Tel Aviv, 18 Nov 2017, 06:26:49
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות

[9] גיתה / פאוסט : שיר הפרעוש [והמלך] – מקורו ופשרו

.

      מֶלֶךְ                  &                 פַּרְעוֹשׁ

אדם המגלם את השלטון                   חרק טפיל קטן חסר כנפיים 

                העליון במשטר מלוכני                     הניזון ממציצת דמם של יונקים ושל עופות

 

המלך-והפרעוש-450

ביצוע של שיר הפרעוש [ בלאכה] מאת מודסט מוסורגסקי

פרעוש ומלך – מלך ופרעוש 

 

פוסט זה מוקדש לחקירה ודרישה בגורלה של חיה קטנה – הפרעוש –  המוזכרת בסצינה “מרתף אוארבאך בלייפציג” שבפאוסט של גיתה, חקירה שתוליך אל סיפור שאול מלך ישראל ודוד המציג עצמו כ”פרעוש אחד” [ כמסופר בספר שמואל א’ ] כמקור אפשרי למשל “שיר הפרעוש” של מפיסטופלס, שהצית את דמיונם של חמישה מגדולי הקומפוזיטורים, [ כמפורט בפוסט בקישור זה ] שהתמודדו בכשרונם כי רב – עם מהתלה סרקסטית, שמוסר ההשכל שבצידה משמיענו כיצד “המלך” [ התופס עצמו כשליט כל-יכול בעיני עצמו ], נופל  בשביה של חיה זעירה, בזויה ומסוכנת זו… המשתלטת עליו – והופכת אותו ל”פרעוש” נרצע…

 

 

 

ink-34

 

 

  1. יוהאן ולפגנג פון גיתה

 Goethe-(Stieler-1828)-450

יוהן וולפגנג פון גיתה [ 1831- 1749 ]

 

 

גיתה נחשב לגדול המשוררים ואנשי הרוח שקמו לגרמניה.

יצירתו העיקרית, הבולטת והמשפיעה מכולן היא, ללא ספק: “פאוסט”

faust-tragedy--johann-wolfgang-von-goethe-450

גיתה הקדיש ליצירתו זו את מירב שנותיו; לאורכן הוא חזר ותיקן ושיפר והוסיף עליה נושאים וענינים רבים. גיתה החל בכתיבתה בשנת 1772 כשהיה כבן 23  – והמשיך לעסוק בה עד לזמן קצר לפני מותו בשנת 1831 כשהיה כבן 82 שנה !

פוסט זה מוקדש לשיר אחד בן כ 24 שורות מתוך המכלול הנקרא “פאוסט” יצירה שירית האוחזת למעלה מ 12,000 שורות שיר.

“שיר הפרעוש של מפיסטופלס” – [ lied des mephistopheles  ] המושר במהלך “משתה רעים עליז”, המתרחש ב”מרתף אוארבאך בליפציג” שבחלק הראשון של פאוסט. בסצינה זו מתאר גיתה מסיבת שתיית יין רב, חידודי לשון ושירתה של חבורה עליזה ורעשנית של סטודנטים . 

Aurebach-Keller-700

חינגת הסטודנטים במרתף אוארבאך – ציור משנת 1525

במהלך החינגה נוטל  מפיסטופלס [ המכונה גם מפיסטו ] את רשות השירה ומשמיע את השיר בו נעסוק להלן.

לכאורה, מדובר בסצינה שהיא בבחינת “אתנחתא” קומית במהלך המחזה שגיתה כינה אותו “טרגדיה”.

חרף הכותרת הבולטת שהצמיד גיתה ליצירתו מבקרים אחדים לא השלימו עם הגדרה זו:

 

ניצה בן ארי מציינת בהקדמה לתרגומה:

“גתה קרא למחזהו טרגדיה, אך מה בעצם הופך את פאוסט לגיבור טראגי ? האם חטאו לגרכטן ? מיד בתחילת המערכה השניה מפיגות רוחות קלילות את כאבו ומרגיעות את מצפונו, וממילא אנו יודעים כי גרטכן נגאלת בעזרת אמונתה, מאותו רגע ואילך הוא נחפז לממש את העסקה עם מפיסטופלס. …. פאוסט גם אינו נענש בעבור הברית עם השטן ובעוון חטאיו. הוא ניצל ברגע האחרון בזכות גרטכן. בכך שונה היצירה מן הטרגדיה היוונית האריסטוטלית ומנגזרותיה, ונכנסת לתחום המודרני של מחזה אפי…”((ניצה בן-ארי, הקדמה לפאוסט בעמוד 17)) 

רונאלד היימן בספרו: “ניטשה חיים של ביקורת” מציין:

“הסיבה העיקרית שהמרקם הדרמטי במחזה אינו רווי לא בתחושת רשע חזקה די הצורך ולא בהרגשה עזה כל צרכה שמושגי הצדק של האדם עקרים הם ואין להם השפעה על מהלך המאורעות. גם ‘פאוסט’ אינו יכול להיחשב טרגדיה, משום שהעלילה נסבה על התערבות בין האל ובין מפיסטופלס בשאלה, אם אפשר להסיט את הגיבור ממחויבותו לחיים. אין מפנה טרגי בחולשות שפאוסט מגלה; הוא מבקש לעצור את הרגע החולף; הוא כמהה לדעת, ליופי, לנעורים, לכוח העל-אנושי. לא אלוהים ולא השטן אינם קובעים ממש את המידה שבה חטאיו הנעימים הופכים אמצעי להטריד את רוחו.

אף-על-פי שניטשה לא כתב טרגדיה מימיו, חייו ותודעתו היו מכוונים להכיר את היסוד הטרגי שבחיים. כמו פאוסט, גם הוא התמרד כל ימיו כנגד גבולות החיים, אבל בקוצר-רוח פראי יותר ממנו”1

הסצינה העליזה והקומית, במרתף אוארבאך , הרוויה במידה לא מועטה של סרקזם,  אינה מוסיפה לעלילת סיפור חייו של גיבור המחזה פאוסט תוספת של ממש. כמו קטעים קומיים רבים במחזות טרגיים בעיקרם, שהמחברים משלבים בהם קטעי לצון כאתנחתא ולעתים כתחבולה של “אירוניה דרמטית” בהם ה”לץ” או “השיכור” או “השוטה” פולט בשכרותו דברים שנשמעים מבדחים אך בין לבין מגניב המחבר את מסריו החתרניים.

הדוקטור פאוסט המלומד, ששקד ולמד “בחשק גדול” רפואה, משפט, פילוסופיה ואף  תאולוגיה, חש כי נותר “עלוב וחסר בינה ולא החכמתי כמלוא נימה” וגיתה מתאר את מסעו להכרת עצמו, לחקירת נפשו השסועה [ “שתי נפשות בתוך נפשי שוכנות” ] להגשמת עצמו עד כדי נכונות לחתום ברית עם השטן. במסיבת היין שבמרתף אוארבך בליפציג, משתתפים ארבעה סטודנטים : ברנרד, זיבל, אלטמאיר ופרוש – ואליהם מיצתרף מפיסטופלס ושר את “שיר הפרעוש” בעוד פאוסט, הנוכח במקום, ונחשף להתרחשות – נותר פסיבי לאורך כל הפרק, וכל שבוחר גיתה לשים בפי גיבורו הראשי של המחזה – הוא המשפט :“הייתי רוצה לצאת כבר מכאן”.

אך, למרות היותו של השיר, שולי וצדדי ומבדח לכאורה, במרקם עלילה רצינית ואף רומנטית, וכביכול אינו “שייך” למחזה, הצליח שיר קצר זה, לשבות את ליבם של חמישה מהקומפוזיטורים המפורסמים ביותר, שכל אחד מהם הלחין אותו, והעצים את פרסומו.

בפוסט זה נדון במקורותיו של השיר, נציג את המקור בגרמנית, בליווי קטע מהצגה בה מבוצע השיר – ולצידם ארבעה תרגומים שלו לעברית – ואף נציע פירוש למשל המסתתר, לטעמי, מאחרי מילות השיר.

את חמשת היצירות של המוזיקליות, של הקומפוזיטורים שהלחינו שיר זה: בטהובן, ואגנר, ברליוז, מוסורגסק ובוזוני – כל אחד וסגנונו וכל אחד ופרשנותו [ המוזיקלית ] לשיר נציג בפוסט נוסף.

 

ink-34

 

 

2.  פאוסט ההיסטורי כמקור השראה

 

ההנחה כי אדם, בשר ודם, שנשא את השם “פאוסט” [ הנגזר מהמקור הלטיני Faustus ותרגומו – “המצליח” או “בר-המזל” ותרגומו לגרמנית הוא “אגרוף”] אכן חי בגרמניה, מקובלת על רובם של החוקרים הנוברים באגדת פאוסט על גלגוליה השונים.

המלומד אוסמאן דיראני במאמרו The Historical Faustus שפורסם בקובץ:

 LIVES OF FAUST The Faust Theme in Literature and Music – Lorena Fitzsimmons p.19

מצטט את המלומד Hans Henning המונה לפחות 183 מאמרים וספרים המתיימרים להציג אינפורמציה על הדמות ההיסטורית של פאוסט.

בפועל הידיעות על אותו אדם קלושות ומעורפלות.

ההנחה הרווחת היא כי נולד בעיר ששמה Knittlingen  ( ולפעמים Kunsdling ) בשנת 1480 ; ואחרים מפנים לעיר Helmstadt הסמוכה להילדלברג כמקום הולדתו ואף נוקבים בתאריך לידה אחר. יתכן ו”מופעיו” השונים של הדוקטור, עושה הקסמים והאלכימאי, במקומות שונים ברחבי גרמניה בין השנים 1500-1540 הן עדות לנדודיו ברחבי הארץ בה נולד. אשר לשמו הפרטי חוקרים מציינים שני שמות : יוהן וגם ג’ורג’ .

על פי סברה אחרת מדובר באב ובנו. מותו, לדעת החוקרים בא לו בשנת  1540 והיה מות אכזרי וכואב.

דמות זו – ראלית או מדומיינת – אספה סביבה סיפורים ואגדות שקובצו בספר שפורסם בפרנקפורט בשנת 1587 :

Faust-Volksbuch -1587-700

 “קורות דוקטור יוהאן פאוסטוס” 1587

המכונה “פאוסט-העממי” Volksbuch

ששמו המלא הוא :

“קורות דוקטור יוהן פאוסט, הקוסם הידוע ומכשף המאגיה השחורה, איך מכר את נשמתו לשטן למשך זמן מה, אילו הרפתקאות מוזרות חווה וחולל בזמן זה עד שלבסוף קיבל את העונש המגיע לו. קובץ ונערך על ידי המדפיס מחלקים שנשמרו מעזבונו הספרותי, כדוגמה מחרידה ואזהרה כנה לכל אותם אנשים יהירים, מתחכמים וחסרי אלוה. איגרת יעקב ד’ 7 : “היכנעו לפני האלוהים, התייצבו נגד השטן ויברח מפניכם”2

ספר זה תורגם לאנגלית. כאן תצלום ההוצאה משנת 1592 :

faust-english-translation- 1592

“ההסטוריה המקוללת של חייו ומותו האיום של דוקטור יוהאן פאוסטוס”

 

המחזאי הצעיר כריסטופר מארלו [ 1573-1593 ] כותב מחזה מחזה ששמו: “ההיסטוריה הטרגית של חייו ומותו של דוקטור פאוסטוס”. המועד המדויק של כתיבת המחזה על ידי מארלו שנוי במחלוקת, כפי שמציין מאיר ויזלטיר באחרית דבר לתרגומו “דוקטור פאוסטוס”3

 כאן תצלום הוצאת המחזה משנת 1592:

faustus-marlew-1620-700

כריסטופר מארלו “ההיסטוריה הטרגית של חייו ומותו של דוקטור פאוסטוס”

הסיפורים העממיים, השמועות, האגדות ואף מה שהתגבש לכדי מיתוסים לאותה דמות , ובייחוד חוסר הודאות ביחס לאיש עצמו, העצימו את הענין בו.

דמותו – הבלתי ידועה בפועל, זכתה לאיורים רבים.

להלן דוגמאות אחדות ממבחר הדמויות האמורות לייצג את “פאוסט האמתי” הוא “פאוסט ההיסטורי” על גלגוליו השונים: 

 

FAUST-HAHISTORI-400פניו הרבות [ והשונות ] של פאוסט “האמיתי” “ההיסטורי”

 

ink-34

 

 

3. “מרתף אוארבאך בלייפציג”

 

אם נבקש להתחקות אחר מקורות ההשראה המוקדמים שיכולים היו לשמש את גיתה לכתיבת הסצינה “מרתף אוארבאך בלייפציג”, יסתבר לנו כי סצינה שכזו אינה מופיעה לא ב”בפאוסט העממי” ולא ב”תיאטרון הבובות על פאוסט” ואף לא במחזהו של כריסטופר מארלו.

הדמיון היחידי לסצינה המוכרת לנו מפאוסט של גיתה יימצא אולי בפרק ה 36 ב”פאוסט העממי” בו מסופר על קטטה בין סטודנטים בעיר ויטנברג ( העיר ממנה בא פאוסט). בפרק ה-37 באותו ספר מתואר ביקורו של פאוסטוס בפונדק בו התקיימה מסיבת יין עליזה.

להלן תרגום הדברים כפי שהם מופיעים בעמ’ 117 של הכרך  LIVES OF FAUST שצוטט לעיל: 

“בפונדק אחד [ שם העיר לא מצויין – ו’ ] היו שולחנות רבים עם ליצנים שגמעו קנקן אחרי קנקן של יין משובח, וכולם כבר היו שיכורים, והם שרו והיללו עד כי איש לא יכול היה לשמוע את דברי האחר – דבר זה הכעיס את דוקטור פאוסטוס כאשר אמר לאלה שהזמינו אותו לפונדק אני אראה לכם תעלולים עליזים. אך הליצנים המשיכו בהוללותם ובשירתם, ופאוסטוס התריע בפניהם כי פיותיהם ישארו פעורים לרווחה ככל שיוכלו ואף אחד מהם לא יהיה מסוגל לסגור את פיו שנית. לאט לאט הרעש השתתק, הליצנים החלו להביט האחד על השני בלא להבין מה קרה וכך עזבו הם את הפונדק אחד אחרי השני ואיש מהם לא העז לחזור לאותו פונדק פעם נוספת”

יתכן ואת הסטודנטים שיככבו ב”מרתף אוארבאך בלייפציג” “ייבא” גיתה מפרק 36 הנ”ל ואת מסיבת היין העליזה בפונדק – שאב מפרק 37 כמצוטט לעיל. בכך מסתיים, ככל הנראה, הדמיון לתמונה “מרתף אוארבאך” של גיתה.

הדבר הבולט במהלך תיאור מסיבת הסטודנטים והיין על ידי גיתה הוא הופעתו של מפיסטופלס במהלך המסיבה העליזה בשיר – המכונה “שיר הפרעוש של מפיסטופלס” ששניים הם גיבוריו:  “המלך” ו”הפרעוש”.

 

אם נתעקש לחפש את המקור ל”פרעוש” המככב בשירו של מפיסטופלס , נוכל למצוא אזכור אגבי שלו במחזהו של מארלו – הנה המקור:

 

PRIDE.

I am Pride. I disdain to have any parents. I am like to Ovid’s flea; I can creep into every corner of a wench; sometimes,like a perriwig, I sit upon her brow; next, like a necklace, I hang about her neck; then, like a fan of feathers, I kiss her lips; [81] and then, turning myself to a wrought smock, do what I list. But,fie, what a smell is here! I’ll not speak a word more for a king’s ransom, unless the ground be perfumed, and covered with cloth of arras.  

בתרגום לעברית של מחזהו זה של מארלו, שהותקן על ידי המשורר מאיר ויזלטיר, הביטוי  “Ovid’s flea ” תורגם “יתוש של אובידיוס” – ואף אם נתעלם מטעות קלה זו בתרגום – הקשרם של הדברים שונה לחלוטין מהשימוש שעושה גיתה ב”פרעוש” בתמונה “מרתף אוארבאך בלייפציג”   

marlaw-yatush-700

“יתוש” במקום “פרעוש” [ flea ] בתרגום מאיר ויזלטיר

מכאן, שאת מקור ההשראה של גיתה לשימוש ב”פרעוש” שהמלך כה אוהבו, בתמונת “מרתף אוארבאך בליפציג” – מן הראוי לחפש במקורות אחרים:

ניצה בן-ארי, בהערות לתמונת “מרתף אוארבך בליפציג” מציינת:

“מרתף אוארבאך” היא התמונה היחידה בחלק הראשון של המחזה המתרחשת במקום ידוע, בית מרזח מפורסם בעיר לייפציג ( נוסד בשנת 1438) שהיה מקום חביב על סטודנטים. המקום משמש גשר לדוקטור פאוסט ההסטורי, שעל פי המסופר ביקר שם בשנת 1526, גתה עצמו ביקר במקום בהיותו סטודנט בלייפציג בשנות השישים של המאה ה-18. שני ציורי קיר חובבניים בנושא ביקורו של הדוקטור פאוסטוס צוירו שם בשנת 1625 לערך, ועדיין היו קיימים בתקופה שגיתה ביקר במקום (בשחזורים מודרניים הם קיימים שם גם היום) ציור אחד מראה את פאוסט ההיסטורי שותה בחברת סטודנטים , השני מראה אותו רוכב על חבית יין לתמהון הנוכחים.

תמונה זו מצטרפת לסאטירה של גתה על עולם הסטודנטים, ושמות הגיבורים מתייחסים למעמד הסטודנטים ולסמסטר הלימודים, יש הטוענים כי מבחינתו של פאוסט אין תמונה זו תורמת אלא בדרך השלילה, והמשפט שהוא אומר בסוף התמונה ( שורה 2296) מורה על הבוז שהוא רוחש לסוג זה של בילוי.

בפרגמנט אומר מפיסטופלס שאם שתיה במושב ליצים תשעשע את פאוסט, הוא מוכן להציע בידור כזה מדי ערב. גתה הסיר את המשפט מן הנוסח הסופי. השינוי שהכניס גתה מתבטא בצירופו של מפיסטופלס לסצינה. כמדריך וכעוזרו של פאוסט בביצוע הכשפים. התמונה היתה מאז ומתמיד הצלחה תיאטראלית, אולי בזכות השירים והקסמים שהיא מציעה. נהוג היה לאייש אותה כך שארבעת השתיינים הם קוורטט של שני טנורים ושני בסים”4

 

כאמור לעיל, ב”פאוסט העממי” לא מוזכרת העיר לייפציג, אלא וויטנברג [ המרוחקת מלייפציג כ 80 ק”מ ]  אך בגרסאות נוספות, מאוחרות אך במעט, יופיע הסיפור על החבית עליה רכב הדוקטור יוהנס פאוסט בעיר לייפציג.

כך מוצאים אנו בספרו של גיאורג רודולף ווידארמאן משנת 1599 שפורסם בנירנברג כ 12 שנה לאחר פרסום “פאוסט העממי”, סיפור על פאוסט בליפציג  והחבית – תחת הכותרת “דוקטור פאוסטוס נותן לסטודנטים בלייפציג חבית יין כמתנה” 

 

widermann-2-400

מהדורה ראשונה של ספרו של Georg Rudolf Widmann 1599 – נירנברג

 

לפי סיפור זה סטודנטים מהונגריה, פולין קארינטיה ואוסטריה ליוו את פאוסט מויטנברג ליריד בליפציג. בעודם משוטטים בעיר, עברו ליד בית יין וראו שם כמה מוזגי יין מנסים להעלות חבית שהכילה בין 16 ל 18 דליי יין אך בלא הצלחה. פאוסט שראה עם מלוויו את מהלך העניינים, העיר להן במידה של זלזול : אתם כה רבים ואינכם מצליחים להעלות את החבית בשעה שאדם אחד יכול לעשות זאת.

בעל בית היין התערב בדין-ודברים שבין פאוסט ומוזגי היין והודיע כי בידיו לפתור את המחלוקת, והכריז “מי שיוכל להעלות בעצמו את החבית מהמרתף לרחוב – החבית תהייה לו” אז ירד פאוסט למרתף ורכב על החבית: רגל לכאן ורגל לשם, כאילו הוא רוכב על סוס, וחיש קל העלה אותה – מעשה ניסים לרחוב – ובתמורה זכה בחבית וחילק את היין שבה בין מלוויו, והם שתו את היין שבתוכה עד תום וליבם היה שמח והם עליזים ומתרוננים.

  – יתכן וסיפור עממי זה או שכמותו, הם מקור ההשראה לציור המתאר את דוקרטור פאוסטוס הרוכב על החבית:

Fausts-in-Auerbachs-Keller-700

הציור ב”מרתף אוארבך בליפציג” שבמקורו צויר בשנת 1625 – “פאוסט רוכב על חבית יין”

שהיה מצוייר על אחד הקירות במרתף אוארבאך – והקנה למקום תהילה, והיה מקדם מכירות מעולה למרתף יין ובירה זה, שרבבות של תיירים, הבאים לעיר לייפציג, פוקדים אותו. תומאס מאן מוביל אליו את גיבורו הקומפוזיטור הגרמני אדריאן לוורקין במסעו בלייפציג [ כפי שציינתי בפוסט שבקישור זה ], ואף אני, בעוונותי הרבים, סעדתי במרתף זה, השוכן בתוך פאסאז’ חדש באופן יחסי, ארוחה גרמנית דשנה מלווה בבירה כיאה [ כפי שדיווחתי בפוסט “מרתף אוארבך בליפציג” ] .

גיתה כלל ב”פאוסט” שלו את הסצינה שכותרתה “מרתף אוארבאך בליפציג” – הגם שכאמור, בין המקורות ששימשו אותו כמקור השראה, לא נמצא פרק דומה. האגדה העממית על רכיבת פאוסט על החבית לא מוזכרת על ידי גיתה בפאוסט שלו – וגם קטע השירה בו מופיע מפיסטופלס – אינו מופיע. עושה הקסמים בגרסאות המוקדמות הוא פאוסט עצמו ולא מפיסטופלס.

הרעיון לכלול סצינה של מסיבת יין של סטודנטים במרתף אוארבאך בליפציג צץ במוחו של גיתה כבר בשלבים הראשונים של כתיבת “פאוסט”. המחבר Albert Selss בספר בשם :

  FAUST – The German text with English notes and introdactory remarkas 1880   

נכתב על ידי גיתה עוד ביום 17.4.1774 [ בעמוד VIII לספרו ]. השיר אכן מופיע כבר בקובץ הנקרא URFAUST [ = “פאוסט הקמאי” ] שנכתב בין השנים 1772-1775 :

Goethe_Urfaust-400

 

ביצירה ראשונית ומוקדמת זו –  22 סצנות: אחת בפרוזה עוד שתיים שעיקרן פרוזה ושאר 1,441 השורות הם בתי שיר. כתב ידו של גיתה ל”פאוסט-הקמאי” אבד, אך עותק של מחזה מוקדם זה נתגלה בשנת 1886.

במרכז הסצנה של “מרתף אוארבאך בליפציג” עומד שירו של מפיסטופלס על “הפרעוש  והמלך”, שיופיע לאחר מכן במהדורה הראשונה של פאוסט שיצאה לאור בשנת 1808 בפרנקפורט.

 

Goethe_Faust_I_1808-400

 

 

 

ink-34

 

 

4. השיר – מקור וארבעה תרגומים לעברית 

 

כאן שירו של גיתה במקור הגרמני מתוך “פאוסט – טרגדיה ” [ חלק ראשון].

המילה שנראית לי מילת המפתח בשיר : Floh שתרגומה : “פרעוש” – הודגשה על ידי.

 

MEPHISTOPHELES:

  Wir kommen erst aus Spanien zurück,
  Dem schönen Land des Weins und der Gesänge.
  (Singt).
  Es war einmal ein König,
  Der hatt einen großen Floh-

 

  FROSCH:

  Horcht! Einen Froh! Habt ihr das wohl gefaßt?
  Ein Floh ist mir ein saubrer Gast.

  MEPHISTOPHELES (singt):
  Es war einmal ein König
  Der hatt einen großen Floh,
  Den liebt, er gar nicht wenig,
  Als wie seinen eignen Sohn.
  Da rief er seinen Schneider,
  Der Schneider kam heran:
  Da, miß dem Junker Kleider
  Und miß ihm Hosen an!

  BRANDER:

  Vergeßt nur nicht, dem Schneider einzuschärfen,
  Daß er mir aufs genauste mißt,
  Und daß, so lieb sein Kopf ihm ist,
  Die Hosen keine Falten werfen!

  MEPHISTOPHELES:

  In Sammet und in Seide
  War er nun angetan
  Hatte Bänder auf dem Kleide,
  Hatt auch ein Kreuz daran
  Und war sogleich Minister,
  Und hatt einen großen Stern.
  Da wurden seine Geschwister
  Bei Hof auch große Herrn.

  Und Herrn und Fraun am Hofe,
  Die waren sehr geplagt,
  Die Königin und die Zofe
  Gestochen und genagt,
  Und durften sie nicht knicken,
  Und weg sie jucken nicht.
  Wir knicken und ersticken
  Doch gleich, wenn einer sticht.

  CHORUS (jauchzend):
  Wir knicken und ersticken
  Doch gleich, wenn einer sticht.

  FROSCH:

  Bravo! Bravo! Das war schön!

 

.

.

ביצוע “שיר הפרעוש” על ידי מפיסטופלס 

בהצגת התיאטרון בהמבורג 

 

ולהלן ארבעת התרגומים לעברית של שיר הפרעוש כפי שהוא מופיע במחזה של גיתה:

 

תרגום י.ל. ברוך  [ 1943 ]       תרגום יעקב כהן [ 1951 ]

להגדלה-הקלק-אדום

 

  

 Baruch-1943-11-22-BW-200 .Yaakov-Chohen-1951-aa-bb-200

 

 Meister_Floh_33

הגלימה אשר לפרעוש 

 

 

 ולהלן שני תרגומים מאוחרים יותר של השיר

תרגום יצחק כפכפי [ 1975 ]    תרגום ניצה בן-ארי [ 2006 ]

להגדלה-הקלק-אדום

 

 

kafkafi-200

Ben-ari-a-b-c-200

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 auerbach-celer-faust-500

 ציור ב”מרתף אוארבאך בלייפציל” – מפיסטופלס והסטודניטם השותים בחינגה

 

.

 

ink-34

 

 

5. פרשנות השיר ונמשלו  

 

כאמור מה שעמד לנגד עיניו של גיתה כאשר החל לכתוב את פאוסט שלו היו בעיקר “פאוסט העממי” ואולי אף גרסאות של תיאטרון הבובות של פאוסט, ובשלב מאוחר יותר גם מחזהו של מאלרו “קורותיו הטרגיים של דוקטור פאוסטוס” וכיוון שבאלה לא נמצאת האפיזודה של מסיבת הסטודנטים העולצת, שגיתה תיאר ב”מרתף אוארבך בליפציג” – יש ללמוד כי האפיזודה הזו היא פרי דמיונו של גיתה.

במהלך אותה חגיגה עליזה, בוחר מפיסטופלס לשיר שיר זה ” שיר הפרעוש” Floh [ כפי שמופיע במקור הגרמני של גיתה והמתורגם לאנגלית כ Flea –

בהערה של המתרגמת ניצה בן-ארי היא מצאתי :

“מקור השיר על הפשפש, סאטירה על טרזני החצר ועל השלטון הפיאודלי הטפיל, הוא כנראה משל “התרנגול והנשר” מאת כריסטיאן פרידריך שובארט (1791-1739). השיר ראה אור לראשונה ב 1774, נראה שגתה כתב את הגירסה האחרונה לתמונה זו לאחר מכן ” .

תרגומה של ניצה בן-ארי לפאוסט שהוא המאוחר והעדכני בין תרגומיו, ומכלול ההקדמה וההערות לטקסט מורכב וחשוב זה, הינם מעשה ראוי לכל שבח וזכה להערכה רבה ובצדק.

אך, בנקודה קטנה [ אולי אף זעירה… כגודלו  של “פרעוש”… ] לא דקה המתרגמת ניצה בן-ארי פורתא… ובשונה משלושת התרגומים האחרים שהבאתי לעיל תרגמה את שמה של החיה הזעירה שהמלך כה אוהב כ”פשפש”, במקום “פרעוש” שהוא ה Floh שבמקור הגרמני.

תוספת מיום 11.5.2017:

בפגישה עם ניצה בן-ארי בטקס חלוקת פרס על שם ס. יזהר בסמינר לוינסקי בתל-אביב הבוקר – השיבה ניצה להערתי בענין התרגום של שם החיה ל-פשפש – כי זו בחירתה המודעת בעקבות השיר הידוע לקהל בישראל – “איך הפשפש עלה למעלה” בתרגומו של חיים חפר

 

 Ben-ari-pishpesh-400-1

תרגומה של ניצה בן ארי – “פשפש” במקום “פרעוש”

 

ארשה לעצמי לצטט כאן מתוך “ויקיפדיה” את ההבחנה  בין : פשפש” לבין “פרעוש” :

 

“למעט פשפש המיטה, שנדיר למוצאו בארץ, הפשפשים אינם פוגעים ישירות בבני האדם אך בזכות סוג יחיד זה שמם ידוע לשימצה. בארץ נוטים להתבלבל בין פשפשים ופרעושים אך מדובר בסדרות שונות לחלוטין ולמען ההבהרה לא קיימת טפילות של פשפשים עבור כלבים וחתולים או עבור כל חיית מחמד אחרת.”

 

 

ink-34

 

 

6. פירוש היאה למרתף… 

 

כיוון שהמילה היא מילת המפתח באתר זה – שענינו “מילים”, מבקש כותב שורות אלה לתת כבוד לאותה מילה שהיא לדעתו מילת המפתח בשירו של מפיסטופלס – Floh – פרעוש , ועל כן בדחילו וברחימו, ומבלי חלילה לזלזל בפרשנויות אחרות, ארשה לעצמי להציע כאן, פירוש נוסף – לשירו של מפיסטופלס שהוכנס, לטעמי, על ידי גיתה תוך שימוש בתחבולת ה”לץ” או “מסיבת השיכורים” לסיפורו של פאוסט – וכיאה למקום בו מושר השיר “במרתף” והוא עמוק יותר – מאשר סתם חינגת סטודנטים המיטיבים ליבם ביין ושירה…

 

 ולהלן אציע את פירושי:

 

ink-34

 

 

7. גיתה, העברית והתנ”ך 

 

העימות בשירו של מפיסטופלס הוא בין המלך לפרעוש.

אכן, רוח של אירוניה ואף סארקאזם שורה על שורות השיר: המלך כה מאוהב בפרעושו, עד כי אין הוא מבחין בסכנתו והוא מרעיף עליו אהבה ומפנקו פינוקים ואוסר על מי מנתיניו ואף על המלכה ונערותיה, להתגרד כשהפרעוש מציק לה – עד שקם אותו נער דמיוני בסיפורו של אנדרסון ומצעק : “הפרעוש הוא עירום” : אין לו, לפרעוש, כל גלימה ואין הוא “מיניסטר”, אלא הוא טרדן שאינו נותן מנוח ויתכן כי בטורדנותו הרבה, הצליח להשתלט על נפשו ודעתו של המלך – ועתה הוא – הפרעוש – הוא השליט כלומר, המלך האמיתי… [ כפי שפורש בוידאו של השיר שבראש פוסט זה… ]

אני מעז להציע כאן את ההשערה כי יוהאן וולפגאנג פון גיתה, בכיר משורריה של גרמניה, שאב את ההשראה לסצינת העימות שבין המלך והפרעוש מן התנ”ך; 

והנה טעמי להשערתי זו:

ראשית מן הראוי לזכור ולהזכיר כי גיתה, הכיר את השפה העברית, ואף קרא בתנ”ך בעברית.

ולראיה קטע מתוך ספרו “מחיי: פיוט ומציאות” [ Dichtung und Wehrheit ] בו הוא מספר על לימודי העברית שלמד בנעוריו:

“על אף כוונותי הטובות לא יצאתי פטור בלא-כלום מידי המורה שלי, שכן, לא יכול היה להתאפק מלהעיר כמה הערות עוקצניות לגבי עצם רצוני ללמוד את השפה העברית. אני העלמתי ממנו את העילה של הגרמנית היהודית, ונימקתי את כוונתי ברצון ליתר הבנה של המקורות. הוא חייך למשמע נימוקי ואמר הלוואי שאצליח ללמוד את הקריאה בלבד, אני הבלגתי על פגיעתו והשקעתי את כל תשומת ליבי בלימוד האותיות . מצאתי כי האלפא-ביתא קרובה במידת-מה לאלפא-ביתא היוונית, שכבר הכרתי את אותיותיה בצורתן וכינוייהן. לאחר שקלטתי את אלה עד מהרה , חשבתי כי הנה אגיע ללימוד הקריאה עצמה. כי העברית נקראת מימין לשמאל כבר ידעתי, אלא שעתה גח והופיע בבת אחת חיל רב של תגים וסימנים, נקודות וקוקוים מכל המינים, שלא נועדו אלא לשמש כתנועות.5.

בהמשך יספר כי לימוד זה של העברית נועד לאפשר לו “לעסוק בשקידה מיוחדת בתנ”ך”, כך הוא מספר כי עסק בספר “בראשית” ומשם המשיך לספרי נוספים עד שלמד את כל ה”חומש” כולו.

בהמשכו של הספר הוא חוזר לתנ”ך וגם לברית החדשה ומעיר :  

“טבעיותה המחוספסת של הברית הישנה ותמימותה הזכה של הברית החדשה משכו את ליבי בנפרד”6 

וממשיך :

“יכולתי לגבש לעצמי את משמעותם נאמנה בזה אחר זה, ובכלל מפועם הייתי מהם רב מכדי שאוכל אי-פעם לשוב ולנטוש אותם, אפילו מבחינה רגשית זו, מוגן הייתי כנגד כל הלגלוגים עליהם, כיון שמיד הבחנתי בחוסר הכנות של אלה. לא זו בלבד שעוררו בי תיעוב, הם אף הצליחו להעלות את חמתי, ועדיין זכור לי היטב שבגבור עלי קנאותי הילדותית היתרה מסוגל הייתי לחנוק ממש את וולטר, אילו אך נפל אז לידי, בשל המחזה שלו “שאול” לעומת זאת בירכתי על כל חקירה לשמה, שמחתי על הסברי המיקום והתלבושות של המזרח, שהוסיפו לשפוך עליו יתר אור, ולא פסקתי מלנסות אף את כוחי ושנינותי שלי לפענוחן של אותן מסורות יקרות ללב”7

בהערה זו, בא גיתה חשבון עם וולטיר, על ההצגה שלו את המלך שאול באופן נלעג. הערה המלמדת אותנו כי גיתה הכיר הכר היטב את פרשת היחסים המורכבים שבין שאול ודוד כפי שהוא מופיעה בספר שמואל.

הביטוי “פרעש” מופיע פעמיים בספר שמואל א’ ; פעמיים אלה הן המופעים היחידים של הביטוי “פרעש” כשם של בעל חיים בתנ”ך kastooltip:use [kastooltip msg="Here Mgs" tooltip="Popups message"]

כאן, הפסוק הראשון בו מוזכר “פרעש” כבעל חיים – והם ציטוט דברי דוד לשאול המלך.

 “אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף: אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד

[ שמואל א’ פרק כד’ פסוק 14 ]

וכאן תרגומו לגרמנית בתרגום מרתין לותר:

Wem ziehst du nach, König von Israel? Wem jagst du nach?

 

Einem toten Hund, einem einzigen Floh

 

כאן הפסוק השני שבספר שמואל א’ 

 “כִּי-יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְבַקֵּשׁ אֶת-פַּרְעֹשׁ אֶחָד, כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא, בֶּהָרִים”

[ שמואל א’ פרק כו’ פסוק 20 ]

וכאן תרגומו לגרמנית בתרגום מרתין לותר

Denn der König Israels ist ausgezogen zu suchen einen Floh,

wie man ein Rebhuhn jagt auf den Bergen.

 

 

ink-34

 

 

  8. פרעש אחד בין שני מלכים… 

 
מערכת היחסים בין שאול שהוא מלך ישראל הרשמי מי שהומלך על ידי שמואל, לבין דוד שעתיד לרשת את מקומו במלוכה, הינה מערכת יחסים מורכבת, מפותלת ומסובכת, הן על רקע נפשו המסוכסת עם עצמה של שאול, והן על רקע החשש הטבעי שכל מלך חושש לכסאו.
שאול רודף אחר דוד המוצג כצעיר זריז וערמומי, שלא רק מצליח לחמוק מידי רודפו אלא גם להערים עליו – כפי שמסופר בסיפור הסתתרותו של דוד במערה במדבר עין גדי:
 
“וְשָׁם מְעָרָה, וַיָּבֹא שָׁאוּל, לְהָסֵךְ אֶת-רַגְלָיו; וְדָוִד, וַאֲנָשָׁיו, בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה, יֹשְׁבִים” [ שמואל א’ כד’ 3)
 
ודוד חס על שאול הרודפו ואינו מנצל את הסיטואציה וכל מה שהוא עושה לשאול הוא
 
 “וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּכְרֹת אֶת-כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל–בַּלָּט”
 
ואז, לאחר ששאול יצא את המערה,  יוצא דוד אחריו ופונה אליו ומוכיח אותו, נעזר בהוכחה המשכנעת שבידו, [ כנף מעילו של שאול שתלש ] כי הוא חס עליו, ולא פגע בנפשו לרעה ועתה יפנה אל המלך וממשיל לו “מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי”  ומדבר אל ליבו:
 
“כַּאֲשֶׁר יֹאמַר, מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי, מֵרְשָׁעִים, יֵצֵא רֶשַׁע; וְיָדִי, לֹא תִהְיֶה-בָּךְ.  אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף:  אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד”.
 
וגם בהזדמנות הנוספת בה מופיע “פרעש”, חוזר דימוי זה בהוראה דומה: 
 
כאשר סיפור מרדפו של שאול אחר דוד יחוזר במעין ואריאציה על הסיפור הקודם, או נוסחה או עריכה שלו –  יחזור השימוש בדימוי “פרעש אחד”.
 
הפעם הסכנה המתוארת לשאול היתה גדולה יותר שכן, המלך ושומרי ראשו ישנים, ודוד מתגנב ומגיע עד לשאול הישן וחסר ההגנה והכתוב מספר:
 
“וַיִּקַּח דָּוִד אֶת-הַחֲנִית וְאֶת-צַפַּחַת הַמַּיִם, מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל”
 
(שמואל א’ פרק כו’ פסוקים 12 ואילך ) וגם הפעם מוכיח דוד את שאול כי יכול היה לפגוע בו אך לא עשה כן ואז הוא חוזר ושואל:

“וְעַתָּה, אַל-יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה, מִנֶּגֶד, פְּנֵי יְהוָה:  כִּי-יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְבַקֵּשׁ אֶת-פַּרְעֹשׁ אֶחָד, כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא, בֶּהָרִים.  כא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי-דָוִד, כִּי לֹא-אָרַע לְךָ עוֹד, תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ, הַיּוֹם הַזֶּה”

 
דוד, השואף אל המלוכה, הוא “מלוכני” ומכבד את מוסד המלוכה, חרף השאיפה להיות מלך אין הוא מעונין להגיע למלוכה במעשה רציחתו של המלך הקודם, המכהן כדין, לאחר שנמשח למלך על ידי הכהן שמואל, והוא ממתין עד למועד שבו יוכתר כמלך – אך עד אז הוא נרדף, וכדי לנסות ולהרגיע את שאל מזעמו הרב, ואף לנסות ולהקהות את זעמו של שאול וחששו מפניו, הוא מנסה לגמד עצמו בפניו: הוא מציג עצמו “ככלב מת” כלומר כמי שכלל אין נשקפת סכנה ממנו. וגם כ“פרעוש אחד”…
 
אך מהו אותו “פרעוש אחד” המשמש לדוד כמשל ?
 
האמנם התכוון לאותה חיה שאנו מכנים בימינו בשם “פרעש” ?
 
ד”ר משה רענן, בפורטל הדף היומי כותב באשר לזיהויו של ה”פרעש” בתנ”ך, קרי – בספר שמואל א’ :
 
“זיהויו של הפרעוש זהה בכל המקורות החל מתרגום השבעים ועד ימינו. הפרעושים הם סדרת חרקים (בניגוד לקרציה שאיננה חרק) המונה יותר מ – 2,200 מינים שמהם יש בישראל כ – 40 מינים. הפרעושים הם חרקים חסרי כנפיים בעלי גפי פה המותאמות לנקב את עור הפונדקאי ולמצוץ את דמו. הם טפילים חיצוניים הניזונים בעיקר מדם יונקים כולל האדם ומעופות. אחת מתכונותיו הבולטות של הפרעוש היא יכולת הניתור שלו דבר המתאפשר בזכות רגליו האחוריות הארוכות. פרעוש מסוגל לנתר למרחק העולה על פי 100 מאורך גופו. יכולת הניתור מפצה את הפרעוש על העדר הכנפיים. באופן זה הוא מסוגל לעבור מפונדקאי לפונדקאי או לעבור מהקרקע אל פונדקאי העובר בסביבתו.

כפי שמקובל בימינו גם במקרא היה הפרעוש סמל ליצור נחות ביותר. כאשר דוד רצה לשכנע את שאול להמנע ממרדף אחריו דימה את עצמו לכלב מת ואף לפרעוש: “אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד” (שמואל א, כד י”ד)”. מעניינים הם דברי בעל “מצודות דוד”: … הלא אין זה כבודך שמלך ישראל ירדוף אחר ההדיוט שנחשב למולך ככלב מת, וכפרעוש הקופץ ממקום למקום”. בפירוש זה יש התייחסות לכושר הניתור של הפרעוש. בהמשך חוזר דוד על טיעון זה פעם נוספת: ” … כי יצא מלך ישראל לבקש את פרעש אחד כאשר ירדוף הקרא בהרים” (שמואל א’, כו כ’).

[…]

למוניטין הגרוע של הפרעושים חברו כמה גורמים נוספים. הם גורמים לגירויים בעור ולבני אדם רגישים נגרמות תגובות אלרגיות חזקות. עיקר ניזקם הוא בהעברת מחלות מסוכנות. מגפות הדבר שקטלו מיליוני בני אדם באירופה ובאסיה במאה ה – 14 נגרמו כפי הנראה כתוצאה ממעבר גורם המחלה מחולדות בר לחולדות בית על ידי פרעוש הדבר. מחלה זו גרמה בשנת 1894 למותם של כ – 100,000 איש בערי הנמל הונג – קונג וקנטון בסין. הפרעושים חשודים גם כמפיצי טיפוס הבהרות האנדמי.

הדימוי שבשמואל א’ הוא שעמד, ככל הנראה, לנגד עיניו של גיתה כשמצא לעמת בין המלך ובין הפרעוש. 

דוד נזקק לפרעוש כדימוי לעצמו, לא משום שהוא עצמו מדמה עצמו לחיה ירודה וחסרת חשיבות, אלא שביקש, על ידי שימוש ברטוריקה זו של “פרעוש אחד”  להסיר מעל עצמו את איומו של שאול ואומר לו, כשהוא מחניף למעמדו של המלך הגדול והכל יכול : האמנם המלך בכבודו ובעצמו צריך להטריח עצמו ולרדוף יצור קטן וחסר חשיבות,  [ והתוספת של ה”אחד” לצד הפרעוש גם היא באה להקטין את הקטן ממילא….] וכמו היה אומר:  

וכי איזו סכנה יכולה כבר לצמוח למלך מיצור אחד שכזה…

אלא שיש עורמה מסוימת, בשימוש שעושה דוד בדימוי ה”פרעוש” בריבו עם שאול, שכן פרעוש זה [ “פרעש אחד” ] אינו ניתן לתפיסה בקלות והוא קטן וחמקמק, כדוד עצמו, המצליח לתעתע במלך ולחמוק מידיו ולא רק זאת אלא אף לייצר כלפיו איום [ לתלוש את כנף מעילו וליטול את חרבו ].

נאומי הפרעוש של דוד לשאול הם דברי תעמולה, ונסיון להסחת הדעת, שהרי קוראי ספר שמואל, יודעים כי בסופו של יום, דוד יירש את שאול ויומלך תחתיו. כלומר הפרעוש בעורמתו גבר על המלך;

על כן פתי היה שאול, אם אכן “בלע” את הפרעוש ששם דוד בפיו…. וכבר לימדונו חז”ל כי “האוכל פרעש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר”  ## שנאמר- אכל פרעוש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר - בסוגייתנו נחשב האוכל פרעוש או יתוש כמומר להכעיס. מפרש רש"י : אכן אין מה לאכול בחרקים אלו ומכאן גם מובן מדוע ערכם כה נמוך והם מהווים סמל לשפלות.

אם נחזור עתה לשירו של מפיסטופלס, המושר במהלך מסיבת היין העליזה, ופאוסט הגיבור הראשי [ המלך בנמשל ] רואה ומאזין – בא מפיסטופחלס ורומז לו בשיר שהוא משל ובפועל מזהיר אותו מפני אותו פרעוש – שהמלך כה אוהבו.

ומהו אותו פרעוש?

היתכן כי פרעוש זה היא אותו רעיון הבוער ודוחק בפאוסט ודוחפו למסע חיפוש העצמי שלו, לירידה לסוף דעתו ולחקר נפשו, האם שאיפתו לחידוש נעוריו, עד כדי נכונותו למכור נשמתו לשטן, אינה בבחינת “פרעוש” שפאטוס כה נלהב ממנו ומלבישו גלימת משי ומעניק לו מדליה…אך עיוור לתוצאות “התאהבות” והמשכות חסרת בקרה זו ?

ויתרה מזו:

כידוע נפשו של פאוסט שסועה : סמוך לפני הופעת מפיסטופלס הוא נואם את נאום שתי הנפשות השוכנות בקירבו: 

FAUST-2-NESHAMOT-KOHEN-2

לאחר מכן, יופיע הכלב שבו נתגלגלה נשמתו וגופו של מפיסטולפס.

בביצוע של האופרה “דוקטור פאוסטוס” מאת פרוציו בוזוני – שזכיתי לראות בבית האופרה של מינכן [ בקיץ 2008 ] פרשנותו של הבמאי תפסה את ליבי. פאוסט באותו ביצוע [ שכידוע אינו מבוסס על יצירתו של גיתה אלא על מקורותיו של פאוסט – כאשר את הליבריט חיבר הקומפוזיטור עצמו ] הוא צייר וחדר עבודתו מוצג, ובו כמה מהציורים בהם הוא שקוע וכל אימת שהוא מבקש מנוחה לנפשו – הוא נח על המיטה  שבחדרו- והנה בעודו שוכב על גבי מיטה זו – ומפיסטופלס כמו נולד מתוך גופו של פאוסט: 

faust-mefisto-700-1

מפיסטופלס נולד מתוך גופו של פאוסט – בית האופרה של מינכן [ 28.6.2008 ]

גם בגירסתו של גיתה, האפשות שמפיסטופלס אינו אלא נשמתו האחרת, השניה, של פאוסט אינה בלתי אפשרית. מאז הופעתו של מפיסטופלס הוא מלווה את פאוסט כאילו היה צילו כמו היה ה”אלתר-אגו” שלו אותה נשמה שמבקשת מתוך גופו להקרע …

האם אותו “פרעוש” כמעט בלתי נראה, המדלג ממקום למקום בקפיצות לולייניות [ כפי שעושה מפיסטופלס ] אינו אלה סמל ומשל לאותם דחפים שבנפש השסועה של פאוסט המוליכים אותו, כמו היו ציווי מגבוה שאין לעמוד בפניו, למסעו ולברית עם השטן ?

האם הזהירות מפני ה”פרעוש” עליה  מרמז מפיסטופלס, אינה זוכה לתשומת ליבו הראויה של פאוסט המלומד בשל היותה עטופה בליצנות, בשתיה ובשירה מתלהבת ?

האם לא מדובר כאן ב”תכסיס” של גיתה שבו הראה כיצד, כאשר מציגים מסר חשוב ובפועל מאיים בלבוש מבודח, המסר אינו נלמד ?

האם פאוסט, הנוכח במעמד בו שר מפיסטופלס את השיר – וכל בקשתו היא לברוח מאותו “מושב ליצים” אליו נקלע במרתף – אינה סימן שהמסר שבשיר הפרעוש – שיש להזהר מפרעושים, שכן פגיעתם רעה היא ואף במלך בכבודו ובעצמו, כפי שמלמד גורלו של שאול בספר שמואל א’ פרק יח’ פסוק 6-7 :

“וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת, לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ–בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה, וּבְשָׁלִשִׁים.  

וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ:  הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו”.

בפוסט הבא אציג את הפרשנויות המוזיקליות שהעניקו חמישה קומפוזיטורים לשיר הפרעוש המושר על ידי מפיסטופלס

 

 

 

 

 

 

 

תרום - אם אתם מעונינים לתמוך בקיומו של אתר "מילים" הנמנע מכל צורה של פרסום - כל סכום תרומה יתקבל בתודה

Be Sociable, Share!
הערות שוליים
  1. רונלד היימן – ניטשה חיים של ביקורת – מאנגלית יוסי מילוא -הוצאת דביר בעמוד 27 []
  2. מתוך הקדמת המתרגמת ניצה בן-ארי לפאוסט 2006 בעמוד 12-13 []
  3. הוצאת אוניברסיטת תל אביב 2011 בעמוד 182 []
  4. פאוסט תרגום ניצה בן ארי בעמוד 134 []
  5. יוהן וולפגנג גיתה מחיי: פיוט ומציאות תרגם: יצחק כפכפי הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992 בעמ’ 90 []
  6. מחיי: פיוט ומציאות עמ’ 360 []
  7. מחיי: פיוט ומציאות עמוד 360 []
סוף עמוד

אין תגובות

כתיבת תגובה

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....