Tel Aviv, 18 Nov 2017, 04:34:30
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות

[2] דוסטוייבסקי-רסקולניקוב : צד החטא וצד העונש

רסקולניקוב-הגרזן-והזקנה

 

ספרו של פיודור דוסטוייבסקי :  Prestuplenie i Nakazanie  שמאז יצא תרגומו של י.ח. ברנר בשנת 1924 – הכל מכירים אותו בשם : “החטא ועונשו” – מבוסס על שתי פרשות:

פרשת ה”חטא” ופרשת ה”עונש”.

קו פרשת המים המפלג בין שתי הפרשות הוא הרצח עצמו.

משבוצע המעשה, ובפני הקורא מוטלות כבר שתי גוויות, תסתיים הפרשה הראשונה, ומיד – כך מנסה דוסטוייבסקי לשכנע את הקוראים – מיד בסמוך לאחר מכן, ועוד זמן רב לפני שרסקולניקוב יעצר ויואשם ברצח – תתחיל מסכת העונש;

ראוי לשים לב לחוסר איזון בולט בין היקף החומר הנוגע ל”חטא” לבין המאמץ שהשקיע דוסטוייבסקי בדיון בפרשת ה”עונש”.

הרצח יתרחש בסביבות עמןד 100 – ושם כבר תהינה מונחות שתי הגופות של שתי הנרצחות ואילו פרשת ה”עונש” תתחיל בעמ’ 109 ותסתיים כעבור כ 500 עמודים, בתום ה”אפילוג” בו בחר דוסטוייבסקי לסיים את ספרו…

אנו מתייחסים כאן לתרגומו של פטר קריקסונוב, שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד – ספרי עליית הגג.  מספרי העמודים, וכן הציטוטים המצוטטים ברשימות אלה הם לפי תרגומו זה של פטר קריקסונוב אלא אם צויין אחרת.

אם התכוון דוסטוייבסקי לתת “דין וחשבון פסיכולוגי של פשע אחד”, כפי שהדגיש במכתבו המפורסם לקטקוב מספטמבר 1865 בעת שעמל על נוסחו הראשון של הרומאן, היה משהה, קרוב לודאי, את “פתרון” החידה הבלשית, ומעכב את חשיפת זהותו של הרוצח עד לעמודיו האחרונים של הספר…

אך לא כך נהג דוסטוייבסקי, [ שודאי לא ראה עצמו סופר של ספרי מתח בלשיים …] והוא מגלה לנו מי הרוצח ומי הקורבן כבר בעמ’ 100, כיוון שהתכוון ככל הנראה לדון בעיקר בפרשת ה”עונש”.

ואכן, תחבולה ספרותית זו עלתה בידיו היטב: עובדה היא שאף שאנו יודעים כבר בעמ’ 100 מי הרוצח ומי הקרבן ובפועל שתי הנרצחות – אנו נמשכים לקרוא עוד כחמש מאות עמודים בלי לאבד את הענין והמתח, למרות שכבר גילה לנו הסופר את זהות הרוצח.

אנו נגררים, לתוך ההסברים הרבים והשונים שמתחיל לפתח רסקולניקוב מיד לאחר שביצע את המעשה.

אם נעקוב אחרי הררי הביקורת שהצטברה על “החטא ועונשו”, נראה כי הסופר הצליח לגרור את עיקר תשומת הלב של המבקרים לדיונים בהיבטים השונים של ה”תירוצים”, “ההצדקות”, “ההסברים” ושאר ניתוחים שמפתח רסקולניקוב בהם הוא מנסה לתרץ את מעשהו.

נדמה כי עיקר המשקל ניתן לחלק ה”עונש” ובמידה מסויימת חלק ה”חטא” נזנח במידה.

ברומנים רבים של דוסטוייבסקי נדונה בעיית הפשע – ויש הקוראים את הרומנים שלו כספרים המנסים לפענח את נפשו של הפושע, ואפילו כאלה הרואים בבעיית הפשע את התימה הראשית ביצירותו, כגון אחד המבקרים הרוסיים ס. אסקרוב, שבמאמרו “על הצדדים הדתיים והאתיים ביצירתו של דוסטוייבסקי”, 1922 מדגיש:

“הפשע ברומנים של דוסטוייבסקי – הינו עיצוב חיוני של בעיה דתית-אתית. העונש הוא צורת פתרונה. לכן מהווים שניהם את התמה הראשית של יצירות דוסטוייבסקי”

 [מצוטט מספרו של מיכאיל באחיטין : סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי, ספריית הפועלים, בעמ’ 16 ]

כאשר נעקוב אחר הדיונים השונים המנסים ל”תפוס” את אישיותו של רסקולניקוב והמשמעות של המעשים שעשה, נראה כי פרשנים רבים נתפסים לדיון בדברים שאומר רסקולניקוב לאחר מעשה.

למשל, דימיטרי מרז’קובסקי במאמרו “חטאו של ראסקולניקוב” עוקב אחר הלכי המחשבה של ראסקולניקוב – לאחר ביצוע הרצח:

כבר אחרי הפשע, בהיותו תשוש, מנוצח כמעט, עודנו ממשיך להאמין באידיאה שלו, והוא מבוסם מגדולתה ומיופיה :

” …ואז התרקם בליבי רעיון אחד, זו הפעם הראשונה בחיי, שאיש עדיין לא העלה אותו מעולם במחשבתו. שום איש ! פתאום צף ועלה הדבר במראה לפני, ברור כשמש; אי ככה זה לא העז, ואינו מעז עד כה אף איש אחד ויחיד העובר על פני כל התפלות הזו, לאחוז הכל, בתכלית הפשטות, בזנבו ולשלחו לעזאזל ! אני…אני , עלה בי הרצון להעיז והרגתי … [ הכל בלשון עבר – ו’ ] אני רק להעיז חפצתי, סוניה, הנה כל הסיבה כולה ! […] ולא הכסף, בעיקר, נחוץ היה לי… דבר אחר שאפתי לדעת, דבר אחר דחף את ידי: צריך הייתי לדעת אז, ולדעת מהר, אם כינה אנוכי בדומה לכל, או אדם הנני ? אם אוכל לפרוץ גדר או לא אוכל ? אם אעז לשלוח יד ולקחת, או לא ? אם רמש אני הרומש על הארץ, או שיש לי הזכות…”

[ “החטא ועונשו ודוסטוייבסקי, יצירה ויוצרה, מבחר מאמרים, בעמ’  100]

וגם פיליפ ראב במאמרו “דוסטוייבסקי ב”החטא ועונשו” מצביע על ההסברים הסותרים לפעמים שנותן רסקולניקוב – למעשיו – והכל, זמן רב  לאחר שהמעשה כבר בוצע. גם הוא נזקק לסצינת הוידוי של רסקולניקוב בפני סוניה:

“ראסקולניקוב , המתאמץ כמידת יכולתו לגלות ולתפוס סוף-סוף את המניע למעשהו, אינו מסוגל לחדול ממנהגו: הוא עדיין משנה דעתו ונותן הסברים שונים ומנוגדים. תחילה הוא אומר כי רצח “כדי לשדוד” [ עמ’ 353/462 ], אך כשסוניה מצטעקת: “רעב היית !… אתה.. כדי לעזור לעמך ? כך ? [ עמ’  463/354 ] הוא מבטל מיד הסבר זה וממלמל : “לא סוניה, לא הייתי רעב כל-כך…אמנם ביקשתי לעזור לאימי, אך… גם זה לא לגמרי נכון…” [ עמ’ 354 ]. לאחר זמן-מה הוא מוסיף ואומר שאילו הרג את המלווה-בריבית הזקנה מחמת רעב, היה מאושר עכשיו, ומפטיר כי לאמיתו של דבר חפץ להיות כנפוליאון  ועל כן הרג אותה. אחר כך אנו שומעים כי הטיעון בדבר נפוליאון “כולו הבל”. והוא חוזר על ההסבר שעניינו עוני ומחסור. מיד אחר כך הוא מזכיר שוב את ענין נפוליאון ומסביר את הרצח ברצונו להיות נועז: אני רק להעיז חפצתי, סוניה, הנה כל הסיבה כולה ! [ עמ’ 358 ] : הוא טוען שהרג “לא למען אמצעים ושלטון [ עמ’ 359 ] אלא אך ורק למען עצמו, כדי לגלות ללא שהיות אם “כינה אנוכי, בדומה לכל או אדם הנני? “. אם הוא “כרמש הרומש על הארץ” או אדם שלו “הזכות”לפרוץ גדר [ עמ’ 359 ].

הוא מעלה סיבה נוספת, מיידית יותר מבחינת הרלוונטיות הפסיכולוגית, כשהוא מדבר על חדרו הדומה לארון מחניק. החדר שבו התכנס “כעכביש” [ עמ’ 359].

“שבו לא רצה לשקוד על עבודתו אלא שכב על מיטתו שעות על גבי שעות, שקוע בהרהורים. המחשבות המתמידות האלה, ההתנחמות הנואשת בהרהורים גרידא, הן מקור התעיה הנבוכה הגורמת לו ייסורי נפש. אף-על-פי שהתודעה היא שגרמה לנפילתו, הוא פונה באורח אבסורדי אל אופיו כדי למצוא בו את הצידוק. כך שבסופו של דבר, למרות הסבריו השנונים לסוניה, לפנינו פשע שמקורו ופשרו נותרים בלתי מוגדרים”

[ החטא ועונשו ודוסטוייבסקי, יצירה ויוצרה, מבחר מאמרים, בעמ’ 164-5 ]

בשיחה הארוכה שמנהל רסקולניקוב עם סוניה – [ המופיעה בחלק החמישי , פרק מס’ 4 בספר ] מוצא רקסקולניקוב – אילן גדול להיתלות בו: נאפוליאון.

הנה דבריו:

“- אולי זה באמת נכון ! – אמר כנמלך בדעתו, – אולי כך צריך להיות ! הנה מה : רציתי להיות נפוליאון, ובגלל זה רצחתי… נו, עכשיו הבנת ?

– ל-לא, – לחשה סוניה בתמימות ובמבוכה, – אבל…דבר, דבר ! כי אני אבין, בתוכי אני אבין הכל ! – הפצירה בו שימשיך.

– באמת תביני ? אם כך, טוב, בואי נראה !

הוא שתק והתעמק בהרהוריו זמן ממושך.

– הנה במה הענין: שאלתי את עצמי שאלה כזאת: מה היה קורה אילו הזדמן במקומי, לדוגמה, נפוליאון, ולא היו לו, כדי להתחיל את הקריירה, לא טולון, לא מצרים, ולא מעבר דרך המונבלאן; אלא היתה במקום כלהדברים היפים והמונומנטאליים האלה, פשוטו כמשמעו – רק איזו זקנה עלובה אחת, מצחיקה כזאת, איזו אלמנה של פקיד רישום, שבנוסף לכך עוד צריך לרצוח אותה כדי לסחוב מהתיבה שלה כסף ( זה בשביל קריירה, את מבינה ? ) אז הנה: האם הוא היה מעז לעשות דבר כזה אילו לא היה לו שום מוצא אחר? האם לא היה נגעל מן הענין כולו, מפני שזה פחות מדי מונומנטאלי ו..זה בפירוש חטא ? אז הנה אני אומר לך שב”שאלה” הזאת התחבטתי נורא הרבה זמן, עד שתקפה אותי בושה נוראה כאשר סוף, סוף ניחשתי (איכשהוא באופן פתאומי , שהוא לא רק שלא נגעל בכלל, אלא אפילו לא היה מעלה בדעתו שזה מונומנטאלי… ואפילו לא היה מבין בכלל: ממה יש כאן להגעל ? אם כבר באמת לא היתה לו שום דרך אחרת, היה חונק אותה כמו כלום. בלי להרשות לה אפילו ציוץ קטן, בלי שום הרהורים … והנה אני…יצאתי מההרהורים שלי… וחנקתי…על פי דוגמתו של בר סמכא…וזה באמת היה בדיוק-בדיוק כך ! זה מצחיק אותך ? כן, סוניה, כאן המצחיק מכל הוא שאולי זה היה דווקא כך…”

תרגום קריקסונוב בעמ’ 464

אל לנו לשכוח כי בפנינו רומן מעשה ידיו של סופר, וככל הסופרים גם הוא לא כתב את ספרו בחלל הריק אלא פעל על רקע תקופתו, והושפע בדרך זו או אחרת מקודמיו הסופרים:


משל “המנדרין הסיני” מבלזאק לדוסטוייבסקי

פיליפ ראב, במאמר שצוטט לעיל, עומד על מקורות השראה שעמדו לנגד עיניו של דוסטוייבסקי.

“כמה ממקורות הרומאן הזה מצויים בספרות ולא בחיים הגולמיים, ובכלל זה יסוד העלילה העיקרי: רצח אשר למבצעיו אין קשר אישי לקורבן. גם מוטיב נפוליאון, המשמש לדוסטוייבסקי בסיס לואריציות רבות כל כך, מועבר בבירור לסביבה הפטרבורגית מן הספרות היפה הצרפתית, וביחוד מספרי באלזאק וסטנדאל. שני הסופרים הללו פיארו את נפוליאון (הראשון בהיחבא והשני בגלוי ) והצדיקו את גיבוריהם השאפתניים ונחותי המוצא בהסתמכם על דמותו הנודעת לתהילה. נוכל על כן לראות את רסקולניקוב כגרסה רוסית של ז’וליין סורל ואז’ן דה ראסטיניאק – האיש הצעיר והשאפתן הבא אל הבירה מן הפרובינציה והוא מרוכז בקריירה ובכיבוש נשים. ייתכון ו”אבא גוריו” של באלזאק הוא שהשפיע במיוחד על שרטוט תבנית סיפורו של ראסקולניקוב.גיאורג לוקאץ’ מזכיר במסתו על דוסטוייבסקי את המנדרין הסיני ברומאן של בלזאק כמוטיב שפיתח הסופר הרוסי. “

החטא ועונשו ודוסטוייבסקי יצירה ויוצרה מבחר מאמרים בעריכת מנחם ברינקר ורנה ליטוין, “פשעו של ראסקולניקוב : ההשראה והמשמעות:  בעמ’ 173-4

בהמשך מביא פיליפ ראב את הקטע מתוך “אבא גוריו” על סיפור המנדרין הסיני.

נעשה אתנחתה קלה ונדלג למאמרו של גיאורג לוקאץ’ הרואה ברסקולניקוב את “הראסטיניאק של המחצית השניה של המאה התשע עשרה”. ובענין שאיפתו של רסקולניקוב להידמות למעין נפוליון קטן הוא כותב:

“אפילו ראסטיניאק ראה את נפוליאון כמורה לאנרגיה יותר מאשר כיורש היסטורי מוחשי של המהפכה הצרפתית.

דמותו של נפוליאון קסמה לו במטרותיה הסופיות יותר מאשר בתנופתה. בטכניקות הפעולה ובדרכה לגבור על כל המכשולים. אף על פי כן, למרות כל ההסוואות והעידונים נותרו המטרות המיוחדות של בני-דורו של ראסטיניאק בהירות ומוחשיות.

שונה לגמרי הוא מצבו של ראסקולניקוב. הבעיה הפסיכולוגית והמוסרית שלו היא אחת ויחידה:  יכולתו של נפוליאון לרמוס אנשים בדרך להשגת מטרותיו הגדולות, יכולת שיש למוחמד, למשל.

מפרספקטיבה פסיכולוגית כזאת הפעולה המוחשית (קונקרטית) המסויימת נעשית מקרית – עילה יותר מאשר מטרה. הדיאלקטיקה של חיוב הפעולה ושלילתה היא כאן העיקר. היא המבחן שיקבע אם יש לראסקולניקוב היכולת המוסרית להיעשות נאפוליאון. פעולה מוחשית נעשית לניסוי פסיכולוגי המסכן את קיומו המוסרי והגשמי של המתנסה:  הרי זה ניסוי שבו: אחרי הכל, יצור אנושי אחד הוא “העילה ההזדמנותית” שלו ו”מקבלי-הפעולה”.

ב”אבא גוריו” של באלזאק דנים ראסטיניאק וידידו ביאשון בשאלה אם יש לאדם הזכות ללחוץ על כפתור ולהרוג מנדרין לא מוכר בסין על מנת לזכות במליון פראנקים.

שיחות אלה הן אפיזודות ברומאן של באלזאק בידור צדדי ואיור מוסרי לבעיות המרכזיות של הרומאן.

אצל דוסטוייבסקי נעשה הדבר במתכוון ובאמנות רבה למוקד הרומאן באותה כוונה ובאותה אמנות מסולקים לצדדים ההבטים המעשיים והמוחשיים של המעשה”

[ גיאורג לוקאץ’ – “ניכורו של היחיד” מתוך “החטא ועונשו ודוסטוייבסקי יצירה ויוצרה”  מבחר מאמרים בעריכת מנחם ברינקר ורנה ליטוין, בעמ’ 77-8  ]

עבור גיאורג לוקאץ’ מעשהו של ראסקולניקוב הרוצח את הזקנה הוא בפועל:

“ניסוי שאדם עורך בעצמו, ביצועו של מעשה לא למען תוכן המעשה ותוצאותיו אלא למען הכרת-עצמך לעומק, אחת ולתמיד” [ עמ’  78 ].

נעיר כי ההזקקות של גיאורג לוקאץ’ ל”פרשת המנדרין” אצל באלזאק מבוססת על הגזמה-מוטעית-משהו, שראוי להבהירה כאן:

עתה נחזור ונצטט – כפי שעשה פיליפ ראב, את הקטע הרלוונטי מ”אבא גוריו”.

[ במאמרו מצוטט התרגום של שמואל שניצר, אך כיוון שבינתיים,  –  מאז פורסם קובץ המאמרים “החטא ועונשו ודוסטוייבסקי יצירה ויוצרה” בשנת 1983 – יצא תרגום חדש ל”אבא גוריו” אצטט את הקטע הרלוונטי מתוך תרגומה של יונת סנד שיצא בשנת 1992.

“מאין לקחת את ההבעה הזאת של כובד-ראש? שאל אותו הסטודנט לרפואה, נוטל את זרועו ומוליך אותו עימו לטייל לפני הארמון.

– מחשבות רעות מייסרות אותי.

– מאיזה סוג ? זה ניתן לריפוי, המחשבות.

– איך ?

– בכניעה להן.

– אתה צוחק בלי לדעת במה מדובר. קראת את רוסו ?

– כן.

– אתה זוכר את הקטע שבו הוא שואל את הקורא מה היה עושה לו ניתן לו להתעשר אם יהרוג בכוח רצונו בלבד מנדרין זקן בסין, בלי שיהיה עליו לזוז מפאריס?

[ כאן מופיעה הערה שמספרה 52 וחשוב לצטטה:

“למעשה שאטובריאן הוא שכתב ( בהגניוס של הנצרות ) : “לו יכולת בכח משאלתך בלבד, להרוג אדם בסין ולרשת את רכושו באירופה, מתוך סברה על-טבעית שאיש לא יידע על כך דבר, כלום היית מסכים להביע משאלה זו ? ” [ בעמ’ 227 ]

– כן.

– ובכן ?

– אה! הגעתי למנדרין השלושים ושלושה שלי.

– אל תתלוצץ. שמע, אילו הוכח לך שהדבר אפשרי ושדי בניד ראש שלך, היית עושה את זה?

– הוא זקן כהוגן, המנדרין ? אבל צעיר או זקן, משותק או בריא, בחיי לעזאזל ! ובכן, לא.”

כאמור, הנחתו של גיאורג לוקאץ’ כאילו מעשה ההרג של המנדרין הסיני מבוצע ב“לחיצה על כפתור” . “אם יש לאדם הזכות ללחוץ על כפתור ולהרוג מנדרין” הינה ציטוט משובש משהו מבלזאק:

אצל באלזאק [ ואצל המקור או  ההשראה לרעיון המנדרין – שאטובריאן [ ולא רוסו ] מדובר ב”הריגה על ידי חשיבה בלבד”  – ללא מעשה פיזי של לחיצה על כפתור [ או הטחת גרזן בגולתן של שתי נשים אחת אחר השניה …]

“מה היה עושה לו ניתן לו להתעשר אם יהרוג בכוח רצונו בלבד מנדרין זקן בסין, בלי שיהיה עליו לזוז מפאריס?

לו יכולת בכח משאלתך בלבד, להרוג אדם בסין ולרשת את רכושו באירופה ...

אילו הוכח לך שהדבר אפשרי ושדי בניד ראש שלך, היית עושה את זה?

אם נחזור למאמרו של פיליפ ראב – הוא מסכם את הציטוט מבאלזאק ומגיע למסקנה כי :

“אין הוא [ רסקולניקוב – ו’] דומה כלל לאלכסנדר או לנפוליאון, אך הוא מקווה שפשעו יוכיח שהוא נמנה עם הגזע הנעלה של בני מינם [ של נפוליאון ושל אלכסנדר מוקדון – ו’ ]

כאמור, דעתי היא כי מבקרים רבים העמיקו בדיונים על כוונותיו, מניעיו ו”תוכניתו” של רסקולניקוב, כשהם מסתמכים בענין על הדברים ששם בפיו דוסטוייבסקי לאחר שכבר ביצע את המעשה.

קרה לא אחת כי מבקרים נכבדים הלכו שבי אחרי התיאוריות המפולפלות שמפתח רסקולניקוב, ב”פרשת העונש” תוך שהם מזניחים את “פרשת החטא” ובעיקר לא שמים ליבם לפרטיה, שתוך שהם הופכים אותם לשוליים, הם חוטאים לפחות לטקסט של דוסטוייבסקי.

עמדה על כך, בין השאר, לאה גולדברג, במאמרה : “ליזאבייטה – גבולות החופש והדין” מדגישה את העובדה כי:

“רסקולניקוב נתכוון לרצוח אדם אחד (“מתימתיקה פשוטה”, “אריתמטיקה” כפי שכתוב שם) ורצח שניים. האין לחשבון זה שייכות כלשהי

ל ת ו כ ו נ ו  ה א מ י ת י  של הרומאן ? נשאל אנחנו ?

אמנם יש מבקרים ומפרשים, שבכותבם על ספר זה של דוסטוייבסקי הזכירו כבדרך אגב, שרסקולניקוב רצח גם את ליזאבייטה מבלי שנתכון לכך ורומנו גוארדיני אף מרחיב את הדיבור על ליזייבטה ומקצה לה מקום בין הדמויות “הנכנעות” ומדבר עליה – כדרכו, בנעימה רגשנית במקצת – כעל נפש הקרובה ביותר לסוניה, אך איננו מסיק מכך שום מסקנה לגבי רסקולניקוב, לגבי גורלו ומעשהו.

אבל יש גם מבקרים לא מעטים שתוך קריאת הספר לא הרגישו כלל שמסופר בו גם מעשה על רצח שני, רצח שבוצע “דרך אגב”, כביכול

ו ש ל א   ב מ ת כ ו ו ן. “

[ כתבי לאה גולדברג הדראמה של התודעה, פרקי דוסטוייבסקי, “ליזאבייטה: גבולות החופש והדין, עמ’ 104.ספריית הפועלים]

לאה גולדברג מצטטת מבקרים חשובים כגון פיסארב ברדיאייב  ואף מוצ’ולסקי במידה מסויימת, המתעלמים מהרצח השני, הלא מתוכנן במפגיע, שמבצע רסקולניקוב באחותה של הזקנה, אותה מלווה בריבית עימה מפתח רסקולניקוב “חשבון” של טינה.

לדעתה של לאה גולדברג ענין זה של הרצח ה”שני” חשוב מעין כמותו להבנת הרומאן.

אנו נוסיף כי חלק גדול מהתיאוריות שמפתח רסקולניקוב לאחר הרצח קורסות לנוכח העובדה כי רצח גם את ליזבטה, אותה אין הוא מכנה “כינה” ונהפוך הוא אליה הוא מגלה, מבין השיטין, מידה של סימפטיה שכן הוא רואה בה קורבן לנצלנותה ולאכזריותה של אחותה הזקנה, ובמובן זה הוא עצמו [ החש כקורבן לתאוות הממון שלה ] דומה לקורבן האחר שלה : אחותה אותה הפכה לשפחה מושפלת שלה וכך הקורבן [ בעיני עצמו ] רוצח בלא משים קורבן אחר של אותו “אוייב משותף”.

אכן עיון מדוקדק יותר ב”פרשת הפשע” יציב בפני הקורא מספר שאלות שמן הראוי לתת עליהן את הדעת:

האמנם פעל רסקולניקוב וכלכל צעדיו – בזמן אמת – “לפי תוכנית” ?

האמנם ראה עצמו – בזמן אמת – כאיש המעלה, דוגמת נפוליון ש”מותר לו הכל” ?

 חידוד ראוי לציטוט חידד פיליפ ראב – ואליו אפנה כאן:

 “אפשר להגדיר את החטא ועונשו כסיפור מתח פסיכולוגי, המצטיין בסיבוכים כבירים. מכל מקום, טעות היא לכנותו סיפור בלשי, כפי שנוהגים לעיתים קרובות, שהרי אנו יודעים מן ההתחלה מיהו הרוצח ומכירים באמצעות הסופר , את סודותיו הכמוסים ביותר. אמנם נכון הדבר, הסיפור מוקדש כמעט כולו לבילוש – אולם בילוש לא אחר הפושע אלא אחרי המניע שלו. מסתבר, כפי שנגזר מראש, שאין כאן מניע אחד ויחיד אלא  אשכול שלם של מניעים. גודש של מניעים. אם הפושע עצמו נאלץ, בדרכו הוא, לקחת חלק במלאכת הבילוש, הרי זה משום שהוא עצמו מאבד מהר מאוד את דרכו בסבך המוטיבציות שלו. כיוון שלעולם אין הוא בטוח מהו בדיוק הגורם שהשפיע עליו לבצע רצח, הוא חייב להתחקות כמרגל אחר עצמו, במאמץ נואש לחדור לתוך הפסיכולוגיה של עצמו ולהגיע להכרת עצמו, הנחוצה לו אם יש ברצונו ליטול אחריות על מעשהו האבסורדי והמזוויע.

 הפושע הנמצא בחיפוש אחר המניע שלו – זהו בדיוק הרעיון החדש והמקורי הבא לידי ביטוי בדמותו של ראסקולניקוב”

[ ראב, בעמ’ 163 ]

 

אלא שתסבוכת המניעים לביצוע הרצח של ראסקולניקוב נבחנה, בדרך כלל, על פי הדברים ששם בפיו דוסטוייבסקי לאחר ביצוע הרצח.

 נסיון החיים מלמד כי לאחר ביצוע מעשה עבירה – מפתח העבריין, לעיתים בעזרת יועצים כאלה ואחרים, ובינהם עורכי דין מפולפלים, המוסיפים על הדברים שהיו בזמן אמת, ענינים מאוחרים, ובינהם תירוצים דחוקים, הצדקות, הצטדקויות ודרכי מילוט מצופות, המבוססות על דברים [ עובדות ? טענות ? ] שלא היו ולא נבראו, והכל מפני אימת הדין ומועקת “החטא” ה”עוון” וה”פשע” המכבידים על נפשו של הנרדף – אך כל אלה הם בבחינת “חוכמה שלאחר מעשה”.

אני מציע, לנסות ולבחון את ה”חטא וענשו” משלבי הרעיונות הראשונים שצצו במוחו של דוסטוייבסקי, יתכן עוד בעת שהוא עצמו היה נתון כאסיר במשטר חמור של עבודות פרך בסיביר הרחוקה, ועד לקריאה מדוקדת בטקסט עצמו תוך התרכזות ב”פרשת החטא” – עד לשלב בו בוצעו מעשי  עצמם.

לדעתי ראוי לעקוב אחר דרכו, מעשיו, מחשבותיו פחדיו ותוכניותיו של רדיון רומנוביץ רסקולניקוב כפי שדוסטוייבסקי הטיל אותם לעולם בפסוק הרשון – הפותח את סיפורו : בו מתואר רסקולניקוב היוצא מחדרו הצר והעלוב, ויורד לסימטת ס’,  ועד…. שיטיח את הגרזן בגוגלתה של ליזבטה, אחותה של הזקנה – הקורבן השני הלא “מתוכנן” של הרצח המתוכנן, שתיכנן כטענתו לרצוח את המלווה בריבית הזקניה, אותה “כינה” שאינה ראויה לחיים אותם היא חיה…

 

לענין זה של “פרשת ה”חטא” שב”בחטא ועונשו”, אקדיש עוד כמה מילים.

 

__________________________________

דוסטוייבסקי – החטא ועונשו – רסקולניקוב – רשימת הפוסטים

_____________________________________________

[1] דוסטויבסקי-החטא ועונשו: ממצוקה ליצירת-מופת

[2] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: צד החטא וצד העונש

[3] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: החטא או הפשע ועונשו 

[4] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: הפתיחה

[5] בעקבות דוסטויבסקי-רסקולניקוב: מהבית אל הגשר

[6] בעקבות דוסטויבסקי: סוסים ואנדרטאות בפטרבורג

[7] דוסטויבסקי-רסקולניקוב: “חלום חולני”

[__] המשך …יבוא…

 

תרום - אם אתם מעונינים לתמוך בקיומו של אתר "מילים" הנמנע מכל צורה של פרסום - כל סכום תרומה יתקבל בתודה

Be Sociable, Share!

אין תגובות

כתיבת תגובה

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....