.

 מתיאס גרינוואלד – ישו על הצלב ##ציור הצליבה הוא הפאנל המרכזי בטריפטיך שצייר הצייר מתיאס גרינוואלד בשנים 1512-1516.הציור מוצג, יחד עם לוחות נוספים שצייר הצייר גרינוואל במוזיאון Unterlinden שבעיירה קולמר, באלזס, שבצרפת. היצירות צוירו על ידי גרינוואלד לטובת מנזר סנט אנתוני ב Isenheim שליד קולמר. במנזר זה טופלו על ידי הנזירים חולים שסבלו ממחלות עור בינהן נפגעי מחלת הארגוטיזם. גרינואלד צייר את דמותו של ישו הסובל על הצלב כאשר גופו מנומר פצעים - בדומה לפצעים של המטופלים במנזר - כדי לנחם אותם שסבלו של ישו דומה לסבלם.  [ 1512-1516 ] 

 

דברי מבוא והקשר:

בפוסט זה שענינו, יצירת הענקים ה”מתיאוס פאסיון” של יוהאן סבסטיאן באך, אני מבקש לחזור לרשימות שפרסמתי ביום  26.3.2002 באתר “מילים” הקודם, רשימות, שמטעמים שונים עדיין לא הוסבו ואינן זמינות באתר “מילים” הנוכחי.

מה שהחזיר אותי לאותן רשימות, אותן כתבתי וערכתי לפני כ-14 שנה, היתה צפייתי בסרט  “Embarme Dich – The Matthaus passion stories” , במסגרת פסטיבל “אפוס” במוזיאון תל-אביב, ביום 19.3.2016.

השם  “Embarme Dich” ובתרגום  “רחם עלינו ” הוא שמה של אחת האריות המרטיטות והמרגשות ביותר ב”מתיאוס פאסיון” של באך, “כאן כפי שהיא מוצגת בסרט” ולצופים בסרט ניתנת הזדמנות, לחוש כי  התוספת “Embarme Dich” לשמו של הסרט ראויה שכן,  הסרט מדגיש את החמלה, הרחמים, הכאב והבכי שביקש הבמאי – Ramón Gieling לעורר בלב הצופים, באמצעות המוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך.

הסרט מבוסס על המוזיקה, שהלחין הקאנטור [ המנהל המוזיקלי ] של כנסיית תומאס בלייפציג, לקראת התפילות “יום השישי הטוב” [ הוא יום השישי שלפני חג הפסחא הנוצרי ] לטובת קהל המאמינים הפרוטסטנטיים – ובה מתוארים סבלותיו וייסוריו של ישו – ביממה האחרונה לחייו, כפי שהם מסופרים ב”בשורה על פי מתי” שבברית החדשה, החל ב”סעודה האחרונה” [ היא סעודת ליל הפסח ] ועד שהועלה לצלב עליו נפח את נשמתו.

ה”מתיאוס פאסיון” בוצעה לראשונה, בניצוחו של באך עצמו בשנת 1727 [ או 1729 לפי גירסה אחרת ] בכנסית תומאס בליפציג .

הסרט החזיר אותי לחוויה שעברתי 14 שנה קודם לכן, בעת שצפיתי ב”הפקה אופראית בבימוי מלא” של ה”מתיאוס פאסיון” בבית האופרה במשכן האמנויות בתל אביב, שהעלתה את ההפקה לפי בימויו של הבמאי הגרמני, Gotz Freidrich, הפקה שהוכנה לראשונה עבור האופרה הגרמנית בברלין בשנת 1999. הבמאי גוטס פרידריך נודע כבמאי אופרות חדשן שהעלה גירסאות נועזות של אופרות, שגררו אחריהן, ביקורות על חדשנותו המופרזת, כגון בבימויו את “הרינג של ואגנר” ב “דויטשה אופר בברלין“.  

ואכן, כפי שניתן להתרשם מהקישור הזה  הבמה באופרה של ברלין היתה מרשימה ביותר, כמוה כבמה באופרה של תל-אביב – שבין היתר כללה, מעין גשר עץ שיצא מהבמה אל עבר מושבי הקהל, ושימש את הזמרים לצעוד עליו, לבוא לתוך הקהל, כמו כדי לקרב את המסרים של יצירתו של יוהאן סבסטיאן באך, המאמין הלותרני המסור, הדואב ומבכה את יסוריו וסבלותיו של ישו הנוצרי – “שה האלוהים” [ Lamm Gottes ] לפי סיפור הפאסיון לפי מתיאוס, והכל לאזניו ולעיניו של הקהל התל-אביבי, יהודים בני דת משה וישראל, שאינם מאמינים בישו הנוצרי, ואפילו מסתייגים מתורתו, וחלקם אינם מוכנים לשכוח את הצרות ואת התלאות ואת הרדיפות שעברו אבותיהם מנוחת זרועם של מאמיני ישו לדורותיהם.

הביצוע בבית האופרה בתל-אביב הותיר בי את רושמו העמוק, ובעקבות זאת כתבתי וערכתי את הרשימות בנושא המתיאוס פאסיון אליו התיחסתי כאל : 

“… סיפור מסע-של סבל וייסורים. אנו קוראים אותו כאן קריאה ‘חילונית’ , סיפור על סבלו של ישו. סיפור על סבלו של אדם. כל אדם. אדם באשר הוא אדם.”

תחושה דומה עלתה בי בעת שצפיתי בסרט “Embarme Dich – The Matthaus passion stories”  – שענינו לכאורה מוזיקה דתית מובהקת – אך מתחת לשכבות המסרים הדתיים הברורים, שהם ללא ספק, ליבה של היצירה בראייתו של באך, שחיבר אותה במסגרת תפקידיו המוזיקליים-דתיים בכנסיית תומאס בלייפציג – רוחשים מסרים כלל אנושיים – היפים לכל מקום ולכל  זמן, ורלוונטיים לבני דת כל שהיא, כמו גם לחסרי דת, –  בדומה לאותה קריאה בה קראתי את ה”פאסיון על פי מתי” לאחר הביצוע האופראי בחודש מרץ 2002. 

אזכיר כי הימים היו ימי “חודש מרץ 2002 השחור” מימיה הנוראיים ביותר של ה“אינתיפאדה השניה” כאשר קרבנות חפים מפשע, משלמים בחייהם ובגופם, יום יום, על מעשי אלימות קשים מנשוא.

מאז שהרשימות על “המתיאוס פאסיון” פורסמו בחודש מרץ 2002 נקפו השנים, וחלו, מטבע הדברים, שינויים רבים שיש בהם כדי להשפיע על קריאת הדברים, ולכן בבואי לשחזר את החומרים מאז ולחזור ולהעלותם בשנית, החלטתי לעדכן עדכונים אחדים, אך יחד עם זאת לשמור בקווים כלליים על הדברים כפי שנחוו וכפי שנכתבו וכפי שפורסמו בחודש מרץ 2002.

על מנת לשמר את רוחם המקורית של הדברים, מלפני 14 שנה, יועתק הטקסט המקורי לכאן, כשהוא צבוע שחור – ואילו תוספות משנת 2016 תופענה בצבע חום.

הביצוע המוזיקלי באופרה בתל-אביב היה לפי “גירסת פליקס מנדלסון” [ משנת 1829 ו- 1841 ], אך הדוגמאות המוזיקליות שעמדו לרשותי אז, היו לפי הגירסה המקורית של באך. 

בינתיים רכשתי את הגירסה של מנדלסון, ובמבט לאחור, ולאחר שמיעה נוספת של ביצועים שונים של המתיאוס פאסיון – הטיפול המיוחד, על פיו ערך מנדלסון את הגירסה שלו, נראה היה לי כי חלק מהקסם שהילך עלי באותו ביצוע באופרה הישראלית, נבע מהיחשפות לגרסה הרומנטית במובהק, המובהקת של מנדלסון. נראה לי כמועיל לשלב במהלך הדברים את הדוגמאות המוזיקליות  ששילבתי ברשימותי מלפני 14 שנה, אך הפעם לפי “גירסת פליקס מנדלסון-ברתולדי” ולשם השוואה, יוצגו לצידן גם דוגמאות בגירסה המקורית של באך. וארשה לעצמי להוסיף גם הערות אחדות על ההבדלים בין הביצועים השונים.

בזמן שעבר מאז הפוסט הקודם, ניתנה לי ההזדמנות לבקר בעיירה קולמאר שבאלזס, ולחזות באופן בלתי אמצעי ביצירות המרשימות של הצייר מתיאס גרינוואלד שציורו “הצליבה” ליווה ומלווה גם פוסט זה, וגם ציור זה משתלב במסר הכלל אנושי שבצליבתו וייסוריו של ישו, כפי שצייר גרינוואלד, כאשר הציג את גופו של ישו, מצולק ונגוע במחלת עור וסובל כסבלם של אותם חולים שטופלו במנזר באשנהיים – לטובתם צייר גרינוואלד את יצירת המופת שלו.

כאן תצלום שצילמתי במוזיאון בו מוצגות יצירות יוצאות דופן ובלתי נשכחות אלה:

“הצליבה” של מתיאס גרינוואלד – מוזיאון קולמאר 25.7.2007

 

להלן שחזור הפוסט משנת 2002 

  ♣

1.  פ א ס י ו ן   P A S S I O N

 

PASSIO – שמקורה בלטינית ומשמעה סבל, מי שמדכאים אותו, קורבן-שווא, נתייחדה בתרבות המערב לתיאור היממה האחרונה בחייו של ישו.

פאסיון הוא איפה, סיפור מסע-של סבל וייסורים. אנו קוראים אותו כאן קריאה ‘חילונית’ , סיפור על סבלו של ישו. סיפור על סבלו של אדם. כל אדם. אדם באשר הוא אדם.

בהקשר לאמירות אלה שלי, משנת 2002, מצאתי לאחרונה חיזוק להשקפה זו בספר:

 Werner Felix – JOHAN SEBASTIAN BACH – ORBIS LONDON-1995 

בו מצאתי כתוב:

“The theme, as in all great sacred works, can be seen as a social and human metaphor; in the suffering of Christ are comprehended the sufferings off all mankind , and every individual can fined here some reflections of privet grief and its conquest, albeit raised to a sublime level”

[ page 134 ]  

 

 

2.  מתי

איקון המתאר את האונגליסט מתי ##מאוסף האיקונות של ויקטור

הכתובת ביוונית בראש האיקון OAIOS MATI

  

המסע הבין-תחומי שלנו מתחיל בפרטים המועטים הידועים על מתי, ששמו היה מתיה בן חלפא או לוי.  הוא היה אחד מ 12 השליחים שפעלו להפצת תורתו של ישו – והוא נחשב כמי שכתב את אחד מארבעת האוונגליונים שכתבו את הבשורות. הבשורה על פי מתי הוא הספר המיוחס לו.

 

 3.  הבשורה על פי מתי

“הבשורה על פי מתי” – הוא הספר הראשון ב”ברית החדשה” והטקסט המופיע בפרקים כו-כז-כח הוא סיפור היממה האחרונה בחייו של ישו, והוא שימש בסיס וחומר גלם עיקרי ליוהאן סבסטיאן באך ולליבריטיסט שלו כריסטיאן פרידריך הנריצי [ Henrici ] משורר שחי בין השנים 1700 עד 1764, והיה חותם את שיריו בשם-העט, פיקנדר [ Picander ] בחיבור המתיאוס פאסיון.

חלק גדול מהפסוקים המופיעים בטקסט זה, מושרים [ בתרגומם לגרמנית ] במהלך ה’פאסיון’.

האפיזודות המופיעות בטקסט זה, [ אפיזודות החוזרות בשינויי נוסח מסוימים גם בבשורות האחרות ], שימשו מקור השראה לציירים, ואמנים אחרים מאות בשנים.

נושאם כמו “הסעודה האחרונה”, “השפלת ישו”, “הצליבה”, “הורדת ישו מהצלב” הם נושאים שזכו להתייחסותם של צירים רבים, שהעלו על לוחות-עץ כאשר ציירו איקונות, ובדי-ציור בתקופות מאוחרות יותר, את “ראייתם” ודרך הצגת הדברים ובפועל פרשנותם שלהם על הטקסט של מתי ושל שליחים אחרים.

עושר ויזואלי זה, שבו ניסו הציירים השונים במהלך הדורות, לפעול במכחולם ובפאלטת הצבעים שלהם, ובעיקר תוך שימוש בכישרונם היוצר ובדמיונם הפורה, על נפשם של הצופים, בדרך כלל מאמינים הבאים בצל קורתה של הכנסיה, לטכסי התפילה בהם מושרים הטקסטים האלה עצמם, הפכו אותו  לארוע המרטיט את הנפש, הדורש מהמשתתף הזדהות נפשית עצומה, התמזגות של מאמין משתתף, בסבלותיו של האדם-השליח-שהועלה על הצלב – כקורבן עבור האנושות.

כשם שהאמנים הכפיפו עצמם למטרה של השפעה, באמצעות סיפור-המעשה, על נפשותיהם של הצופים רתם יוהאן סבסטיאן באך את כשרונו ליצירת מוזיקה שתפקידה להשפיע על המאזין, להפוך אותו, במהלך ההאזנה ליצירה או במהלך השתתפותו בה כמי שמצטרף יחד עם המקהלה לזמרת הכוראלים, למי שכאב של הזדהות עובר בגופו בעת שמכים ומשפילים את את משיחו, ורחמים וחמלה שוטפים אותו למר גורלו של הסובל-עבור-הרבים.

הצירוף של האזנה לקטעי מוזיקה נבחרים, יחד עם קריאת הטקסט וצפיה בציורים הממחישים באופן ויזואלי את המילים ואת המנגינות, יוסיפו מימד לעומק הנפשי שאליו גוררת אותנו האזנה ליצירת המופת שחיבר באך לטקסט זה.

 

 4.  פייטה

 

מתיאס גרינוואלד – קבורתו של ישו 

 

 

הפתיחה התזמורתית 

היצירה כתובה לשתי תזמורות ולשתי מקהלות ה”משוחחות” בינהן. הפתיחה התזמורתית של המתיאוס-פאסיון, משרה על המאזין אוירה של הזמנה להשתתפות בצער, תחושת הזדהות עם הסבל והסובל, ושטף של רחמים: 

בדברי הקדמה שכתב מנדלסון לקראת הביצוע של הגירסה שלו למתיאוס פאסיון בלייפציג ב 4 באפריל 1841 שיבח מנדלסון את כל האמנים שהשתתפו בהחייאת ביצוע היצירה והדגיש:

“שתי התזמורות תחוזקנה על ידי העוגב”

היה זה ככל הנראה במסגרת המאמץ שלו להציג את המןזיקה בעוצמה מרשימה, כיאה למוזיקה שהיתה מקובלת בימיו – ימי המוזיקה הרומנטית:

להאזנה לפתיחה התזמורתית לפי גירסת מנדלסון:

הפעל את הדוגמה המוזיקלית : 

1  קישור

 

לשם השואה ולהאזנה לפתיחה התזמורתית לפי הגירסה המקורית של באך –

הפעל את הדוגמה המוזיקלית :

2  קישור 

 

 

מיד לאחר הפתיחה התזמורתית הטראגית והמרשימה, מתחילה קינתה של המקהלה.

 

 5. קינה

אל תוך נגינת הפתיחה התזמורתית פורצות שירת המקהלה. במקור כתב באך את המתיאוס פאסיון לשתי מקהלות ולשתי תזמורות ומבחינות רבות זה ייחודה של היצירה. להלן מובא הטקסט של שירת המקהלה הפותחת

– המקור בגרמנית בצבע כחול,

התרגום לאנגלית בצבע שחור

והתרגום לעברית מעשה ידיו של אריה אורון ( יוני-יולי 2004) בצבע ירוק

 

שתי המקהלות מקהלת “בנות ציון” ומקהלות ה”מאמינים” מנהלות בינהן מעין דו-שיח

מקהלת בנות ציון קוראת:

 

Kommt, ihr Töchter, helft mir klagen, – Sehet
Come, you daughters, help me to lament, – See

באנה אתן הבנות, עזרו לי לקונן – הביטו ?

ומקהלת המאמינים משיבה בשאלה :

Wen? – den Bräutigam,
See-Whom ? -the bridegroom,

במי ? – בחתן

מקהלת בנות ציון שואלת:

Seht ihn – Wie?

See him- How ?

 להביט כיצד ?

als wie ein Lamm!
 like a lamb!

– כמו שה

מקהלת הנערים – מצטרפת בשירת ה  CANTUS FIRMUS         

O Lamm Gottes, unschuldig
O Lamb of God, innocent

הו, שה-האלוהים התמים

 Am Stamm des Kreuzes geschlachtet,
Slaughtered on the beam of the cross,

במעלות הצלב נטבח

שירת המקהלות תמשכנה – בטקסט הבא:

Sehet, – Was? – seht die Geduld,
See – What ? -see his patience,

הביטו , במה – בסבלנותו

Allzeit erfunden geduldig,
Always found to be patient

 הביטו במה ? בסבלנותו

Wiewohl du warest verachtet.
No matter how much you were despised. 

חרף בוזכם

Seht – Wohin? – auf unsre Schuld;
See – Where ? – our guilt;

הביטו ! להיכן ? אל אשמתנו ;

All Sünd hast du getragen,
All our sins you have borne

 כולכם חטאים נשאתם

Sonst müßten wir verzagen.
Otherwise we would have to despair.

 ולא היה עלינו להתייאש

Sehet ihn aus Lieb und Huld
See how from love and grace

הביטו איך באהבה וחסד 

Holz zum Kreuze selber tragen!
He bears the wood of the cross himself!

 את עץ צלב בעצמו יישא !

Erbarm dich unser, o Jesu !
Have mercy on us, O Jesus

! רחם עלינו, הו ישוע 

  

“שה האלוהים” – ליד יוחנן המטביל – בציור הצליבה של גרינוואלד

 

הביטוי wie ein Lamm – “כשה האלוהים”  – הוא ה “Agnus  Dei” הידוע מהמיסה הלטינית – ודימוי של ישו כקורבן – כשה תמים המועלה לעולה, יהפוך לנושא העיקרי של שירת ה Cantus Firmus [ שיר חוזר , משהו מעין “פזמון חוזר” ] ] אותה נהוג ללבצע באמצעות מקהלת ילדים בעלי קולות גבוהים [ כקולות מלאכים ] קריאה זו תחזור 12 פעם עד לסוף הקטע – כנגד 12 השליחים.

כפי שנראה בהמשך – באך היה קשור מואוד לתורת המספרים ולסמליות המספרית.

 

להאזנה לקינת המקהלה בגירסת מנדלסון הקש על דוגמה מוזיקלית מספר 3

3  קישור

 

להאזנה לקינת המקהלה לפי הגירסה המקורית של באך הפעל את הדוגמה המוזיקתית מספר 4

4 קישור-4

 

 

באך, והליבריטיסט שלו, שיקנדר, הקדימו כאן את המאוחר, הם מספרים-מיד בתחילת הסיפור את סוף-המעשה. סופו של ישוע ידוע לכל נוצרי, אין מה “להסתיר” כאן לצורך יצירת מתח-דרמטי. 

באך מתכוון להשפיע על הרגשות ועל התודעה. הוא מספר מיד בהתחלה את הסוף המר שארע לישו – ואנו שומעים את נשות המקהלה – [ “המכונה מקהלת בנות ציון” ] כאילו שיחקו תפקיד בדרמה-יוונית, מקוננות על מר גורלו של ישו – עליו נסב הסיפור העומד להתרחש.

 

על העיבוד של מנדלסון

“המתיאוס פאסיון” בוצע בביצוע הבכורה שלו,בכנסיית תומאס הקדוש בלייפציג, בניצוחו של יוהאן סבסטיין באך, ביום שישי הטוב ב 15 באפריל 1729 [ יש המקדימים את נגינת הבכורה שנתיים קודם לכן ]. ידוע כי כעבור שנים אחדות ערך באך את נוסח הפאסיון והוציא תחת ידיו נוסח מעודכן יותר משנת 1737, ואולם לאחר מותו של באך ב 1750, נזנח הפאסיון לפי מתיאוס, ובפועל נשכח .

מי שהציל אותו מתהום הנשיה היה פליקס מנדלסון ברטולדי [ 1809-1847 ] אשר קיבל בשנת 1823 כמתנת חג המולד מסבתו – כתב יד נדיר של הפאסיון – ובשנת 1829 עמל מנדלסון יחד עם חברו אדוארד דיוורנט על עיבוד “רענן” יותר של המתיאוס פאסיון ברוח המוזיקה בת זמנו – כלומר ברוח המוזיקה שלאחר בטהובן וראשית התקופה הרומנטית במוזיקה.

ביום 22 במרץ 1829 נערך קונצרט הבכורה של גירסת מנדלסון למתיאוס פאסיון באקדמיה לשירה בברלין. ב 4 באפריל 1841 בוצעה היצירה פעם נוספת בכנסיית תומאס בליפציג, מקום בו בוצעה לראשונה על ידי באך. מנדלסון ציין באותה הזדמנות, כי ביצוע זה הוא הראשון בכנסיית תומאס בלייפציג לאחר פטירתו של באך. 

מנדלסון הכניס ליצירתו של באך שינויים אחדים – החשובים שבהם הוא קיצור היצירה על ידי השמטת כ 15 קטעים מהיצירה המקורית. לא רק בכך שינה מנדלסון את יצירתו המקורית של באך, הוא שינה בה את ההדגשים הרגשיים ברצ’יטטיבים שהיא הנקודה המכרעת להבנת הגירסה של מנדלסון כפי שכתב המנצח Cristoph Spering :

 “הרצ’יטטיב, אשר בתקופתו של באך היה המקום בו התרחשו השינויים במצב הרוח,  הפך בידיו של מנדלסון הזמן למתן ביטוי לרגשות אנושיים. רגשות בתקופתו של באך נבעו תמיד משימוש בתבניות מוזיקליות קונבנציונאליות, הוא ה”אפקט” [ ” effeti “] , שהיה מוכר לכולם . מה שעשה מנדלסון בגרסה שלו היה להעצים את האפקט הרגשי של היצירה. חשוב במיוחד לשים לב להוראות הביצוע המלוות את דבריו של ישו המופיעים ביצירה : מנדלסון הפך אותו לאדם, בשר ודם. בימי באך האריות שירתו להדגשת הרגש שנבע מן הרצ’יטטיב. במקרה של מנדלסון יש לראות אותם כהשתקפות הרגשות האנושיים”. 

 […]

התוצאה המתקבלת אינה “מונומנט” אלא גירסה רגשית גבוהה של הפאסיון הכוללת פרטים מפתיעים ביותר” [ תרגום – ו’ ] 

מקובל לראות במפעלו של מנדלסון בענין “גילויו מחדש” של המתיאוס פאסיון כהחייאתה מחדש של יצירה שנשכחה וכמעין לידתה מחדש – לידה שהביאה עדנה גם לביצועים של היצירה בנוסח המקורי של באך.

אך לא הכל שבעו  נחת ממעשהו של מנדלסון – וראש התוקפים את מנדלסון בענין באך היה לא אחר מאשר ריכארד ואגנר.

חשוב לציין כאן כי בראשית דרכו ריכארד ואגנר[ 1813-1873 ] שהיה צעיר ממנדלסון בארבע שנים,  דווקא העריך את הקומפוזיטור ממוצא יהודי:

“כמלחין בראשית דרכו, ראה ואגנר במנדלסון ללא ספק מופת מאיר-דרך, בהיותו בן 22 כתב ב 1835 אל ידיד נעורים : “אולי אצליח ליצור דבר דומה למנדלסון. שבע שנים אחר-כך – אחרי שובו מפאריז – העריך את הישגיו של מנדלסון, הפעם בניסוח השקול של “המתווה האוטוביוגראפי” שלו , כהתחלה חדשה אחרי בטהובן”((יעקב כץ. – ריכארד ואגנר בסבך האנטישמיות – הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל תשמד בעמוד 32))

 לימים, כאשר הגל העכור של אנטישמיות שטף את מוחו המהפכני של ואגנר, ובשנת 1849 יפרסם את מאמרו האנטישמי הגזעני – “היהדות המוזיקה” [ בחתחמת הפסאודונים “פרייגדנק” = החושב-החופשי]  כיוון חצים מורעלים כנגד מנדלסון – שהעובדה כי דתו הומרה לדת הנוצרית הפרוטסטנטית בהיותו כבן 6 בלבד – לא “הצילה” אותו מחצי השנאה המורעלים של ואגנר.

 הערותיו של ואגנר ארסיות במיוחד בקשר למפעלו של מנדלסון להחייאת המוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך – וביחוד ה”מתיאוס פאסיון” שעד ימיו – נשכחה ולא בוצעה.

  הנה קטע אחד מדברי הנאצה של ואגנר כנגד מנדלסון, בהקשר לבאך:

 “במקרה כגון זה פסק אצל מנדלסון אף כושר היצירה הצורני, ולפיכך נאלץ הוא ליטול בגלוי פרטים צורניים המיוחדים לקודמיו כשהוא בוחר בהם כדגמים. כך נוהג הוא בייחוד כשהוא נזקק ליסוד הדרמאטי, באורטוריה, למשל, וכאן יש לציין כי לצורך שפתו המודרנית בעלת יכולת ההבעה [ בנוסח המאוחר יותר של המאמר משנת 1869 מופיע כאן הביטוי “דלת ההבעה” ] בחר לו הקומפוזיטור כדגם ראוי חיקוי דווקא את האמן הקדום שלנו – את באך.

שפתו המוזיקלית של באך התפתחה בפרק מסויים בתולדות האמנות שלנו שבו שפת המוזיקה הכללית היתה שרויה עדיין במאבק על הבעה אישית יותר, נעלה יותר ובטוחה יותר. היסוד הפורמאלי, הפדנטי, עדיין דבק בה כל כך, שרק בכוח גאוניותו האדירה של באך עלה בידו לפרוץ ולהגיע את ראשיתה של הבעה אנושית אמיתית. 

[…]

הנסיון להשמיע לנו את שפתו של באך בעת ובעונה אחת עם שפתו של בטהובן מעיד על בלבולו הגס של הטעם המוזיקלי של זמננו, המתפרנס ממותרות והמנסה לשכנע אותנו כי ההבדל בין שתיהן הוא אישי-פורמאלי וכלל לא הבדל היסטורי-תרבותי אמיתי !”¹

 

כאשר נאזין לפתיחה התזמורתית של המתיאוס פאסיון, כשזו מנוגנת בתזמורת גדולה,  גדולה בהרבה המהתזמורת שעמדה לרשותו של באך בכנסיית תומאס בלפייציג – יתקבל אכן “צליל בטהובני” רומנטי לפתיחה זו של המתיאוס פאסיון.

כאן  הגירסה של פליקס מנדלסון ברטולדי – שבפועל היה זה ש”גילה” את המתיאוס פאסיון והחיה אותו בעיבוד ברוח הרומנטיקה של המאה ה 19 – כפי שניתן לראות ולשמוע בוידאו להלן: 

קישור ישיר 

 

אביא כאן דוגמה לביצוע מסורתי יותר ברוח יוהן סבסטיאן באך, בניצוחו של מנצח פיליפ הרוואחה על הקולגיום מוזיקום מגנט. ביצוע זה נראה לי מקורב יותר לרוחו של באך, לא רק בכלים בני התקופה בו מבוצעת המוזיקה אלא במימדים המצומצמים של המקהלות – כאשר הסולנים, הם זמרים המקהלה היוצאים ממנה לבצע קטעי סולו שלהם – הרושם המתקבל הוא של ביצוע אינטימי “כמעט קאמרי” – התואם, למיטב הבנתי, את רוח תקופתן של באך, והכל לפי גירסתו המקורית של באך:

קישור ישיר

 

לעומת הביצוע המסורתי – במתכונת “קאמרית” כמעט – המנצח קארל ריכטר מבצע את המתיאוס פאסיון בגירסת המקור של באך, אך הוא נעזר בשלוש מקהלות – שתי המקהלות לפי המתכונת הברורה של באך ומקהלת ילדים נוספת – השרה בפועל את ה Cantus Firmus  הוא הפזמון החוזר “הו שה אלוהים, התמים אשר נטבח על הצלב” 

 

קישור ישיר

 

האפקט המתקבל מהביצוע המרשים של קארל ריכטר – מזכיר מאוד את החוויה עליה דיבר ליאורד ברנשטיין ביחס לפרק הפתיחה של “המתיאוס פאסיון” – הנה דבריו:

“Suddenly the chorus breaks into two antiphonal choruses.

‘See him!’ cries the first one.

‘Whom?’ asks the second.

And the first answers:

‘The Bridegroom see. See Him!’ ‘How?’ ‘So like a Lamb.’

And then over and against all this questioning and answering and throbbing, the voices of a boy’s choir sing out the chorale tune,

‘O Lamb of God Most Holy,’

piercing through the worldly pain with the icy-clear truth of redemption.

The contrapuntal combination of the three different choruses is thrilling. There is nothing like it in all music.”
– Leonard Bernstein

 

 

סיפור המעשה

עם סיום פרק הפתיחה המרשים – ולאחר שבאך הכניס את המאזינים ל”מצב הרוח המתאים”, מתחיל סיפור העלילה – המתנהל מעתה ואילך בצורה של שיח מתחלף בין “האונגליסט” בתפקיד המספר המגלגל את סיפור המעשה – ב”רציטטיבים” כאשר הדיבור מלווה בדרך כלל בליווי, לעיתים עוברת רשות הדיבור לישו עצמו – וכן לדמויות נוספות שתופענה בהמשך הדברים כמו פונטיוס פילטוס, ודמויות נוספות המופיעות במהלך הפאסיון – לאורך כל היצירה משולבים כוראלים – פרקי מקהלה קצרים ובאריות קטעי שירה של זמרים הממלאים את הסיפור בנופך הרגשי שלו.

 

בתום הקינה מתחיל ה’אוונגליסט’ – הזמר המשמש בתפקיד של המספר, המקדם את סיפור העלילה, המספק את קטעי הקישור בין הסצינות השונות במהלך סיפור עלילת הפאסיון.

סיפור המעשה מתחיל במעין ‘נבואה’ של ישו שתגשים את עצמה. ישו אומר לתלמידיו:

“אתם ידעתם כי אחרי יומים יהיה הפסח ובן האדם ימסר להיצלב”

בפירוש הדתי – זהו האופי המיוחד של ישו, מי שמוסר עצמו בהשלמה וקבלת-הדין לגורלו, גורל הקורבן המוקרב במקום האנושות כולה.

מהבחינה הכללית, ישו – האדם קובע כאן קביעה פשוטה : גורלו של אדם נחרץ וחייו יבואו לסיומם.

אך מותו של ישו יבוא לו גם עקב הקשר שנרקם נגדו, וכתוצאה מבגידה שנבגד על ידי תלמידו. על פי סיפורו של מתי התקבצו הכהנים הגדולים, שכנגד שלטונם ושחיתותם הטיף ישו:

“ויועצו יחדו לתפוש את ישוע בערמה ולהמיתו ויאמרו אך לא בחג פן תהיה מהומה בעם”

על פי החשש מפני ‘מהומה בעם’ ניתן להבין כי ישו, המורד במימסד הכוהני, פופולרי ואהוד, בקרב העם הפשוט. על פי המשכו של הסיפור, יחולו הפכים תכופים ‘עצבניים’ וחסרי-פשר ביחס ההמון אל ישו.

פעם המקהלה, שבאך ושיקנדר, נתנו לה תפקיד דומה לתפקיד שממלאת המקהלה בדראמה היוונית, אוהבת את ישו, ומשתתפת בצער על יסוריו, ופעם היא מוקיעה אותו ומזדהה עם מאשימיו.

באך, [ “פלג” בגרמנית] , המאמין הקפדן, היונק את אומנות זימרת המקהלה והקוראלים הפרוטסטנטיים, מהזרמים התת-קרקעיים, והתת-מודעים, של הנפש הפרוטסטנטית, מבטא, בחושו הגאוני, את היחסים המורכבים וההפכפכים שבין ההמון הגרמני, וההמון כהמון בכלל, ובין היחיד והמנהיג.

האזנה מעמיקה ומעקב צמוד אחר העמדות ההפכפכות שמבטאת המקהלה – ‘העם’ במהלך הפאסיון, מעוררת השתאות על גאוניותו של באך; לא רק כמחבר מנגינות ומחדש צורות מוזיקליות רבות ומשכללן, אלא בכח הנבואי שהוא מפגין כמי שמצביע על היחסים המורכבים וההפכפכים שיתרקמו כ 200 שנה לאחר חיבור ה’פאסיון’ בין ההמון הגרמני ומנהיגו …

 

 6. יהודה איש-קריות

התלמיד המפורסם ביותר בין תלמידיו של ישו, מי ששמו הפך להיות ‘שם-דבר’ הוא יהודה-איש-קריות, שהפך שם נרדף לבוגד במורו.

הנה סיפור המעשה:

“וילך אחד משנים העשר הנקרא יהודה איש קריות אל ראשי הכוהנים ויאמר מה תתנו לי ואמסרנו בידכם וישקלו לו שלשים כסף. ומן העת ההיא בקש תואנה למסר אותו”

שלושים-כסף עוברים ידיים. הימים ימי הפסח והתלמידים מזמנים את רבם לסעודת הפסח.

סעודה זו הפכה להיות לא רק ‘הסעודה-האחרונה’, שסעד ישו, לפני מותו, אלא גם, הסעודה המצויירת ביותר.

הסעודה חשובה בתרבות הנוצרית כיון שבמהלכה מתגלה ומחריף העימות בין ישו ותלמידיו ובעיקר בין – המורה, הרבי, המדריך לבין תלמידו יהודה – הבוגד בו, בגידה שתבוא בנשיקה:

יהודה איש קריות מנשק את ישו ובכך בוגד בו ומסגירו 

ציורו הסוער של ג’יוטו 

 

 

 

___________________________________________________

פוסטים בנושא ה”מתיאוס פאסיון” / הסעודה האחרונה

____________________________________________________

[01] באך – מתיאוס פאסיון מהדתי אל האנושי

[02] באך – וליאונרדו דה-וינצי – “התכתבות” בסעודה האחרונה

[03] באך- המוזיקה במתיאוס פאסיון – הקדמה 

[04] באך – מתיאוס פאסיון – סיפור העלילה המוזיקלית – חלק ראשון

[05] באך – מתיאוס פאסיון – סיפור העלילה המוזיקלית – חלק שני סיום וקינה 

 

____________________________________________

פוסטים של קטעים נבחרים מהמתיאוס פאסיון

____________________________________________ 

[A] באך האריה:  ! Blute nur. du liebes Herz – דם בלבד, לב אהוב

[B] באך האריה:  Erbarme Dich – רחם עלינו-מבחר ביצועים

[C] מאסר וסערה

[D] גת-שמנים

[E] קִנִים וָהֶגֶה וָהִי – הרהורי וידאו על Embarme Dich

[F] אלי אלי , למה עזבתני

 

 

 

 

 

 

 

1. ריכארד ואגנר – היהדות המוזיקה, מגרמנית אברהם כרמל בקובץ – מי מפחד מריכארד ואגנר -בעמוד 214 [↩]

פורסם על ידי Victor | ביום: 28 במרץ, 2016 |[2,904] | קטגוריות: באך, יוהאן-סבסטיאן, קולות-Sounds | תגובות: 0 | להוספת תגובה לחץ כאן