Tel Aviv, 16 Jan 2018, 19:00:33
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות
  • אין קטגוריות


[6] ס. יזהר והמוזיקה – המורה חרלמוב והידיד חבקין / ‘חרלמוב’ {צדדיים}

*

 מוזיקה בעברית סָמֶךְ יזהרית – על המוזיקה בכמה מסיפורי ס. יזהר

*

 

יצחק חרלמוב -1923-  ליד פסנתר ה Stingl Original

 

“אדון חרלמוב היה איש גדול. הוא היה איש גיבור, וכשהיה יושב אל הפוסהרמוניק שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים, או מפוח מנופח רגליים, או אקורדיאון זקוף כפסנתר ומנופח כנ”ל, מכשיר לא ידוע ברבים אבל בסמינר העברי בבית הכרם ירושלים היה כלי המוזיקה בחדר המוזיקה לשם הוראת המוזיקה וחיבובה כשהיה יושב האדון חרלמוב הענק הגיבור כמין דוב המשתעשע בגור חתולים, ופורט בו באצבעות גדולות וגיבורות, מכסה בכפותיו את כל מדף הקלידים ומנקש למעלה ומנפח למטה עד שהכלי היה כולו מרעיד והדוושות היו נאנחות וחורקות כאילו חישבו להיקרע בעצבנות ובחרחור לא מוסיקלי. ואילו מעל לאקורדים הגדולים של הפוסהרמוניק היה אדון חרלמוב שר בקול גדול וגיבור…אבל הוא היה מתרומם בכל גודלו ומביט סביבו פעם כפעם לדעת מי אינו שר ומי מזייף ואז מתוך השירה היה אומר בפרוזה כבתוך סוגריים, אתה שם, או, את גברת, וההם היו נלפתים ומצטרפים נכון לשירה הגדולה”.

 

כך, במילים אלה פותח ס. יזהר את סיפורו “חרלמוב” ( “צדדיים”, 1986 ) המספר על המורה למוסיקה בסמינר למורים בבית הכרם, ושלא כדרכם של סופרים רבים המסווים את האיש שעומד מאחרי הגיבור בשמות משמות שונים, מניח לנו ס. יזהר את המפתח ##דברים שאמר עגנון באקדמיה ללשון העברית כאשר דנו במושג --רומאן מפתח-- חס ושלום, שאני כותב רומאני מפתח. אם יש מיני בני אדם שמתייחסים על אנשי סיפורי - יתייחסו. פעם אחת בליל סתיו טיילתי לי בחוצות ירושלים. פגעה בי גברת אחת ושאלה אותי, אם עדיין אני דר בבית הכרם? אמרתי לה, מימי לא דרתי בבית הכרם. אמרה לי, והיכן הוא דר? רציתי לבוא אל אדוני. אמרתי לה, לשם מה? ענתה ואמרה, הלא אדוני כתב על אבי. שאלתי אותה, מי אביה, והיכן הזכרתי את אביה? אמרה לי, בסיפורו 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו'. אמנם לא קרא אדוני לאבי בשמו, אבל זה אבי. אמרתי לה, כשם שאיני יודע מי את, כך איני יודע מי אביך  לנגד עיננו ממש ואין צורך לחפש אחריו, ומיותר לחקור ולבלוש ותהות מי ומי מסתתר מאחרי אותו גיבור שרוקם לנו כאן הסופר. הגיבור מופיע מיד בפתח הסיפור, כאילו פותח לנו את שער הכניסה לסיפור והסופר מציגו בשמו המפורש ואף בתוארו ובתפקידו בסיפור : “איש גיבור”.

 

אלא, שלבד מהצגה גלויה זו של חרלמוב הגיבור כגיבור הסיפור, מתלווים לפתיחה מתרוננת זו גם נימים של אירוניה קלה. אך, כאן, יש להודות ואין להתפלא, ואין לבוא אל יזהר המספר בטענות, בין משפחתיות ובין אחרות, על כי הפריז קמעה כאן והקצין מעט שם, שהרי בפנינו “חצי סיפור – חצי ממואר” כלומר לא הכל אמת ולא הכל בדיה, ורשות נתונה לו לסופר המספר סיפור, לצבוע את המציאות בצבעים משל עצמו, ואין הוא הסטוריון או ביוגרף המביא קורותיו ותיאורו של אדם זה וזה שהיה ופעל ויש לדייק עד דק בכל פרט ופרט מאורחותיו ומקורותיו.

וכל התרועה המתרוננת הזו שמשמיע לנו ס. יזהר בפתחו של סיפור זה, באה, כך נדמה לי, לאור האתגר ששם יזהר בפני עצמו – לספר סיפורו של מוזיקאי העושה מוזיקה חיה לנגד עיניו ממש של המספר.

לא עוד האזנה למוסיקה בתיווכו של אמצעי טכני בדמותה של אותה “קופסת פלא יקרת מציאות, ממורטת ונודפת לוֹעזוּת… ריחנית היתה וקצת נכרית, כאמור, כעשן מקטרת אנגלית, או כטיב יין זר;”((ס. יזהר -סיפורי מישור-  חבקוק, עמוד 71-2, הוצאת הקבוץ המאוחד, תשכ”ד))

אלא אדם בשר ודם, המפעיל את כל גופו את ידיו הגדולות ואת רגליו ומנשף באותו כלי שלנגדו “כמין דוב המשתעשע בגור חתולים” ולא רק זאת אלא הוא מוסיף לנגינה על הכלי גם את שירתו “בקול גדול וגיבור”… כלומר, הפעם על ס. יזהר לתאר אדם הבורא מוסיקה, ומוציאה מן המכונה משל היתה Deus ex Machina  ומשמיעה חיה ופורצת ומתממשת לנגד אזניו המשתאות של הנער “הדל ממושבת הדרום”, שקודם שבא לירושלים ללמוד בסמינר בית הכרם – והוא כבן 16 שנה – כמעט ולא היתה לו ליזהר הצעיר הזדמנות לחזות ולצפות בעשייתה ובהתנגנותה ובחיותה הממשית מתבצעת ומתנגנת לפניו.

 

הפעמים היחידות בהן האזין יזהר הילד ויזהר הנער הצעיר ועול הימים, למוזיקה המתבצעת חיה לפניו היו : פעם כאשר האזין במהלך טיול עם אביו ליד בית הספר במושבת הטמפלרים “שרונה” לשירת מקהלת הילדים המלווה בנגינת הרמוניום של רגל [ כפי שסיפר ב”מקדמות” בעמ’ 138], ופעם נוספת כאשר הוא נפרד מחבורת חבריו שהלכו לקולנוע “בית העם” ששכן אז ברחוב בן-יהודה והוא מתגנב אל עץ תות אחד הסמוך אצל ביתה של מיכאלה, המנגנת במהלך שיעור לפסנתר את הסונטה  אופוס 21 מס’ 2 בדו מז’ור של בטהובן – שהיא הסונטה המפורסמת “לאור הירח” והוא אז “רק אחד נבער מתל-נורדוי ורק פתוח מפולש לצלילים עצמם, בלי שום קשרים לכלום מעבר להם” [ כפי שיספר ב”מקדמות” בעמ’ 180] 

ומלבד שני נסיונות בוסר אלה – נותרו רק התקליטים שהיה שומע על הפטיפון של הדוד משה כפי שירחיב ויפרוט לפרטים בסיפורו : “חבקוק”:

“אך לבד מאוצר חזנים גלוי ולא נדרש זה, היה משומר גם אוצר מועט אך מופלא, חתום לכל ופתוח רק לי לפקדו, שם היו קטעים מאת צייקובסקי, העשויים בנקל למצוץ את הלב, והיו פירורים מאופרות מזו ומזו קארוזו, שאליאפין וגאליקורצי [ צריך להיות אמליה “גאלי – קורצ’י” ]  וכן גם רומאנס אנדלוז” לסאראסאטה, אשר אותו ידעתי לשרוק חדות עד להבהיל את כל העורבים שבצמרות הגבוהות, שלא פסקו מהתאונן בקול, ועד להתמיה את כל החבריה שהיו מפסיקים ומביטים בי בבעתה בעברי שורק על פניהם ועיני בעננים, ידי בכיסי, כתפי מוגבהות ואני מצייץ דמוי כינור בעיני, ודמוי משאבת נפט חלודה ומצרצרת בעיניהם, עד כי היו מעוגנים אצבע מול מצחם ברמז מפורש, ואחרים אף היו נוטלים ומטילים בי רגב או איטרובל מן הבא אל היד, למען סייעני בזה להתעשת מהרה ולהיות לבן אדם: אוסקוט , אינתה אל תאני – היו נוזפים עגלונית, החרש, אתה גם כן !”((ס. יזהר-סיפורי מישור- חבקוק, עמוד 71-2, הוצאת הקבוץ המאוחד, תשכ’ד))

ובפועל – עד לבואו לירושלים – זו כל “ההשכלה” והרקע המוזיקליים של יזהר הצעיר הרואה עצמו ומכריז על עצמו “הנבער מתל-נורדוי” ו “הדל ממושבות יהודה” והנה עתה בירושלים – הוא עומד לראשונה בפני מי שמבצע לנגד עיניו מוזיקה חייה.

 

יצחק חרלמוב, 1931

וכלפי המורה יצחק חרלמוב, נהג, כפי שנהוג היה במקומותינו:  לזלזל בשיעורי המוסיקה ולהפריע לעשותה, במעשי קונדס – ואף לספר על כך, במעין נוסטלגיה משתפכת, ומתחרטת, באתר “זמרשת” כאשר השיבה כבר זרקה ולהזכר כיצד “עשינו לו [ למורה לזמרה ] את המוות” . ועוד מוסיף לנו ס. יזהר ומתוודה כי לאחר שהפריע למורה חרלמוב – וזימר לו בשיעור המקהלה את “קום התנערה עם חלכה” חשב “לפייס” את המורה, הוא מבקש להציג עצמו בפניו כאחד שכבר שמע והתנסה במוזיקה והוא ניתלה באילן גדול ומספר וכותב:

“ופורש לפניו הוכחות עד כמה אני בתוך המוזיקה מאזין לתקליטים ושומע אצל חבקין את בטהובן (בעיקר החמישית) ואת מוצארט (בעיקר את הסול מינור) ואת באך (בעיקר הברנדנבורגי השלישי)….”

 

חבקין – הידיד ידידיה

ומי הוא אותו חבקין, הנזכר בסיפור “חרלמוב” שפורסם ב”צדדיים” בשנת 1986 ?

לניצה בן-ארי אין כל ספקות כי דמותו של ידידיה חבקין, היא העומדת מאחרי דמותו הספרותית של ידידיה הוא “חבקוק”:

“ההספד של יזהר [ על ידידיה חבקין שנהרג מפגז בקרית ענבים ביום 24 ביוני 1948 – ו’ ] נכתב מאוחר הרבה יותר, ובנסיבות שלא זה הזמן לספר עליהן. לא קל היה ליזהר לכתוב אותו, כפי שהוא מעיד בתחילת הסיפור “חבקוק”(( ניצה בן-ארי, ס. יזהר ספור חיים בעמוד 230))

בסיפור מוזכר שמו של הגיבור רק בשמו הפרטי “ידידיה” ובכינוי שהודבק לו על ידי חבורת הנערים שהסתופפה סביבו:

“זה שעליו בא אני לספר היום, ושתור סיפורו הנה הגיע גם הגיע – לאחר כל הדחיות למינהן – כלל לא נקרא שמו חבקוק, ידידיה היה שמו. ולמה איפוא אני קורא לו חבקוק ? – פשוט, מפני שכך קראו לו”((ס. יזהר -חבקוק- מתוך -סיפורי מישור-, בעמוד 69)).

על ידידיה חבקין זה תכתוב ניצה בן-ארי, כדברים האלה:

“החבר הראשון שיזהר מצא בירושלים, נוסף ליחיעם בן-דודו, היה ידידיה חבקין, ועד כמה שזה נראה מוזר, הוא היה אחד האנשים המשפיעים ביותר על המשך חייו, אולי ניתן לומר ששני האנשים המנוגדים כל כך, המורה דינבורג והידיד התמהוני חבקין היו בעלי ההשפעה המשמעותית ביותר על יציאתו של יזהר מן המושבה, ועל בקיעתו מן “הגולם”. אמנם יזהר מציין במאמרים בעיתון שהמורה דינבורג הוא האחראי לכך, אך דומה שלא פחות חשובה היתה תרומתו של חבקין, ובעיקר בזכות האמון הרב והמופגן שהיה לו בכשרונו של יזהר”.

[…]

מכאן נרקמה בינהם מסכת לא שגרתית של יחסי ידידות, שממנה שאב יזהר הרבה: חבקין היה לו למקור ידע נוסף על כל מה שלא הכיר ולא ראה במושבה, על העולם הגדול של אירופה – הספרות, התרבות, המוזיקה. חבקין הכניס אותו בסוד כתיבתו, ולא עוד אלא בסוד התכתבותו, אם אפשר לקרוא כך להתנהלות חד-צדדית בעיקרה, עם גדולי הסופרים”.(( ניצה בן-ארי -ס. יזהר סיפור חיים- עמוד 217)).

כזכור, לאחר שהפריע למורה חרלמוב בשיעור ניסה לפייס אותו ולקנות את ליבו על ידי שניסה להציג עצמו כבקי ומצוי בתוך המוזיקה – עד ש”נוקש” וגילה מידה של בורות בכך ש”השוויץ” באזני המורה כאילו הוא מאזין לסימפוניות של שופין… והמורה המחמיר : “שאז עצר אדון חרלמוב מהליכתו הגיבורה בבלימה אחת והביט בי מלמעלה במבט שורף, שופן לא סימפוניות, אמר בשאת נפש והלך, ואני נשארתי מטופש עוד יותר ולא יכול להשיגו ולתקן כי התכוונתי לשומאן…”מנסה המספר לכתור לעצמו כתרי מוזיקה קלאסית לא לו.

 

מסתבר, כי גם כשלושים שנה לפני כן, כאשר כתב את הסיפור “חבקוק” ( שפורסם לראשונה בשנת 1961, בחוברת מ”בפנים”, כרך כ”ג תשרי תשכ”א ) נזקק ס. יצהר להעצמה עצמית זו של זיקת המספר למוזיקה.

בפגישתו השניה עם ידידיה ברחוב והוא נושא בידו תיבת כנרים ובה כנראה כינור, פונה אליו המספר – בן דמותו של יצהר –  ואומר:

“לא ידעתי שאתה מנגן!” אמרתי לו בהתפעלות לא מכוסה, בעוד לא תמו ברכות השלום הטובות.

“לא ידעתי שלבך לנגינה !” מדד ואמר לי הלה.

“הו מאוד !” סיפרתי לו בהתפעלות”

אך עד מהרה ומיד לאחר מכן יתוודה המספר:

“אף כי, על צד האמת, הרבה הרבה הגזמתי באותו “מאוד” יומרני. ואמנם מה היה לי ולנגינה, מה ידעתי אז ? פיק פיק הבל וריק. מאום לא ידעתי. כל הנגינות שכאילו ידעתי עד אז, נחלקו לשתיים: אלה שקראתי עליהן ואלה ששמעתי עליהן. ואילו את הנגינות עצמן לא שמעתי ולא ידעתי. תזכור אילו נגינות אפשר היה לשמוע אז אצלנו – מחוץ לילל כל חברי בשעת שיר השירים “יה-חלילי יה-עמלי” ו”הנסיעה לירושלים דז’אם וקונסרבים” ומחוץ לבימבומי אבר שהיה מבמבם לו לעיתים יה-בים-בם-בום עצוב וחולמני – איזה עוד נגינות מחוץ לאלה יכול היה שייודעו לי? אתה יודע מאין באתי, ומה היה שם חוץ לפרדסים אפלים, למשוכות של אקציות, לפעימות מנועי הבארות ולרשרושי האקליפטוסים, לצריחת העורבים קודם היורה, למקח באידיש ולממכר בערבית, וחוץ לנעירת חמור מופלאה קודם השכמה…” ((חבקוק, בעמוד 71))

 

בשני הסיפורים שפער  של כ 30 שנה ביניהם מפעילה את יזהר המספר – דינמיקה דומה : מצד אחד – הרצון להפגין קשר וזיקה למוזיקה הקלאסית בפני שניים שהם מבצעים במו ידיהם מוזיקה חיה ומצד שני מידה של אירוניה כלפי שני מבצעיה החיים של המוזיקה, אותה הוא מעריץ.

מה הוא הדבר המדריך ומפעיל את הנסיון הזה להכתיר עצמו בנוצות לא לו, ליצור רושם כאילו הוא כבר מצוי בה – במוסיקה המהלכת עליו קסם ?

האם בפנינו נהייתו של יזהר, שקיסמה של המוזיקה פגע בו בילדותו, ללכת אחריה ובעקבותיה, ולא להסתפק ב”נעירת החמור קודם השקמה” – טרם שנגע בו אורה של המוסיקה.

במושבה מה ששמעו אזניו היתה נעירת החמור – שנשמעה “טרם השקמה” וההשקמה באה לו ליזהר כאשר נפתח לפניו אותו “אשנב לתרבות אירופה” כפי שכותבת ניצה בן-ארי:

  “לנער שבא מן המושבה , חבקין סיפק אשנב לתרבות אירופה, המלחינים שהוא הציג בפניהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים”(( ניצבה בן-ארי, ס. יזהר, ספור חיים בעמוד 220)).

ניצה בן ארי מדגישה את תרומתו המכרעת של חבקין לקשר שנוצר בין ס. יזהר ובין המוסיקה – שהיא בפועל הקשר של יזהר, שחונך על ברכי הישראליות השורשית, שחונך לדבר עברית ורק עברית, שהגיע בעברית המיוחדת שלו להשגים שאף סופר עברי לא הגיע אליהם – שידע לתאר במילים רבות ורמות וצבעוניות את אוצרות הטבע והנוף והחי והצומח שבסביבותיו, בדיונות ובחולות, ובגבעות ובמשעולים, ובשדות ובפרדסים, ו”אצל הים” – עד כי הוצג על ידי ד”ר מור אלטשולר, בת רחובות, כאילו היה התגלמות הספרות הילידית, והיה דומה ל”פרא האציל” כפי שניסתה להציג את סבה נקדימון אלטשולר.

אך אל לנו לשכוח, כפי שאני מנסה להראות ברשימות אלה על המוסיקה בכמה מסיפוריו – שגם היא – המוזיקה – האמנותית המערבית – זו שאנו מכנים “מוזיקה קלאסית” היא מיתר חשוב עליו מרבה לפרוט ס. יזהר. וכבר הדגשתי כי על פי רוב, יצהר מעלה אותה, ומעריץ אותה ומשבח אותה ומעצים אותה, לעומת אותם שירים – בבחינת “שירי מולדת” ו”שירי ציונות” – שהיו השירים ששמע בנעוריו. כגון “יה חילילי יה-עמלי”, שהוא מזכיר בזלזול מופגן, גם ב”חבקוק”.

 

האירוניה כלפי ידידיה הידיד

בספרה “ס. יזהר, ספור חיים”, מציגה ניצה בן-ארי את מערכת היחסים בין יזהר התלמיד למורו יצחק חרלמוב כיחסים שהאהבה לא שרתה עליהם היא כותבת:

“כבר אמרנו שלא כל המקצועות משכו את לבו של יזהר, ולא כל המורים. את חרלמוב המורה למוזיקה לא אהב, גם לא שעורי לשון עברית, שנקראו אז בקיצור דקדוק. יצחק חרלמוב הענק עם הפוס-הרמוניק שלו -ה”פסנתר מנושב דוושות הרגליים” או “המפוח מנופח הרגליים” נראה נלעג בעיניו …הוא גם לא האיר פנים ליזהר . המורה הענק ודאי לא אחרי מעשה הקונדס שעשה תלמידו ששר, בתוך ההרמוניה הכללית, את מילות האינטרנציונאל דווקא…נקל להבין מאם כך, למה עלה בתוהו נסיון הסרק של “הדל ממושבת הדרום” להתחבב על המורה, ולומר לו איך הוא מאזין למוזיקה אצל חבקין… לא היו סיפורים מצחיקים על חרלמוב סביב שולחן ארוחת הערב אצל יזהר, ונראה שהוא התבייש קצת בתקרית הזו. גם סיפורי התפעלות לא היו. אצל חרלמוב, המוזיקה לא הביאה להתעלות הנפש…”((ניצה בן-ארי, ס. יזהר ספור חיים, בעמוד 213-4 ))

 

בתגובה לפוסט על הסיפור “חרלמוב” – נזדמנה לי הזדמנות להטיל ספק בקביעות המופיעות בציטוט לעיל, וגם להביע את דעתי, כי למורה למוזיקה חרלמוב היתה השפעה של ממש על טעמיו המוזיקליים של ס. יזהר – ואוסיף שאין להסיק מהארוע כמתואר בסיפור “חרלמוב” על מערכת היחסים המתמשכת שבין מורה לתלמיד בסמינר למורים. בסופו של הסיפור – תרתי משמע – מתפתח בין יזהר, התלמיד הנפתח עקב המוזיקה שהשמיע המורה שבתחילת השיעור “נלחם” על תשומת לב תלמידיו – לבין התלמידה בעלת הסוודר החום, קשר… שהוביל לחיי נישואין של עשרות בשנים. אולי זה הגרעין לזה השורש ליחס ההערצה שמעריץ ס. יזהר את המוזיקה ואת אמונתו ביכולותיה הרבות והצגתה, חזור והצג כמשהו בעל כוחות טמירים. 

ניצה בן-ארי תציין בספרה:

“יזהר לא תפס מוזיקה בצורה השכלתנית שמירון מתאר [ דן מירון בעמ’ 330-336 לספרו “ארבע פנים בספרות העברית בת-ימינו”, עיונים ביצירות אלתרמן, רטוש, יזהר , שמיר” הוצאת שוקן, תשכ”ב) ואולי נאחז בה כסממן של “לא כאן”. המוזיקה הזאת שטלטלה את עולמו הייתה חלק ממקסם ה”שם”, מתרבות אחרת, שבה שרים, בקולות מלאכיים, ולא רק צורחים “כל מיני חושו אחים חושו”. ברור דבר אחד, הוא התרגש ממנה עוד לפני שידע לדבר עליה.

אבל בעיקר , וזה עצם הענין, המפגש עם המוזיקה הוליד אצל יזהר את התשוקה שלא תעזוב אותו יותר, ליצור גם הוא משהו מפעים, לאו דווקא במוזיקה, להשאיר גם הוא את חותמו. הוא מתאר זאת לראשונה ב”חבקוק” מ 1963, בקטעים בהם התפעלות רגילגיוזית, אבל גם נסיון למלל את החוויה וגם הבטחה לעתיד”((ניצה בן-ארי, ס. יזהר ספור חיים, בעמוד 142)).

 

 

ארשה לעצמי לרשום כאן הסתייגות קטנה: אכן היחס של ס. יזהר למוזיקה רצוף “בהתפעלויות” – והתלהבויות עד כי המילים נעתקות מעטו של אמן-המילים הכמעט-כל-יכול… כשתותחי המוזיקה רועמים – מוזות המילים משתתקות:

“ופתאום והכל היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקיה וקשובה והוא שר אז אחרת כאילו לעצמו כאילו היה לבדו וכאילו התגלה לו דבר שלא איכפת לו כעת מי שומע ומה עושים וכאילו מצא פתאום תוך כדי הכל איזו אמת לא ידועה שנתפשטה והולכת עכשיו והולכת ומתבררת וגם כשעוד לא ידוע מה היא ידוע שזו אמת שעושה דרכה וברה מאליה…”1

וכן:

“ופתאום מה ששר הזמר שבפטיפון נשמע מוכר ומישהו גם התחיל ללכת איתו בלי קול ועוד מישהו הבין ונפתח גם לו, או לה, אבל בשקט בשקט, מתחילים מהמים את המנגינה המוכרת, שאחדים או אחדות גם ידעו את המילים וממש בגרמנית, שמזמן לא עלתה על שפתותיהם, ונעשה קשוב עמוק, ומי ששר הניד ראשו בשקט, מפני שהחשאיות היתה פתאום אמת ובדיוק נכונה”((גילה, -צדדיים-, בעמוד 90)).

וכן,

“מושך גביניו, מושך נשימתו,  ובניד אצבעות ימינו כשהגיע לקונצרטו לכינור – היה כמעביר שרביט הקשת, חוצב אקורדים ומתיזם כיאות, לא פוסח על רטט אצבעות שמאל  על כאילו המיתרים. והיה מפסיק מפעם לפעם רק כדי לצווח: ‘וכעת, תשמע כעת – תשמע מה בא כעת…’ ונעשית סביבם רוח אחרת, חונה ומשתהה, ולא היתה עוד הגבעה מאתיים וארבעים וארבע, צקלג או לא צקלג, ונעשה להם היפוכו של אין-סדרים, היפוכן של קטטות, חרפות וזוהמה היפוכו של חול נושב ברוח, של עיניים מודלקות, של ניבול-פה, היפוכו של מרחב גבעות נמוכות, חשופות, ורחוקות כל-כך, היפוכם של ערבושים בורחים וערבושים נדפקים – ונתקשר בינהם מעגל מליאות טובה, ואך נגמר הקונצרטו, וברזלי מתוך הבור, ביראת כבוד לכוחו של רעהו מלמעלה…((ס. יזהר, ימי צקלג, 1989, עמוד 45))

אך גם זאת – וזו אמנם התפעלות … אך כלל לא רליגיוזיות…

“…מפני שכעת זו השביעית [ של בטהובן – ו] שהולכים איתה ורצים איתה, יודעים לאן ויש לאן. מוצלפת כעת צליפי ברקים חולפים, תרועות קוראות מזעיקות לאחרונים, והנשימה כבר בגבול כוחה, החצוצרות נוגשות, דוחסים דוחפים וזה כבר קרוב וכמעט בהישג יד, חלילים אחרונים, זה הולך להיות, הולך לפרוץ, כפר לתוך פרה, כאיש לתוך אשה, כן, שירו בני אדם, הריעו תרועות, קצב, תופים, הנה זה פור., כעת זה בא.”2

והנה כאשר נבוא לקרוא בסיפורו על “חבקוק” שהוא, כפי שמציגה אותו ניצה בן-ארי מושא הערצתו של ס. יזהר [ ולא רק אובייקט להימשכות הומוסקסואלית ] גם כאן כאשר בא יזהר לתאר את מפגשו עם אותו “חבקוק” – ניתזים מעטו נימים של אירוניה גם כלפיו – כלפי הידיד ידידיה להבדיל מהמורה המחמיר “אדון חרלמוב”:

 

 

 

ידידיה חבקין 1903-1948

אותו ידיד, ששמו היה  ידידיה (אדי)  חבקין, היה מנגן בכינור והרבה להאזין לתקליטים של מוזיקה קלאסית – ועמו ובעזרתו נחשף ס. יזהר לצלילה של המוזיקה הקלאסית, שתהפוך למעין “לייט מוטיב” שישתזר ויפציע אי פה אי שם במרחבי כתיבתו של ס. יזהר. 

על כן, לפלא הוא בעיני הקורא לקרוא, תיאורו של אותו ידיד שכה השפיע על יזהר בצעדיו הראשונים בעולמה של המוזיקה, ואף עזר לו להדפיס את סיפורו הראשון “אפרים חוזר לאספסת”. הנה תיאורו – שאינו נעדר מידה של אירוניה ואף לעג:

“ובכן קראו לו חבקוק. איש רזה היה, בינוני בקומתו, קצת מגביח## גִּבֵּחַ : תואר בלשון המקרא קירח מעל למצח, מי שנשרו שערותיו בחלק הקדמי של ראשו., קצת מקריח, חטמני מאוד, מאנפף מאוד בדיבורו, וגבותיו מונפות לו עלה ורדת מעל עיניו החומות, המיוחדות במבען, ואולי, – ואל נא תישא לי לעוון השוואה זו – אולי חומות היו לי כעיני כלב, כלב-זאב כוונתי, הלא תדע….

[…]

ואכן, כבר למחרת היום, ואצל אותה תחנת אוטובוים עצמה, מי בא לקראתי, חטמני, ומגביח-מקריח, ומחייך בשיני תירס גדולות, בצעדו צעד טופף קצת, המניע גוו וכתפיו לפנים, הלוך והשתחווה קדימה בתנודה קצובה – מי אם לא אותו מיודעה של אמא מאתמול, ובידו, מה בידו, בידו היה נושא תיבת כנרים, ובה כנראה כינור”3.

 

 

הנה, גורל דומה לגורל שהמתין למורה למוזיקה שארוע אחד יתכן והעיב על מערכת היחסים שבין המורה לתלמידו, נתגלגל גם לפתחו של הידיד הנערץ, גם תיאורו הראשון זוכה מעטו של ס. יזהר ללא מעט אירוניה, ומידה של גיחוך.

ומדוע כך הוא ?

מדוע מי שיבצעו את המוזיקה לנגד עיניו ואזניו ממש – המורה חרלמוב על הפוסהרמוניק וידידיה חבקין על הכינור – יזכו ללשון עקמומית משהו מידו של מעריצה הגדול של המוזיקה – מי שיכתור לה כתרים, עד כי יעריץ אותה ויתלה בה כוחות וסגולות נעלות וטמירות ?

יתכן – וכאן שם אני נפשי בכפי – כי תחושתו העמוקה של ס. יזהר, אמן המילים היא שככל רצונו להגביה עוף במילותיו למרומי מרומיה של המוזיקה – כנפי השיר לא יצליחו הגבהה עוף, והמילים לא תוכלנה לה לממלכת הצלילים – וכשם שאיקרוס נפל ככל שהתקרב קירבה רבה מידי לחומה של השמש שהתיכה את הדונאג שהחזיק את כנפיו – גם הסופר ידע כי אין בכוחן של מילים לעשות מעשיה של המוזיקה. מן החשש הזה, פורץ אותו זלזול בו מעטר הסופר את דמויותיהם של שנים אלה שהביאו לו , ככל הנראה, לראשונה בחייו את צליליה החיים של המוזיקה המתנגנת ועולה.

והנה עיון בשני סיפורים אלה, משני עבריה של תקופת השתיקה הספרותית הגדולה של ס. יזהר [ מעת שפרסם את “סיפורי מישור” בשנת 1963 ועד שפרסם את מקדמות בשנת 1992- כמעט 30 שנות שתיקה ] נוכל לגלות תבנית נוף נפש דומה – בפועל אותה נפש, נפשו של אמן המילים, השר בהן את שירו ומחבר בהן את ה”מוזיקה” שלו – אך כשהוא בא לתאר את המוזיקה, הוא חש איזו מבוכה מפניה, והוא מקדים לתיאורי גבורתה הרבה וכוחה להרשים ולהעלות ולרומם, מעט לענה של אירוניה, כדי להעצימה ? או כדי לאמר כי המילים לא יכולות לה – למוזיקה ? וכי הסופר הכותב את המילים, לא ישווה למוזיקאי הבורא את המוזיקה הנערצה כל כך ?

 

 

_________________________________________

פוסטים על המוזיקה בכמה מיצירותיו של ס. יזהר

_________________________________________

 

[1].ס. יזהר והמוזיקה – מקדמה – [ “חבקוק”, “גילוי אליהו” ]

[2].. ס. יזהר והמוזיקה –  קופסה נודפת לועזות [ “חבקוק” ]  

[3]. ס. יזהר והמוזיקה – מוזיקה בחירבת מחאז [” ימי צקלג” ]  

[4].  ס. יזהר והמוזיקה – שירת הפוסהרמוניק [“חרלמוב” צדדיים]

[5].ס. יזהר והמוזיקה – בין סיפור לממואר [“חרלמוב” – צדדיים ]

[6].ס. יזהר והמוזיקה – המורה חרלמוב והידיד חבקין [“חרלמוב” – “חבקוק” ]

[7].ס. יזהר והמוזיקה – בין “כאן” ו”שם”  [“גילה” – צדדיים ]

[8].  מס. יזהר להיינריך היינה וה Der Doppltganger 

[9.]  מס. יזהר לפרנץ שוברט וה Der Doppltganger

[10]. ס. יזהר והמוזיקה – סרנדה של שוברט ל”גילה” [צדדיים]

[11].  ס. יזהר בין האספסת לפרדס – “אפרים חוזר לאספסת” [החורשה בגבעה]

[12].   ס. יזהר “שולה”  כ idée fixe  – [ “מלקומיה יפהפיה” ]

[13]  בין ה”כן”  של ס. יזהר ל “yes” של ג’ימס ג’ויס  – [“מלקומיה יפהפיה”] [ יוליסס]

[14]  ס.יזהר / ניצה בן-ארי :  “סיפור חיים” חלק ב’ 

[15]  ס. יזהר / ניצה בן-ארי : הערות שוליות להערת שוליים ל”מלקומיה יפהפיה”

 

[ המשך יבוא…..]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תרום - אם אתם מעונינים לתמוך בקיומו של אתר "מילים" הנמנע מכל צורה של פרסום - כל סכום תרומה יתקבל בתודה

Be Sociable, Share!
הערות שוליים
  1. חרלמוב, “צדדיים” בעמ’ 35 []
  2. ס. יזהר -מקדמות- , השביעית, בעמוד 76 []
  3. ס. יזהר, -חבקוק-, סיפורי מישור עמוד 70-71 []
סוף עמוד

תגיות:

תגובה אחת

  • ישראל הגיב:

    “מדוע מי שיבצעו את המוזיקה לנגד עיניו ואזניו ממש – המורה חרלמוב על הפוסהרמוניק וידידיה חבקין על הכינור – יזכו ללשון עקמומית משהו מידו של מעריצה הגדול של המוזיקה – מי שיכתור לה כתרים, עד כי יעריץ אותה ויתלה בה כוחות וסגולות נעלות וטמירות ?”
    אני מבקש להציע תשובה.
    שניים אלה לא הופלו חלילה לרעה. כל מורה שהיה ליזהר זכה ליחס דומה; לא רק מורה שהיה לו עצמו, אלא גם מוריהם של קרוביו וידידיו, ואפילו עמיתיו המורים, כגון המורה להיסטוריה לוי סקונדה, שבעצם מה שהוא אוהב באמת זה לעשות סלט. “בשתיים כשהלימודים נגמרים והמורים מתחילים להיות בני אדם” אומר עליהם יזהר ב”טיסת קרן שמש”.
    וזאת לדעת: ליזהר, שהיה בעצמו בן משפחת מורים, לא היה עלבון כבד יותר מאשר “מלמד”.
    אחרי שהוא נכשל כשלון מביש כעגלון (“אברמוביץ’ הזקן”) מביט עליו בשאט-נפש המנהל שהפקיד בידיו את העגלה ואומר לו מילה אחת: “מלמד”. כשהדבל-קבינה בה הוא נוסע עם חבריו הסופרים על גדות תעלת סואץ במלחמת יום-הכיפורים נתקעת, וחבורת אנשי-הרוח מצליחים לתקן אותה הוא קובע בסיפוק “כך שאיננו ﬠוד חבורה של מלמדים חסרי תושייה ואבודים”.
    לא היה מורה לראשו קשר כתרים יותר מדינור\דינבורג, כאיש שטלטל את הנער הבור מן המושבה ופקח את עיניו לעולם הגדול. אבל איך מתואר אותו דינבורג בכיתה? לעולם הוא מתחיל את השיעור “בבית” וממשיך “בבית”, כשרוק ניתז מפיו על יושבי השורה הראשונה…
    ומה עם המורה לטבע אביזוהר, והפער העצום בין התלהבותו הגדולה ואזלת ידו הגורפת?
    בסיפור “גפיר” אף מודה יזהר בעיוורונו וחוסר יכולתו להבחין באדם האפור והמשמים שלפניו את המורה הדגול שהוא.
    ומה עם “רבנו הנבון” – מורהו להיסטוריה של בן-דודו שמעיה בגימנסיה הרצליה הזוכה למנת הכלימה והבוז שלו ב”מקדמות”, כמין מכת נגד לחרפה שהעטה על ראש תלמידו? או הד”ר ברוכין, מורהו של בן-דודו יחיעם בגימנסיה רחביה המיבב בקולו הדק “הסו הפראים” מול עדת הקופים המתהוללת כנגדו? או המורה בבית-הספר העממי ברחובות הנואם נאום ציוני עז לעוזרות הבית הערביות הניצבות נדהמות מולו עם חובט השטיחים בידן? או מורתו לטבע בתל-נורדאו ואצבעותיה הקרות כשפשטה ממנו את החולצה מול הכיתה כדי להראות לילדים את השלד?
    האם הפרופסור פיקארד, אצלו למד יזהר גיאולוגיה יוצא בשלום מידיו, כשהוא מרצה לתלמידיו בבליל שפות שהעברית נעדרת מהן (“הנארי ביער בן-שמן”)? ומה עם המחנך הדגול ד”ר ליהמן, מנהל כפר הנוער בן-שמן שכמעט מטביע את תלמידיו בים-המלח כשהוא שולח אותם לתפוס טרמפ על גוררת קרנליט בליל סערה (“ריצה אצל הים”)?
    למען האמת, העין הרגישה מאין כמוה למגוחך ולמטופש היתה אחת מסגולותיו העיקריות של יזהר. השווה נא יציאה לקרב גורלי באילידה, או במלחמה ושלום, ליציאה לקרב בימי-צקלג. שם למשאית שצריכה להוביל את הלוחמים לגבעה אין סטרטר, והנהג מתניע אותה כשהיא מתדרדרת במורד תוך התמוטטות כללית של הנוסעים ומטענם גם יחד…
    למעשה ראיית חולשות המורים היא רק מקרה פרטי של הטלת הספק הכללית של יזהר בכל בעל סמכות, ולו אף נערץ עליו כבן-גוריון (“עיוור בבני אדם וחרש בספרות”). האם יש מפקד אחד, אחד ויחיד, בימי צקלג הזוכה למילה טובה?
    מוטה המ”מ מפריח מליצות ופסוקי תנ”ך אך נמלט מהקרב. ספי (רפי) המסריח, הקמ”ן, הוא דמות נלעגת המספר מה שהוא יודע וממציא מה שאינו יודע. צביקו (סיקו, לימים פרופסור ומנכ”ל משרד הבטחון) המ”פ, מופיע במשלט כשמסתיימת האש, שותק, ונעלם כשהיא מתחדשת. את המג”ד (אסף שמחוני, לימים אלוף פיקוד הדרום) בכלל לא רואים. במבט לאחור מסתבר כי מי שהכריעו את הקרב היו התותחנים, ותיקי הצבא הבריטי, ולא הרובאים הפלמחניקים שתפסו את הגבעה. אבל אין נלעגים מהם בספר. האחד קת”ק מקותק, השני הוא “גחזי”, וכולם יחד פחדנים ללא תקנה ונודניקים.
    כן, פה ושם יש יוצאים מן הכלל כמו רובינשטיין ב”שיירה של חצות” “הצודק עד להקניט” אבל הוא, האיש המבוגר, הגוץ והשמנמן, מגלם את ההפך מדמות הגבר בגברים נוסח ארי בן כנען. הוא “אבא הטוב והמיטיב”, כמוהו כקלמן ב”גילוי אליהו”. ואבא זה לא מורה. זה כבר סיפור אחר לגמרי.

כתיבת תגובה

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....