Tel Aviv, 18 Dec 2017, 09:12:31
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות
  • אין קטגוריות


[03] שארל גונו / פאוסט כמה הערות על “הרינג” לפי גונו – באופרה בתל אביב

.

 פאוסט מאת גונו תל-אביב

   ה”רינג” של ואגנר סופיה  

הקהל התל-אביבי התלהב במיוחד מהטבעת הכהה שהוצבה במרכז הבמה, וסביבה ובתוכה התרחשו כל המעמדים באופרה של גונו.

ה”טבעת” שימשה תפאורה לפאוסט המלומד הבודד והמיואש בחדרו של פאוסט שבמערכה הראשונה, והיא עצמה היתה הגן בו התפתח סיפור החיזור של פאוסט אחרי מרגריטה ;  “הטבעת” שימשה כרקע למוזיקה הכנסייתית תחת כנפי הצלב בסצינת הכנסיה, וכמסגרת ורקע למחול הפאגני של “ליל ואלפורגיס”  ואותה טבעת עצמה שימשה תפאורה לכלאה של מרגריטה, שכבר איבדה את שפיות דעתה ומסרבת להפצרות פאוסט בעידודו של מפיסטופלס לברוח מהכלא ולהציל את נפשה מעונש המוות שהוטל עליה בעוון רצח תינוקה שבא לעולם בחטא יחסיה עם פאוסט.

אכן, בית האופרה של טורינו השקיע כסף רב בעיצוב הבמה והתלבושות על ידי הבמאי והמעצב סטפנו פודה – ולאחר שבימוי זה  זכה להצלחה באופרה של טורינו – הוא הועלה על במת האופרה של לוזאן – ומשם הגיע לבמת האופרה בתל-אביב.

בדברי הברכה המתנוססים בראש התוכניה, מופיעה חתימתה “בידידות” [ רגע, רגע, רגע, …… ] של ה“תת אלוף (במיל’)” שלמרות שלא קראה את צ’כוב מנסה להפגין ידע ובקיאות בתולדות האופרה בכלל וזו האיטלקית בפרט…:

“העונה 23 של האופרה היא שיר הלל למולדת האופרה איטליה, החל באמן הבל-קנטו (Bel Canto)  בליני וכלה באשף הוריזמו (Verismo )  פוצ’יני , תכנית המינויים השנה משופעת ביצירותיהם המופלאות ומעוררות ההתפעלות של גדול המלחנים האיטלקיים”

[ אגב, שאלה קטנה ל”מומחית” לתולדות האופרה האיטלקית מ”הבל-קאנו ועד הוריסימו” [ הלוקאל פאטריוטית המנסה להתהדר במילות לע”ז [ = לשונות עמים זרים…] ולאן נעלם מחבר אופרות “זניח” אחד ששמו ג’וזפה ורדי ?, מ”קיצור תולדות האופרה האיטלקית….]

 

אלא שהקשר היחידי הנראה לעין [ ו/או הסמוי מן העין ] בין האופרה של שארל פרנסואה גונו – הצרפתי מבטן ומלידה, שהמוזיקה שלו היא צרפתית במובהק, או למחזה הידוע שחיבר יוהאן וולפגאנג פון גיתה הגרמני מבטן ומלידה, על סיפורו של הדוקטור פאוסטוס שהילך במחוזות גרמניה במאה ה 16, לאיטליה…הוא …. שמו של הבמאי והמעצב “סטפנו”- שכמו “טארנטינו” [ רגע, רגע, רגע….] ניחוח של איטלקיות מתנגן בו…

יש שיאמרו “הבמה מרשימה מאוד” 

 

פאוסט – בתל-אביב

 

הרינג – “דמדומי האלים” בפסטיבל זלצבורג

 הרינג – הואלקירות

הרינג – דמדומי האלים

 

אלא שלמרות הגיוון הרב בהעמדת אותה טבעת בזויות שונות, ובגבהים שונים, ואף עיטורה, מפעם לפעם בתוספות כאלה ואחרות, כל הדימויים האבסטרקטיים הללו, והסימבוליות שהם מנסים להקרין, ל”דברים/רעיונות שמעבר” לטבעת הפיזית הכהה המשנה זוית – אינם מצליחים , לדעתי, להעביר בצורה נאותה מסרים אקטואליים אחדים, שהטמיעו שארל גונו ומחברי הליבריט שלו: ז’יל בארבייה ומישל קארה במחזה פאוסט, של גיתה, ששימש להם נקודת מוצא.

הצרפתים הללו, ניסו לההחדיר באופרה גם מסרים אקטואליים כדי לעקוץ את הקהל הפאריזאי הבורגני, מדושן העונג של פאריז של אמצע המאה התשע עשרה…., והכל באופרה שזכתה להצלחה מסחררת ולביצועים רבים ביותר.

 

המסרים ה”מידיים” שהצליפו גונו והליבריטיסטים שלו, בקהל ששילם ממיטב כספו בעבור הביקור בבית האופרה המפואר של פאריז, היו הערות סארקסטיות, מפיו של “השטן” מפיסטופלס, כנגד רדיפת הממון והסגידה הרווחת ל”עגל הזהב”, ולא מעט חיצים של ציניות שילחו גונו ומחבריו, בהתלהבות הפאטריוטית העולה על גדותיה, ששטפה את פאריז העליזה, באותם ימים. כך בסצינת החיילים הששים אלי קרב, כשעל שפתיהם שיר עליז המהלל את  “היין או הבירה”.

נדמה כי לשיא הציניות מגיעים גונו והליבריטיסטים שלו, כאשר הם מציגים את החייל ולנטין, אחיה של מרגריטה, שכל מעייניו, בצאתו לשדה הקרב, נתונים לתומתה של אחותו – מרגריטה – [ כמעט כמו אותו בעל זקן צעקן מהמכינה הקדם צבאית בעלי….] וכמסתבר לולנטין, שומר תומתה של אחותו, כי הרתה לפאוסט, “בלא ברכת הכנסיה”, הוא מנדה אותה, וכאשר הוא מתבוסס בדמו לאחר דו קרב על כבודה עם פאוסט, ומוכרע בקרב מיותר זה, מילותיו האחרונות, טרם יפח את נשמתו [ בשיר כמובן…] היא הצהרתו כי נפל “כחייל”  ! … [ כמעט ה”חייל” של כולנו … ]

 

 

כאשר “מייבאים” הפקה של אופרה שנוצרה בעיר תעשייתית בצפון איטליה – קשה לקהל הצופים בתל-אביב להתחבר למסרים האקטואליים הרוחשים באותה אופרה.

מותר לקוות כי במאי ישראלי רגיש ומגיב למציאות העכשווית [ או במילים אחרות במאי עם נטיה מסויימת לזרם ה“וריזמו” [ זרם שהדגיש את ה”אמת” והריאליזם באופרה] אותו היללה ה“תת-אלוף (במיל’)” , יכול היה להפיק מאופרה שנכתבה באמצע המאה ה-19 בפאריז הפקה שתצליף כמה הצלפות בציבור התל-אביבי, שלא רק מילותיו של קהלת “הבל הבלים הכל הבל” בהם פותח פאוסט הזקן והמיואש את האופרה, הם אמת אוניברסלית,  אלא שגם הרדיפה אחרי הממון וההערצה ל”עגל הזהב”, כמו גם הגל הפאטיוטי-לאומני, ששוטף את הארץ הזו, בין השאר בעידודה הקולני של ה“תת-אלוף (במיל’)”  [ ה”כפיים”, ו”הדגל” רשומים על שמה בטאבו…] בשנים האחרונות – אכן מזכירים במידה רבה את מה שאירע ב“מולדתה של האופרה” בימיו של איטלקי אחד, בניטו שמו, שמעשיו ותורתו משמשים מודל לחיקוי לכמה מנהיגים השוכנים ל”חופו של אותו הים” [ כפי שכתבתי בסדרת פוסטים כגון בפוסט על השימוש במיתוסים מזמנים עתיקים ונשכחים, המוצאים על ידי דמגוגים מן הבוידם, והופכים בפיהם לקרדום לחפור בו ]  ומשמשים לליבוי שינאת האחר, והכתרתו השכם והערב כאוייב ואף בוגד…

 

 

 

 

אפשר כמובן להתיחס לאופרה, ביחוד כזו הנושאת את השם המאוד מחייב “פאוסט” [ בהקשר לגיתה ] כאל מסה פילוסופית על החיים ואם תרצו, להפליג למחוזות שמימיים, שפי שמנסה הבמאי להגדירה בתוכניה:

“המסע של פאוסט ויתר הדמויות באופרה של גונו ובמחזה של גיתה, הוא מסע של 360 מעלות. מסע שמתחיל ומסתיים באותה נקודה”

[ ומכאן אולי נובע הדימוי שביקש הבמאי להעביר במסר של ה”טבעת”, שהיא כידוע בעלת 360 מעלות….]

אלא שבכל הכבוד הראוי, הטבעת כאלמנט בימתי אינה המצאה של סטפנו פודה;

 

היא החלה לשמש, במאי אופרה, כבר בשנות החמישים כגון בהפקות של ה”רינג היא” “הטבעת של הניבלונג” Der Ring Des Nibelungen   – מחזור ארבע האופרות [ או אם נדקדק “הדראמות המוזיקליות” ] של ריכארד ואגנר, בבימוי שני נכדיו של הקומפוזיטור :  וילאנד וולפגנג ואגנר, עם חידוש פסטיבל ביירויט לאחר מלחמת העולם השניה:

הנה תצלומים אחדים מאותן הפקות בהן המעגל [ בן 360 המעלות ! ] המקביל ל”טבעת” אותה עונדים על היד, היא הלייט-מוטיב החשוב השזור, חוזר ומתנגן לאורכן של כ 16 שעות הנגינה של ארבע האופרות של ואגנר.

הרינג- ביירויט-1951

הרינג – ביירויט

הרינג – ביירויט

הרינג – ביירויט

נזכיר כאן כי ה”רינג” היא אכן טבעת אותה עונדים על היד והיא אחד מהלייט מוטיבים החשובים והמשמעותיים לאורכן של ארבע האופרות של ואגנר [ וגם היא מסמלת את כוחו המשחית של הזהב והממון…]  [ ולמתענינים כאן קישור לסינופסיס של האופרה הראשונה  במחזור ה”טבעת” “הריינגולד- זהב הריין”  באתר זה ] 

אלא שכידוע, שארל גונו ושני מחברי הליבריט שעבדו עימו, לא השליכו יהבם על העומקים הפילוסופיים שמציע המחזה המורכב והעמוק שחיבר גיתה, אלא הדגישו בעיקר את סיפור הפיתוי שמפתה פאוסט בעידודו של מפיסטופלס, שפחות משהוא מתפקד אצל גונו כ“שטן” הוא פועל בעיקר כ“שדכן”, הדואג לשים לפני ביתה של מרגריטה, תיבת תכשיטים [ “עגל הזהב”…זוכרים ! ] כשבחושיו השדכניים הוא יודע כי היא תעדיף תיבה זו על פני הפרחים [ שינבלו כעבור יומיים…] שמציע לה המחזר האחר סביל…

אכן – קריצה שוביניסטית לטעמו של הקהל הפריזאי של אמצע המאה ה-19 ומקבילו התל-אביבי בתחילת המאה העשרים ואחת… שהרי כבר רמזנו שגונו לא ויתר, על מסריו האקטואליים וביקורתו המרומזת על החברה עבורה כתב את המוזיקה, בתקופה שספריו של הונורה דה בלזק, שתיארו בצורה ביקורתית ביותר את תאוות הממון האוחזת בנפשות הבורגנות של פאריז של ימיו…כבר היו פופולריים וידועים.

האופרה של גונו, היא לפי הגדרתה “גראנד-אופרה” ואינה משתייכת ככזו לזרם ה”וריסימו” האיטלקי שיצמח באיטליה לקראת סוף המאה ה 19 – תחילת המאה העשרים, אך יחד עם זאת יש בה אלמנטים רבים השאובים מן הריאליה והחיים עצמם.

מעט מזעיר מדוקטור יוהאן פאוסט ההסטורי ואף מהמלומד פאוסט שהנציח גיתה ביצירתו נותרו באופרה של גונו – והסיפור שמספר גונו הוא בפועל סיפור אהבה ארצי – מלודרמטי – בין אחד פאוסט ואחת מרגריטה. מרגריטה אינה יודעת על המהפך שעבר פאוסט גיבורו של גיתה אשר “הוצער” בשנים ניכרות, כדי להיות למרגריטה “מאהב” – טרנספומציה שעבר פאוסט בחדרה של המכשפה, בעזרת שיקויי-כישוף ו”מראת הקסמים” כדי להשיב לזקן הניהיליסטי והמיואש את משאת נפשו:  “הנעורים” .

עבור מרגריטה, הנערה התמימה והפשוטה, פאוסט הוא הזדמנות: מאהב שנראה לה מכובד, וביחוד לאחר שהניח בפתח ביתה תיבת תכשיטים – וכי איזו נערה לא תלך שבי אחרי מחזר שירפד את חיזוריו בצרור נקוב ? 

 

 

 

לא אלאה את הקוראים בבחירות בימוי שהחטיאו, לטעמי,  לכוונת הקומפוזיטור, שבחר סטפנו פודה, שיצר תפאורה מרשימה, ואף מתוחכמת מבחינה טכנולוגית.. אך המחטיאה את כוונת המשורר.

אך פטור בלא כלום אי אפשר.

יחודה של אמנות האופרה הוא בקשר ההדוק שהיא יוצרת בין “משמע אזניים” [ כלומר: המוזיקה, שהיא ה”גבירה” ]  ו”מראה עיניים” [ כלומר האמצעים הויזואליים, של התפאורה, התלבושות, הריקודים והתאורה – שהם “השפחות” או ה”משרתות” את ה”גבירה”].

המוזיקה היא עיקר, היא הגורם המוליך, ושאר האמצעים: התפאורה, התנועה וכו’ נועדו לשרת אותה.

הבימוי של סטפנו פודה – גרם אצלי לאכזבה רבתי בקטע מלבב במיוחד באופרה,

כוונתי לקטע הבא: [ כאן מהביצוע באופרה של טורינו ]

 

המוזיקה הנשמעת היא הואלס המפורסם [ ושובה הלב ] המקושר באסוציאציה לתהליך ההתאהבות, הסאכרינית-משהו , של פאוסט במרגריטה – ובעיקר להיפך…

אם נאזין היטב, נשמע כי לא רק המנגינה מתנגנת ומתרוננת במקצב הואלס, וכל ההויתה אומרת ריקוד – ” ‘חד, ‘תים שלוש…”  – וחוזר חלילה – גם השירה משמיעה לנו את התיבה החוזרת “ואלס”;

 

אך למרבה האכזבה, מ”בור התזמורת” שמענו את מחול הואלס – אך על הבמה של סטפנו פודה – ראינו קבוצה צפופה של אנשים לבושים אדום – כאילו היו באיזו תצוגת אופנה, או בפתיחת עונת האופרה של מינכן במיצג העירום האדום-צהוב של הצלם ספנסר טוניק:

המיצג לפתיחת העונה 2012 – מינכן

 

ואלה שהתנועעו על הבמה בתל-אביב, נופפו לעבר הקהל בתנועות מאימות ותוקפניות…כשהם שולפים אצבע-מורה בהשמע הפעמה הראשונה של מקצב הואלס ובכך נסתיים הענין… ויצאנו חובת מחול הואלס….

 

כדי “לפצות” את הקוראים, שהגיעו עד הלום, אני מציע להם לצפות בקטע הוידאו הבא – בו נשמרת הזיקה בין חווית השמיעה וחווית הראיה – כפי שאופרה אמורה להיות:

 

YouTube Preview Image

קישור-ישיר

 

ואידך זיל גמור….

 

 

 

______________________________________

פוסטים בנושא גונו / פאוסט

_______________________________________

[01] שארל גונו / פאוסט [ או מרגריטה ] –  “סינופסיס” של סיפור-אהבה

[02] שארל גונו / פאוסט – ליל ולפורגיס – הבלט

[03] שארל גונו / פאוסט :  כמה הערות על “הרינג” לפי גונו – באופרה בתל אביב

 

 

 

תרום - אם אתם מעונינים לתמוך בקיומו של אתר "מילים" הנמנע מכל צורה של פרסום - כל סכום תרומה יתקבל בתודה

Be Sociable, Share!

4 תגובות

  • אבי בית הלוי הגיב:

    באיזה בית אופרה ההפקה הנ”ל ?

    • Victor הגיב:

      לאבי שלום
      כאן השם של הפסטיבל בו בוצעה היצירה – הנמצאת ביו טיוב

      Gounod: Faust 2008 chorégies d’orange
      (Roberto Alagna,Inva Mula,René Pape)

      ויקטור

  • ישראל הגיב:

    כל הכבוד, ויקטור, מילים כדורבנות.
    הנה מה שהיה לס. יזהר להגיד על הטבעת:
    “ובכן, שמע בני.ְ במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל,ּ על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן, זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר-החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו. לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, … בור לא בלתי-עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת-ברזל חרורה בראשה, … יצקנו סביבה את גוש-הבּיטון והוספנו חישוקי-ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי-ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי-כן עוד השקיתי במים רבּים מַסד איתן זה. לבסוף השחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – ויצקנו רצפת-בּיטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס, ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה.ְ …. כעת יבוא חמור לחצר. ”
    והמבין יבין.

    • Victor הגיב:

      תודה ישראל על התגובה ועל המים החיים מידיו של ס. יזהר שאתה יוצק על פוסט זה [ ועל עוד אחדים] שהם תמיד מחיים ומעוררים ומעלים זכרונות טובים וגעגועים לימים אחרים וטובים יותר;

      מילותיו של יזהר על הטבעת העלו אצלי אסוציאציה ל “נזם” – כמו בפסוק
      “נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם” [ משלי יא’22 ]

      וסרת הטעם היא לדאבוננו גם שרת-חוסר-הטעם, ההולך ומשתלט עלינו ועומד להטביע אותנו בהררי הבלים וקש ותבן וגבבה… ולא-עלינו, גם עננים של שחור ואימה

      ושוב תודה לך ולס. יזהר
      ויקטור

כתיבת תגובה

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....