מתקרבים לתחנה הבאה היה חוזר ומכה את הרכב כדי שבבואם לתחנה הכל יראו כי הוא מכה את הרכב. אותו רכב, יתכן ובאותו יום עצמו, בהגיעו לביתו היה מכה את אשתו – “לבסוף אוציא את זעמי עלייך” ויתכן גם בשל כך “שהיא ראתה את כל זאת …”

ללא ספק זה אכזרי מצידו של הרכב להצליף בסוסים. בדרך זו הם הגיעו בדהירה לתחנה הבאה כשהם בקושי נושמים. אבל אמור לי, באמת, היכול חבר כל שהוא של האגודה להגנת זכויות בעלי החיים לפתור בעיה זו של היחס הבלתי הומני כלפי הסוסים?”

סצינה מגעילה זו נותרה חקוקה לנגד עיני כל ימי חיי ואני לא יכולתי אף פעם לשכוח את השליח וזמן רב לאחר מכן לא היה בידי לסייע אלא להסביר רבים מאותם מעשי מבישים ואכזריים ביחס לאנשים הרוסיים בשתי דרכים: אתה מבחין שאני מספר על ארוע שארע לפני זמן רב. סצינה קטנה זו היתה כעין אות, אם אפשר לאמר כך, דבר אשר בצורה מוחשית ביותר הציג את הקשר בין הסיבה והתוצאה. כל מכה שנחתה על החיה היתה התוצאה הישירה של המכה שהונחתה על הרכב. בסוף שנות 1840, בתחום של חלומותי הלוהטים ביותר  לפתע היתה בי מעין הארה האם אי פעם אוכל למצוא חברה פילנטרופית אשר היתי מבקש ממנה להזהיר ולהתריע בפני אותו שליח ממשלתי מפני מעשיו הנלוזים”.

A WRITERS DIARY PART I P 326-329 ]  – תרגום מאנגלית –  ויקטור ] 

 

עד כמה הטביע ארוע הכאת הסוסים את חותמו על נפשו של דוסטוייבסקי תעיד העובדה כי בכותבו את הרומאן האחרון שלו “האחים קרמזוב” [ בשנים 1880- והוא כבן 69 שנה ] שילב בו את הסיפור הבא:

 

“אבל אני חוזר ואומר לנו יש אוצרות משלנו, שאינם נופלים מזה. אצלנו עינויים על ידי מלקותיהם מקור של עונג היסטורי, עונג בלתי אמצעי וקרוב ללב. נקראסוב כתב שיר על מוז’יק שמכה את סוסתו בשוט על עיניה, על ‘עיניה הענוותניות’. מי לא ראה את המראה הזה, הרי זו רוסיות בהתגלמותה ! נקרסוב מתאר את הסוסונת החלושה, שהעמיסו עליה יותר מידי והיא כבר שקעה עם עגלתה ואין בכוחה להיחלץ. המוז’יק מכה אותה, מכה ברצחנות, עוד ועוד, בלי להבין כלל מה הוא עושה, כמתוך שיכרון הוא מצליף, בחוזקה, בלי חשבון : ‘גם אם אזל כוחך, תמשכי את העגלה ! תמותי, אבל תמשכי אותה ! הסוסונת מתאמצת, מנסה, ואז הוא מתחיל להכות אותה, את חסרת הישע, מצליף לה על ‘עיניה הענוותניות’ , הבוכיות, כל עוד רוחה בה היא מושכת ועוקרת את העגלה, רועדת כולה, לא נושמת, מפסיעה במין הילוך מצטרד, במין ניתור לא טבעי, מבזה – תמונה איומה מצייר נקראסוב. והרי ככלות הכל אין זה אלא סוס, ואלוהים עצמו הלא נתן לנו סוסים כדי שנלקה בהם, ככה לימדו אותנו הטטארים ואףהורישו לנו את השןט למזכרת”

 

[ האחים קראמזוב – כרך א עמ’ 314 [ בספר הרביעי “”Pro et Contra פרק 4 – “מרד” תרגום נילי מירסקי, הוצאת עם עובד ]

 

לא למיותר יהיה להעיר כאן כי מבקרים אחדים מציינים כי יתכן וסיפור “הסוסה-המוכית” – המלווה  את דוסטוייבסקי בפרקי חיים שונים, מצא גם סימוכין ספרותיים בסיפור של הונורה דה בלזאק, שהיה סופר חביב על דוסטוייבסקי. בסיפורו  Un Debut Dans La Vie 

 

 

הערות אחדות על חלום-הסוסה

 

 

ראשית יש להבדיל את הסיפור המולבש בצורת חלום בדבר הסוסה המוכה, מניתוח חלומות כפי שנהג זיגמונד פרויד  או קרל גוסטב יונג ודומיהם לנתח. חומר הגלם שבו השתמש פרויד וחבריו, היו דיווחים אמיתיים של אנשים שחלמו חלום – וסיפרו את תוכנו למטפל שלהם שניסה, דרך ניתוח החלום, למצוא את הסיבה למחלתו של החולם. בדרך כלל סיפורי חלום אמיתיים הם חטופים ומסופרים בתמצית בדומה לדרך התרחשותם של החלומות.

המקרה שלפנינו שונה : כאן הסופר דוסטוייבסקי נוקט תחבולה ספרותית – ועוטף חלק מהסיפור שהוא מבקש לספר לנו במעטה של “חלום” כאשר בדרך כלל מאחרי טכניקה זו מסתתרות כוונות לרוב. [ במקרים רבים לשקף את התת-מודע של החולם, להציג את פחדיו וחששותיו, או לרמז על העומד להתרחש ].

לגישתי יש לבחון, מה תרומתו של סיפור “הסוסה המוכה” לרומאן ולהמשך התפתחותו.

יש בשילוב החלום, במקום ששילב אותו דוסטוייבסקי כוונה ברורה – וסיפור החלום חושף בפנינו כוונה זו:

מצד אחד – לפי לשון החלום דמותו של רסקולניקוב מוצאת את מקומה בחלום בדמותו של הילד כבן השבע. בראיה זו – ואם אכן רסקולניקוב מסומל בסיפור זה בדמותו של הילד – הרי הוא מייצג את הצד המרחם  והחומל – הנרתע רתיעה עמוקה מן האלימות חסרת הפשר כנגד הסוסה חסרת האונים . הזדהות ותחושת חמלה כלפי הסוסה המוצאת ביטויה לא רק בחרדה המשתלטת על הילד מופגנת בבכי שהוא בוכה ובעיקר במחווה של הנשיקות שמרעיף הילד על ראשה של הסוס המוכה.

האמנם ביקש דוסטוייבסקי להציג בפני הקוראים את נפשו הסולדת מאלימות ומלאת האמפטיה כלפי הסבל שמילאו את נפשו של דוסטוייבסקי בן השבע ? ואם כן מה השלכותיהם של אלה על המשך התפתחות העלילה שתבוא בסמוך לאחר ההתפקחות מן ה”חלום” ?

נראה לי את הפתרון לפשרו הספרותי של החלום יש למצוא בכיוון אחר: ולבחון מהי תרומתו של החלום כפי שהוא מסופר ובמועד ומקום שהוא מסופר, להתקדמותה של העלילה והתפקיד שהוא ממלא בהוצאתה של תוכניתו של רסקולניקוב מן הכח אל הפועל.

החלום תורם ל”קידומה” של מזימתו של רסקולניקוב רבות ודוחף אותה קדימה לקראת הביצוע הלכה למעשה. כלומר “תרומתו” של החלום אינה להשיב את רסקולניקוב ולהפכו לחנון ורחום – ומלא אמפטיה לסבל הסוסה [ היא הזקנה ] אלא להיפך, החלום אך מקשיח את ליבו ודוחפו להוציא את מזימתו הערטילאית – קודם לחלום – אל הפועל ממש.

נזכור כי כאשר נפל רסקולניקוב – לאחר ששתה כוס של וודקה ונרדם – תוכניותיו ביחס לביצוע “תוכניתו” היו מבולבלות ולחלוטין לא מאורגנות ולא ממוקדות. בחינה מדוקדקת של התבטאויותיו ביחס ל”תוכנית” שלו תגלה כי בפועל לא היתה לו כל תוכנית פעולה. כלל לא ברור אם התכוון להרוג את הזקנה ואם כן, כיצד התכוון לעשות זאת. החלום, כפי שנראה להלן הפך רעיונות כלליים וערטילאיים לדברים מעשיים:

במישור הנפשי – שיחרר אותו מלבטיו והביאו להכרעה ולקבלת החלטה,

ובמישור המעשי כיוון אותו לפתרון באיזה מכשיר לבצע את המעשה – בגרזן !

כאשר רסקולניקוב נחשף, במהלך סיפור החלום, לאכזריות לשמה חסרת בסיס וחסרת הגיון, [ בדומה לאכזריות שהוא זומם ] הוא מקבל כלים להתמודד עם ספקותיו הרבים ו”לפרוץ” קדימה לכיוון הגשמת “חלומו”.

הרוע המפעפע מהתנהגותו של אותו איכר שיכור “מיקולקה” המנצח על מסע ההכאה האכזרי בסוסתו – וטוען כי היא רכושו והוא יכול לעשות בה כרצונו – עד כי אחד הצופים מהצד מעיר לו כי אין עליו צלב – ובלשון אחרת כי “אין לו אלוהים” והוא איבד את כל עכבותיו המוסריים ועתה “באין אלוהים – הכל אפשרי” – כפי שילמדנו לימים איבן קראמזוב, וגם הפתרון המעשי לביצוע מעשה הקטילה צץ לו במהלך מסע ההרג של הסוסה – אותו גרזן שנזרק לחלל האויר – והגם שמיקולקה לא צריך לגרזן כדי לקטול את הסוסה – והוא עושה זאת במוט ברזל – מאמץ לעצמו רסקולניקוב כלי רצח זה דווקא.

כאשר החלום מגיע לסיומו ורסקולניקוב מתעורר ממנו – כולו מיוזע ומפטיר תוך התנשמות כבדה: “השבח לאל זה היה רק חלום” !

 

אך עד מהרה יתן בו החלום את אותותיו והוא משיח בינו לבין עצמו:

 

“- אלי הטוב ! – קרא הצעיר , – האם זה באמת יקרה, האם באמת יתכן שאקח בידי גרזן ואתחיל להלום על ראשה, וארוצץ לה את הגולגולת…אחליק בתוך דמה הדביק והחם, אפרוץ מנעול, אגנוב וארעד ; אסתתר מגואל כולי בדם…עם גרזן…אלי הטוב…האם זה באמת יקרה?

באמרו זאת רעד כולו כעלה נידף”

 

זו פעם ראשונה שהמעשה המתוכנן על ידי רסקולניקוב עובר ממימדים של תוכנית כללית מעין “חישובים מתימטיים” למימדים של זוועה ממשית:  של דם ושל פיצוח גולגולת בגרזן וידיים מגואלות בדם ולא סתם “תיאוריות” על “תוכנית” או “מבצע”…

רעיון הגרזן נזרק לחלל האויר תוך כדי חינגת המכות בסוסה. אמנם הסוסה נקטלה ממכות מוט הברזל והצעקה “בגרזן אותה…” נשמעה כקריאת כיוון – אך דווקא אותה קלט רסקולניקוב – מיד לאחר שהתעורר מהחלום וחזר לאיזור כיכר סנאיה נודע לו “כבדרך מקרה” כביכול, שלמחרת ליזביטה אחותה של הזקנה אמורה להיעדר מהדירה  – בשעה שבע וחצי בערב – סיבה טובה לזרז את המאמצים והפרק מסתיים באמירה:

“הנה יום לפני המעשה הסתבר לו כי הבשילו התנאים לביצוע המעשה” 

בלא סיכון להתפס שכן יכול היה :

 

 “לוודא בבטחון מוחלט את העובדה שמחר, בשעה כזאת וכזאת, זקנה פלונית שמתכוננים להתנגש בחייה תימצא בביתה לבד לגמרי, בלי אף נפש חיה לצידה” [ עמ’ 82] 

 למחרת היום, יאזין רסקולניקוב לשיחת הסטודנט והקצין – מוסיפים לתודעתו של רסקולניקוב את המימד התיאורטי להצדקת הרצח : הסטודנט מפליג בתיאוריות – שמשום מה מיוחסות על ידי מבקרים שונים לרסקולניקוב הגם שלא בפיו שם דוסטוייבסקי את המילים:

“מאה, אלף מעשים טובים אפשר לעשות ולהבטיח להם סיוע בעזרת כספה של הזקנה, הנדון להיעלם במנזר ! מאות ואולי אלפי גורלות אפשר לכוון אל דרך המלך; עשרות משפחות אפשר לחלץ מחרפת עוני ולהציל מהתנוונות, מכליה, מזנות מבתי חולים למחלות מין, – את כל אלה אפשר לעשות באמצעות כספה. הרוג אותה וקח את כספה, כדי שלאחר המעשה תקדיש את עצמך בעזרתו לעבודת קודש למען האנושות כולה ולענין המשותף לכל: מה אתה חושב, האם לא יכופר פשע מזערי אחד באמצעות אלפי מעשים טובים ? תמורת נפש אחת – אלפי נפשות שחייהן יינצלו מהתנוונות וריקבון. מוות אחד ומאות חיי אדם – הרי זה חשבון פשוט ! וכעיקרון איזה משקל יש במאזניים הכלליים לחייה של הקשישה הזת , חולת השחפת, הטיפשה והרעה? אין לחייה יותר משמעות מחיי כינה או מקק, וגם את אלה היא לא שווה, מפני שהקשישה הזאת מזיקה, היא אוכלת לאחרים את החיים; אתמול מרוב רשעות נשכה את ליזבטה באצבע, ועוד איך – כמעט שנאלצו לקטוע אותה”.

[ עמ’ 85-86 ]

 הסטודנט הצעיר, כפי שיסתבר עוד מעט סתם מתרברב – ומודיע כי הוא עצמו לא מוכן לבצע מעשה כזה.

לעומתו רסקולניקוב – שהדברים נאמרים לאזניו והוא מתיחס אליהם כל“איזו קביעה מראש, איזו הוראה”, חוזר לחדרו דרך כיכר סנאיה [“השאול” ] ומכין לולאה לתוך מעילו – לולאה לשאת בה את הגרזן.

 הופעת הגרזן במהלך החלום – ואימוצו ככלי הרצח על ידי רסקולניקוב – מצטרפת לשורה של ראיות [ כמו העובדה שתיכנן לרצוח אחת ורצח שתיים ועוד עובר ] המראות כי רסקולניקוב – כפי שהוא מוצג בחלק הראשון של הרומאן, עד לביצוע הרצח – אינו ה”רוצח המתוכנן” ה”אידיאולוגי”  ו”בעל תוכנית הרצח” הנובעת משיקולים של ראציו אלא רסקולניקוב הוא כשאר הרוצחים הרוצחים ממגוון של מניעים .
 

 אכן בעקבות החלום – הפור נפל והסטודנט “יעבור” ויהפך לרוצח.

 

 ואם בפשר חלומות ספרותיים עסקינן – הנה כאשר לאחר הרצח נתפס חשוד [ שכמובן לא ביצע את מעשהו של רסקולניקוב ] והוא אף מתוודה במשטרה כי הוא ביצע את המעשה קורא לו דוסטוייבסקי מיקולאי“[ עמ’ 161 ] – כרוצה לאמר מיקולאי [= וככינוי “חיבה”  מיקולקה ]  הוא “ממלא מקומו” של רסקולניקוב בחלום – והוא זה ש”מודה” בביצוע הרצח שבפועל בוצע על ידי רסקולניקוב.

__________________________________

דוסטוייבסקי – החטא ועונשו – רסקולניקוב – רשימת הפוסטים

_____________________________________________

[1] דוסטויבסקי-החטא ועונשו: ממצוקה ליצירת-מופת

[2] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: צד החטא וצד העונש

[3] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: החטא או הפשע ועונשו 

[4] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: הפתיחה

[5] בעקבות דוסטויבסקי-רסקולניקוב: מהבית אל הגשר

[6] בעקבות דוסטויבסקי: סוסים ואנדרטאות בפטרבורג

[7] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: “חלום חולני”

[__] המשך …יבוא…

 

 

תרום - אם אתם מעונינים לתמוך בקיומו של אתר "מילים" הנמנע מכל צורה של פרסום - כל סכום תרומה יתקבל בתודה

Be Sociable, Share!

אין תגובות

כתיבת תגובה

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....