Tel Aviv, 18 Dec 2017, 09:10:31
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות


[3] יונתן רטוש – “על הזבח” – השיר והרקע לכתיבתו

.

al-azevach-1-400-1

.

הרקע לכתיבת השיר

מאורעות-פרעות תרפ”ט, החלו על רקע מתיחות רבה ששררה בין הישוב היהודי לערבים, כתוצאה מסכסוכים בקשר לזכויות התפילה של היהודים ליד הכותל המערבי.

ביום 23.8.1929 החלו ערבים מוסתים, עורכים הפגנות אלימות ברובע היהודי בירושלים.

למחרת בשבת החלה התנפלות אלימה של ערבים בחברון על בתי היהודים בעיר. החלו מעשי ביזה, אונס רצח, הבערת בתים. הפרעות התפשטו עד מהרה למקומות נוספים בארץ. עיקר הקורבנות היהודיים – הרוגים ופצועים – היה בחברון – 64 הרוגים ; בירושלים נרצחו 33 יהודים ; במוצא 7 ; בתל-אביב – יפו 6 ; בחיפה – 5 ; בצפת – 9 ; בבאר-טוביה – 3 ; בחולדה – 1 – הוא אפריים ציזיק  שאחותו שרה צ’יזיק היתה בין הרוגי “תל-חי” יחד עם טרומפלדור ; 

הפרעות נמשכו כשבוע ימים והרציחות נסתיימו רק ביום 29.8.1029 לאחר שכוחות תגבורת של הצבא הבריטי הגיעו ממצריים והשתלטו על המהומות.

תום שגב, בספרו “ימי הכלנית” דוחה את הגירסה כי מאורעות חברון היו “פוגרום” גירסה בה דבק בן-גוריון, והפיץ לימים רחבעם זאבי בספר כולל צילומים רבים בשם “טבח חברון, תרפ”ט”.

לפי תום שגב ( עמ’ 267):

“רוב יהודי חברון ניצלו הודות  לערבים שהסתירו אותם בבתיהם. במכתב אל הנציב העליון כתבו ראשי הקהילה : “לולא משפחות ערביות אחדות אשר הגנו על היהודים לא היתה נשארת נפש חיה בחברון”

הנהגת הישוב היתה רובה ככולה בקונגרס הציוני שנפתח בציריך ב 27.7.1929

גם הבריטים הופתעו מהתפרצות האלימות וגם היו “בלתי מוכנים” הנציב העליון טשנסלור גם הוא לא היה בארץ.

עם שובו פירסם ביום 1.9.1929 “מנשר”

MINSHAR-600-3

וכתב בו בין השאר:

“שמעתי בזוועה את מעשי האכזריות שנעשו ע”י כנופיות של פושעים אכזריים ושואפי דם, על מעשי פראות שנעשו באנשים מהישוב היהודי מחוסרי הגנה, מבלי התחשב עם גילם או עם מינם, שהיו מלווים כמו שקרה בחברון, בהתעללויות אכזריות שאין הפה יכול לבטאם. על שרפות בתים ומשקים בעיר ובכפר. ועל ביזת רכוש וחורבנו. פשעים אלה יביאו על ראשי עושיהם את מארתפ וזעמם של כל אנשי התרבות בכל רחבי תבל.

חובותי הראשונות הנן להשיב את הסדר בארץ ולהטיל עונש חמור על כל אלה שימצו אשמים במעשי אלמות”.

התגובה של הישוב היהודי גם היא היתה זעזוע עמוק ממעשי הרצח.

בפרעות אלה נרצחו 133 יהודים, ו- 339 פצועים והרס רב.

מספר קורבנות הערבים היה כ 116 הרוגים ו 232 פצועים.

להלן תצלומים אחדים להמחשת חומרת הארועים: [ הוספו בחודש נובמבר 2015 ] 

טבח חברון

תצלום של קורבנות הרצח בחברון 1929

moshe arbeiter-age-24-hebron-1929

אחד הפצועים מהפרעות בחברון-אצבעות ידיו נקטעו

 

hevron-harug-1929

אחד מהרוגי חברון – 1929

 

תצלומים של דפי השער של שני עיתונים מאותם ימים ימחישו את מידת הזעזוע שעבר הישוב עקב מעשי הרצח.

תחילה סגרו שלטונות המנדט את העיתונים והם הורשו להופיע תחת צנזורה כבדה רק ביום 2.9.1929.

DDD-AVAR-350-2

להלן תצלום הדף הראשון של העתון דבר מיום 2.9.1929

 

סימנו עליו שני קטעים – מימין – מאמר המערכת [ מסגרת כחולה ]

DDD-AVAR-mamar-350

 

 

ורשימת הרוגי מוצא [מסגרת אדומה ]

DDD-AVAR-MITZA-350

 

 

גם עתון החוגים ה’אזרחיים’ [ ציונים כלליים ] נסגר ובמהדורה הראשונה שיצאה אחר שנתאפשרה פתיחת העתון הופיעה רשימת הנרצחים וכן מאמר מערכת.

HHH-HYOM-ITON-350

במסגרת הכחולה – מאמר המערכת:

hayom-ab-350 (1)

 

beit-maklef-motza-1929

בית משפחת מקלף במוצא לאחר החרבתו -1929

מקור : מכון בן צבי – הוסף בדצמבר 2015 

מיותר להוסיף על הזעזוע כפי שבא לביטוי בשני מאמרי מערכת אלה.

 

שלטונות המנדט העמידו לדין אנשים משני הלאומים. בין השאר נידון למות השוטר היהודי שמחה חינקיס על כי הרג ערבים בעת מרדף ביפו בזמן המאורעות. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו והמיר את גזר הדין ב 15 שנות מאסר.

 

ביום 23 בינואר 1930 זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים 12 ערבים שנאשמו ברצח 7 יהודים בינהם 5 מבני משפחת מקלף במוצא.

davar-27-1-1930-4

דיווח בעתון “דבר” מיום 27.1.1930

בן אחד, שהיה אז כבן 9,  הצליח להמלט מידי הרוצחים. לימים מונה להיות הרמטכ”ל השלישי של צהל.

maklef

מרדכי מקלף – הרמטכ”ל השלישי

ניצול מטבח במוצא

 

בעקבות הזיכוי, שהיה ככל הנראה בשל קושי בזיהוי הרוצחים, נערכה אותה “צולחה” בין בני שני הכפרים.

ה”צולחה” [ סולחה ] הינה מינהג שיבטי בדואי של טקס התפייסות בין שתי משפחות או שני יריבים ועיקר מטרתה היא להפסיק את שרשרת נקמת הדם משני הצדדים.

הזעזוע שעברו בני הישוב מוצא לאחר רצח משפחת מקלף היה רב ללא כל ספק. אך עובדה היא שהם הסכימו להשתתף בסולחה האמורה.

את ה”צולחה” הזו – ובעצם את רעיון ה”צולחה” בכלל מוקיע אוריאל היילפרין בשירו “על-הזבח”.

 

הערות-הארות-פירושים

זהו השיר הרביעי  אותו פירסם אוריאל היילפרין בעתונות . שלושת השירים הקודמים “דמותך” ; “כבוש” ו “במצוד” – חרף השמות ה”לוחמניים” של שני השירים האחרונים – היו שירים אישיים, ועסקו ביחסים שבינו לבינה.

כאן ב”על-הזבח” לראשונה גייס את כשרונו השירי להציב אמירה לאומית פוליטית.

יש לציין כי הזעזוע שעבר על הישוב היהודי עקב פרעות 1929 עקב הקורבנות הרבים – במספר חסר תקדים, תיאורי הזוועה שהופיעו בכתובים באותן ימים, בהם תיאורים מצמררים על התעללות ברוטאלית, מעשי אונס, רצח אכזרי, קטיעת איברים ושריפת בתים.

הזעזוע היה כה רב עד כי אפילו הנציב העליון טשנסלור כתב במכתב לבנו שאין בפיו מילים לתאר את תחושת האימה שאחזה בו למראות הזועה. הוא הוסיף :

“אינני חושב שבמאות האחרונות רשמה ההסטוריה הרבה מעשי זועה גרועים מזה”

[ הציטוט מספרו של תום שגב ימי הכלנית בעמ’ 268].

והנה, משוררנו הצעיר, אינו כותב שיר זעם, דוגמת “בעיר ההרגה” של ביאליק לאחר הפוגרום בקישינייב.. אין הוא מוחה על ההרג ועל הרצח. אין הוא מבכה את ההרוגים היהודיים – את חיציו המושחזים הוא מפנה כנגד… היהודים שהסכימו ל”צולחה”.

עמדתו נראית קיצונית ו”סהרורית” – ביטוי המוטח כיום באנשי הימין – הנה עברו כ 70 שנה – ו… אין חדש תחת השמש: השנה היתה שנת 1931 – אך הימין היה סהרורי – כבר אז. ושיר שינאה זה יוכיח.

השיר רווי ציטוטי מילים וקטעי פסוקים מהמקרא. שפה וסגנון המוסיפים לשיר מימד של קריאה נבואית בלשון ההיסטורית. לימים יהפוך אוריאל היילפרין את השימוש במקרא ככלי השפתי העיקרי של שירתו. שיר זה הוא בפועל הראשון שלשון המקרא שזורה בו בצורה כה בולטת.

כדי להקל על הקורא צירפני קישורים למילים בשיר שמקורן מהמקרא – וציטטנו פסוקים המצביעים על התוכן וההקשר המיוחס למילים וביטויים אלה במקרא.

“על-הזבח”

השימוש הסארקסטי ואף הציני מעין “דווקא” להכעיס שכזה, שעושה אוריאל היילפרין בביטוי “זבח” משמ אותו ללגלג על טקס ה”צולחה” עליו הוא בא לשפוך את קיטוני ביקורתו המושחזת.

בדרך כל הביטוי “זבח” מקושר לחד ושמחה ##ויקרא פרק כב וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיהֹוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ: שמות פרק לד לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח: תהלים פרק נ (יד) זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ:ו   אך לביטוי “זבח” גם קונוטציות של טבח כגון בפסוקים הבאים:

ישעיהו פרק לד

(ו) חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים כִּי זֶבַח לַיהוָה בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:

(ח) כִּי יוֹם נָקָם לַיהֹוָה שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן:

ירמיהו פרק מו

(י) וְהַיּוֹם הַהוּא לַאדֹנָי יְהֹוִה צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם כִּי זֶבַח לַאדֹנָי יְהֹוִה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל נְהַר פְּרָת:

י

 

המשורר מתיחס כאן בביטוי “אל הזבח” יותר אל כל טקס ה”צולחה” מאשר למעשה שחיטת הכבש – המקובל בטקסי “צולחה”.

המנהג לשחוט כבש לבשלו או לצלותו – מעין קורבן חרף הדם שנשפך – שהיה הגורם לסכסוך המוליד את הצורך בהתפייסות – ולאכלו בסעודה חגיגי כאשר שני המחנות הניצים אוכלים מאותה צלחת גדולה ומשותפת –  את בשרו של הקורבן – הכבש – אמורה להפיג את המתח ולהביא להרגעת רוח הנקמה. זבח בענינינו הוא מעשה שחיטת הכבש כמקובל בטקסי “צולחה” הנהוגים אצל הבדואים ואצל כפריים ערבים בארץ ישראל ואכילתו כאמור.

החזרה שש פעמים בשיר על הביטוי “ארור” באה להדגיש את הקללה והגינוי החריף שמגנה המשורר את אלה אליהם הוא מפנה את חיציו:

הביטוי “ארור” הוא מן הקשים המופיעים בתנ”ך:

 


בראשית פרק ג פסוק יד

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: בראשית פרק ג פסוק יז

 וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

דברים פרק כז טו-כו

 אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְדֹוָד מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן:

אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

 

 

המשורר מפנה את חיצי ה”ארור” שלו

ראשית את אלה האוכלים – כלומר משתתפים ב”צולחה” ;

אחר כך את אלה “הפושטים יד” – לא מושיטים יד או לוחצים יד או נותנים יד לשלום אלא “פושטים יד” כקבצנים ריקים וחסרי כל. וכך, דרך גינויים של אלה המתנחמים על כי טבחו בהם – הוא מגנה את אלה שויתרו על הנקמה – אלה המוכנים לאמר “לא תיקום”.

עד עתה השיר נשמע כללי – כאילו אינו מכוון לארוע ספציפי. את הרמזים לאירוע ה”צולחה” בין בני מוצא לבני קולוניא אנו למדים מהמיקום הגיאוגרפי שמתאר המשורר:

בדרך בואכה ציונה – הוא מיקומה של מוצא בדרך המובילה לירושלים – היא ציון לעניננו. ומשם “מן הגיא” – הוא באב-אל-ואד שבקצהו נמצאת מוצא, צועקים דמי אחיו.

ומכאן עובר המשורר לבית האחרון – הבית המסכם ובו המסקנות:

ראשית חזרה על הקללה לכל המשתתף בסעודת הזבח – כל מי שבוצע לו בצע. השימוש בביטוי “בצע” משמע – “בצע כסף”

  הוסף לאתר “מילים” [ הקודם ] ביום 07/06/2003

 

 

 

 

_____________________________________

פוסטים בנושא יונתן רטוש

_____________________________________

[1] יונתן רטוש – י מין ?

 

[2] יונתן רטוש: לקבר-ישמעאל – הפואמה

 

 

 

 

תרום - אם אתם מעונינים לתמוך בקיומו של אתר "מילים" הנמנע מכל צורה של פרסום - כל סכום תרומה יתקבל בתודה

Be Sociable, Share!

אין תגובות

כתיבת תגובה

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....