Tel Aviv, 21 Sep 2017, 15:11:17
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות
  • אין קטגוריות


[3] פנחס שדה או – חבצלת כנמשל

 

YouTube Preview Image

קישור ישיר לקטע הראיון “על הרוחניות הצרופה לגמרי”

 

בראיון זה, שקטע קצר ממנו מובא לעיל , ואת כולו ניתן לראות בקישור זה שערך עם פנחס שדה מיכאל הנדלזלץ, בשנת 1990 בערך, הציג פנחס שדה עמדה “נזירית” ויצא חוצץ כנגד הנהנתנות לאוכל ולכסף וכדומה, והמליץ להנזר מאלה. ולשאלתו של המנחה :

“פיתויי הגוף למשל, לא שייכים לענין של פיתויים שאתה מדבר על המנעות מהם ?”

השיב פנחס שדה כדלקמן:

“מה?

תלוי,

אם אתה קורא פיתויי גוף לנהנתנות, למשל או אותה, הייתי אומר מגפה, ששוררת כיום בחברה שלנו שזה הגיע למימדים של סוג של פרונוגרפיה קיומית.

אני מתכוון לא לפורנוגרפיה מינית, כל האכילה והנהנתנות והכסף והדרדור לתוך איזה בוץ כזה חומרני.

זה פורנו…

זה סוג של פורנוגרפיה. זה אני שולל לגמרי, זה בעיני מוות בחיים.

אבל אם אתה קורא, למשל, לצורות של אהבה, כולל אהבה מינית וכדומה הרי זה לא גופניות בעיני. הדברים האלה ניתנים לתרגום לרוחניות צרופה לגמרי…

 

בדברים שבכתב : בספרו “החיים כמשל” הוא האוטוביוגרפיה שלו בגיל 28, הטיף פנחס שדה, חזור והטף לרעיון לפיו הדרך לקדושה עוברת דרך חטא הפריצות המינית. או במילים שניסח הוא: “בכח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה”.

כפי שניסיתי להראות בשני הפוסטים הקודמים – רעיון זה נשאב מיעקב פרנק – מי שבעצמו היה מעורב במעשי פריצות מינית תוך חילול הקודש, במושגי היהודים בעיירות פולין של המאה ה 18, כגון כפי שנלמד מהארוע בעיירה לאנצנקורן, המתואר בזה:

“ביום כ”ו שבט לשנת תקט”ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פראנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל יודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא הייתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה ונגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונשקו אותה, וקראו לה “מזוזה”, כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה.” (“ספר אופל”, דוד כהנא, עמ’ 70)

ועוד היה, אותו יעקב פרנק, מהלל עצמו כבן דמותו של המשיח עצמו. 
 

בפוסט זה אצא מן “הספרות” – כלומר מהספר “החיים כמשל”, ואגע ב”חיים” ;

כאן, אשתף את הגולשים, שהגיעו עד הלום,  בציטוטים אחדים מתוך דברים שהעלה פנחס שדה על הכתב שנחשפו ב”יומנים” שפורסמו בסוף שנת 2013.

כאן ביומנים ה”אינטימיים” כתב פנחס שדה דברים פחות מאורגנים ופחות “מגוהצים-למשעי”, ולא תמיד “ספרותיים”, כפי שהעלה אותם על הכתב ב”החיים כמשל”. כאן “כתב את עצמו” וחשף את מעשיו, מחשבותיו, חלומותיו והגיגיו, ללא ה”פודרה” הכבדה של המילים הסוחפות שידע לפזר ביד רחבה ובזרוע נטויה:  אלה כלי הנשק בהם השתמש לכבוש קוראים צעירים ואף לשבות קוראות צעירות –  שהלכו שבי אחר המילים ה”מרגשות” וה”רומנטיות” עד כי לא הבחינו כיצד, בקסם המילים שנועדו “לרגש”, ולהרעיד את הנימים, – הולכת דעתם ונגנבת..

ברשימות הקודמות עסקתי ביחסים שבין המינים כפי שתיאר אותם הסופר פנחס שדה בספרו “החיים כמשל”, ברשימה זו אבחן כיצד, כ 12-15 שנה לאחר פרסום “החיים כמשל”, יושמה ה”תיאוריה” שענינה: “בכח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה” על גופה ועל נפשה של צעירה תל-אביבת אחת, כבת 19-20ושמה היה חבצלת חיבשוש שנתפרסמה בשם “חבצלת” או “חבצלת חבשוש”, שנסחפה באהבתה הרומנטית אחר סופר בעל שם, בן למעלה מ 40 ! ושמו פנחס שדה.

 

סיפור יחסי פנחס שדה וחבצלת חיבשוש

________________________________

עמדתו של פנחס שדה

 

כדי לא לחטוא בחטא הרכילות, אסתמך, בפוסט זה, בעיקר על הכתוב ב”יומנים” של פנחס שדה, שנכתבו במו ידיו, וכן פרסומים אחרים, בין שהופיעו בכתב בחתימתו ובין בראיונות שהעניק, ופורסמו בימי חייו, ועיקרם מערכת הקשרים שנקשרו בינו ובין חבצלת חיבשוש [ לה הוא קורא “חבצלת” ].  

לנוחיות הקוראים אספתי הנה את כל האיזכורים ב”יומנים” – בהם מופיע שמה של חבצלת.

נדמה לי כי הדברים שכתב פנחס שדה, מלמדים טוב יותר מכל דברי רכילות – על טיב יחסו של פנחס שדה לחבצלת.

הציטוטים מובאים לפי סדר הזמנים כהופעתם ב”יומנים”- כלומר לפי זמנם הכרונולוגי. כדי להקל על ההפניות אליהם, צירפתי מספרים ליד כל מופע ומופע – והקוראים חדי העין יבחינו בודאי בהבדלים בצבע המספרים, שאינו מקרי, כפי שיפורט בהמשך.

 

____________________________________________________________

 

סיפור מערכת היחסים בין חבצלת ובין פנחס שדה מתחיל, ככל הנאה, בסביבות חודש נובמבר 1969, כשחבצלת כבת 19 וחצי, מוקסמת מ”החיים כמשל” יוצרת קשר עם פנחס שדה. 

ברישום ביומנים של פנחס שדה, מיום 28.11.1969 מופיע לראשונה, שמה של חבצלת:

גל המכתבים והטלפונים שכך במקצת, משום מה, אך עדיין הם מגיעים בממוצע פעמיים או שלוש בשבוע.

בחורה אחת צילצלה בערב ואמרה שחושבת להתאבד – לא נותר לי להזמינה לבוא, אמרה שתבוא מיד, ולבסוף לא הגיעה; אחרת, כנראה מבוגרת, צילצלה שהיא מיואשת כליל ומוכרחה לדבר רק איתי, ושוב כנ”ל; לעומת זאת באה צעירה אחת ושמה חבצלת, טענה שהיא מאוהבת בי, ושכבה איתי כמה פעמים, אך כעבור שבוע הפסקתי את ביקוריה, כי לא רציתי עוד ולא הרגשתי אליה כלום; והופיעה גם אחרת, יפיפיה אמיתית, בעלת נשיות מדהימה, בכחנטית, והיה ערב משכר, ולראשונה זה זמן רב היה נדמה לי שאני מתחיל להגיש משהו בליבי, אך כעבור ימים אחדים התגלה לי שבכחניות [ ההוללות ] שלה היא זנותית עד לשורשיה – הבחורה – ששמה עדנה, נשואה נטשה בעלה, חיה כפילגשו של מליונר, ונוסף על כך שוכבת על ימין ועל שמאל…”((היומנים, עמ’ 125))

 

 

 

ברישום ביומן מיום 22.2.70 אנו קוראים.

“קרוב לחצות. טילפנה חבצלת. מדברת דברי-אהבה מתא-טלפון ציבורי. לא הסכמתי לבואה, לבל תסתבך יותר ברגשותיה. עכשיו ברדיו “רקוויאם” של כרוביני. חיוור מאוד בהשוואה להוד של ורדי ולעדינות המסתורית של מוצארט”((היומנים, עמ’ 136))

 

בתחילת 1970 נסע פנחס שדה לחו”ל ושהה בחו”ל כ 3 חודשים בחודש יולי 1970רושם רשימות ביומנו מהאי רודוס בדרכו חזרה לארץ . הכיתובים הראשונים לאחר שובו מחו”ל מופיעים בקיץ 1971.

 

 

ב 6.10.71 מדווח שדה על חלום בו מופיעה חבצלת ישובה על ידו ליד איזה שער והילכה עימו ברחוב ביאליק לעבר רחוב אלנבי, בתל-אביב.

 

 

ב 15.10.1971  מופיע רישום ביומן בו מספר פנחס שדה על ביקור של בחור צעיר שביקר אותו והיה נרגש ונסער. שדה מדווח כי ליווה את הצעיר לדלת ו…“(בסוף שיחתנו הגיעו חבצלת ופסיה)”… 

ומיד לאחר מכן:

“לא רשמתי ימים רבים כלום, אני מהרהר בצורה שבה עלי לרשום את המתרחש, את החיים, וביחוד פרשה כמו 4 הימים והלילות יחד עם פסי וחבצלת, שאת המובן והבראשיתי ביופיו ובעומקו טרם פיענחתי וטרם מצאתי לו מילים. אולי אפליג לארצות הצפון ואכתוב יומן מסע מעורב עם פרקים מהמתרחש עכשיו”((היומנים, עמ’ 169))

 

 

מרישום מיום 1.1.1972 למדים אנו כי:

“פסי, אחת משתי הנערות שהיו איתי, צילצלה מחיפה בחצות. אמרה לי שהרגע מלאו לה 17, ושתבוא אלי כשתפרחנה הכלניות או הנרקיסים ותביא לי…[….]

חבצלת במצב רע , עצבים ממוטטים. רק לפרקים אני מסכים לבואה, ואמנם אצלי היא כפי שהיתה, אירוטית מאוד, ושקטה. מגיעים מכתבים, מכתבי קוראים, מכתבי אהבה מנערות, חיילות. אינני נתפס למאום. לפעמים באה שולה. שעות אירוטיות מאוד, כמו עם חבצלת, ורק ששולה לבנה. אינני כותב כלום. קורא מעט מאוד (מכתבי קיטס, ועוד). תקופת שפל. נראה מה יהיה. יהודית ביקרה פתאום. נחמדה כתמיד, יפה. אתמול באו לראיין אותי לעלון שלהם חייל וחיילת מהיאחזות נח”ל בבקעת-הירדן. אומרים שכולם שם קוראים אותי, והיו רבי-הבנה וחן. חבל שלא הצעתי לחיילת להישאר, אך אולי התעצלתי, לא חשבתי על כך. מטושטש, מנומנם אני מקוה שישתפר”((היומנים, 170-171)).

שדה נזכר בציור של קראוואג’יו שראה בנשיונל גלרי (ישו) ובכחוס שראה בספר על גלריית אופיצ’י בפירנצה – ואז עולים בו הרהורים על הגברי והנשי

“יותר נשי מגברי. פנים של זונה ושל בודהה גם יחד”…קרוואג’יו תפס משהו עמוק, מסתורי מאוד. המיזוג של גבריות ונשיות, היסוד הנשי שבגברי, הוא הכרחי לפרסונה הגדולה, הדתית, האומנותית, בכל תחום. הגברי כשלעצמו הוא כלום, הוא מכשיר(להזרעה, לפרנסה, – בשתי הציווליזציות היעילות ביותר, של נצלים ודבורים, מחוסל הזכר בסיום תפקידו), הוא אולי הקירות של הבית, אך הן באמת הבית (כדברי לאו-טסה) החלל שבפנים,

וזו הנשיות, הנשיות היא החיבור אל הטבע, אל ההוויה. אפילו מבחינה אירוטית קובע היסוד הנשיי שבגבר – הזכרי בלבד הוא יבש.(חבצלת באחד ממכתביה: העולם הוא נשיי, האמת ההוויה)”((היומנים, 170-171)).

 

 

ברישום מסוף ינואר 1972 נזכר שוב שמה של חבצלת:

חבצלת בטלפון, מספרת שחזרה מטיול בירושלים. ביקרה בכנסיה (קתדרלת סנט ג’וסף) ופתאום בעומדה בפנים, “הרגשתי פתאום ממש כמו שאנחנו עושים דברים, זה היה אותו הדבר“(הכוונה כשאנו עושים דברים אולי קיצוניים ביחסים האירוטיים, יותר מאשר עצם המשגל”.)((היומנים , עמ’178))

 

 

10.2.72

“זימנתי לראשונה את חבצלת ושולה יחד לחדרי. עירומים, הייתי ללא מעצורים. שכבנו יחד, הן התעלסו בינהן, ויחד איתי. היה פיראי מאוד, אך מיד אח”כ כמו אחרי איזה חזיון, שכחתי הכל. (כשבעלתי אחת מהן ליקקה אותי השניה.)”((היומנים, עמ’ 179))

 

 

14.2.72 אחר חצות

“עד עכשיו היו כאן חבצלת ושולה. היינו יחד בכל. פראי בכחנטי, יותר מאשר בכל פעם קודמת. (לא בהיר ומאושר כמו אז עם פסי וחבצלת יחד. הפעם לאור נר, קודר יותר, קיצוני יותר.) חבצלת אומרת אח”כ: זאת היתה כמו חגיגה”

 

 

4.3.72

“….עולה בדעתי שאולי במקום להפליג לאירופה, לצפון, ולכתוב על זה (ועל דברים שהתרחשו פה, על פסי וחבצלת, וכדומה, ועל מותו של מייק), אולי לחפש משרה של מוכר-בולים באיזה בית דואר קטן בעיירה…)((היומנים, עמ’ 181))

 

 

15.4.72

“הערב היתה חבצלת. הייתי נחמד אליה ונהגתי בחיבה רבה (אמנם שכבנו גם בחום רב ; אך לשעבר תמיד הייתי קשה ופראי, אולי אכזרי.) היא היתה כמהורהרת, כמעט עצובה”.

 

 

19.4.72

“פסי היתה היום. אילפתי אותה קצת במיטה. ילדה נחמדה, אח”כ ניגנה לי בגיטרה שהביאה עימה…”

 

 

20.4.72

“… לאחר 30 שעות ללא שינה (קראתי, טיילתי על שפת הים) היתה חבצלת, משגל מנומנם. פינקה אותי. ילדה טובה, הפשיטה והלבישה גם”.

 

17.5.72

“בימים האחרונים שטפון של פניות מנערות: טלפונים מכתבים, ניסיונות ל”פרוטקציה” אצל מכרים (יהושוע) נערות גימנזיסטיות אחת צילצלה ביום אחד כ 30 פעם. בדי עמל נפטרתי מסיוט זה.וחוץ מזה פנינה, חבצלת שולה.

 

1.6.72

“כל הלילה עם חבצלת ושולה יחד. פראי, אך כבר לא מושך.

 

18.1.73

“….ספר המכתבים של חבצלת  עומד להופיע בעוד 2-3 שבועות…”

 

בעמ’ 189 ל”יומנים” אנו קוראים:

“בחודש מרץ 1973 ראה אור ספרה של חבצלת “התמסרות”…”

 

בעמ’ 195 לספר “היומנים” מצאנו כתוב:

“חלפו חמש שנים מיום היכרותם, וחבצלת החליטה לנתק את הקשר. “זה היה בספירה כה גבוהה, שזה לא יכול היה להמשך. שתי להבות אש. הלהבה שלה בערה יותר. הספר היה רק תמצית הביטוי שלה. זה היה כמו פגישה בין שני מטאורים בחלל. הם לא יכולים להשאר יחד. הם נוגעים זה בזה, יוצאת אש והם עוברים לדרכם… זה היה הגורל של שנינו. בעל ואישה לא יכולנו להיות” כך אמר בראיון לדליה קרפל”1

 

1984 ללא תאריך מוגדר עמ’ 205-6 ליומנים  :

“היא [ חבצלת ] צלצלה אלי אחרי עשר שנים שלא היה ביננו קשר וביקשה כסף. באתי לשם והבאתי מה שהיה לי…היא הסתכלה עלי כעל משהו שהיא לא מכירה”.

זמן לא רב אחר כך צילצלה אליו שוב, ואמרה לו,

“אני בצרה גדולה, עזור לי, עוד מעט יבוא אמבולנס לאשפז אותי. בוא במהירות האפשרית לבית החולים הפסיכיאטרי ברמת חן”. היא נתנה לי את הכתובת, אני קפצתי ממיטתי, התלבשתי ונסעתי בשני אוטובוסים. היה יקר לי מידי לקחת טכסי… ישבתי איתה. הגעתי אותה, ליטפתי את שערותיה כחצי שעה”.

 

1989

בסוף שנת 1989 אחרי שלוש שנות עבודה, עמד שדה בסוף התרגום והעריכה של אנתולוגיה “אהבה” …הוא ביקש לחתום את הספר בקטע ממכתב של חבצלת אליו, שנפתח במילים:

“לצוק הסלע אני פונה לענק למשה לשלמה לחכם באדם / לאלים לאל הטבע והבריאה והרחמים והאהבה הייתי חלק מהאהבה” אלא שהוא חשש מגינוי שעלול לפגוע בספר, ולכן הכליל את הקטע, אך הוסיף אחריו שני שירי ילדים, “שימי ידך בידי” ו”אני עומדת במעגל” (היומנים, עמ’ 213-14))

 

1990 עמ’ 217 בספר היומנים – ללא תאריך ידוע

“חוזר וחושב על מ’. אולי פשוט איבדתי את השפה שבה ידעתי לדבר עם פנינה, חבצלת. ועשרים , 30 או 40 אחרות…השפה האלמנטרית, אולי זה בסה”כ מאחורי קירקגור”

 

31.12.90 

חבצלת אמרה לי פעם: “אין צורך להביא פרחים. יש אלמוות…” אינני זוכר מתי ובאיזה הקשר , אך האמירה מובנת. או האמנם היא מובנת? כן, אם חבצלת אמרה זאת, אני מאמין שהיא מובנת” ((היומנים, עמ’ 221))

 

_________________________________________________________

אלה הם 18 הפעמים ששמה של חבצלת מופיע ביומנים.

כפי שיוכלו הגולשים להבחין 12 המופעים צבועים אדום ו 6 צבועים כחול.

אם יעיינו הגולשים בתוכנם של המופעים הצבועים אדום יבחינו עד מהרה כי המכנה המשותף לכל המופעים הללו הוא ההקשר המיני המקשר בין פנחס שדה ובין חבצלת. במלים אחרות חבצלת מוזכרת בכל אותם מופעים כאובייקט מיני – ואם תרצו כחפץ לסיפוק צרכים מיניים. בין כשהיא לעצמה ובין כשהיא משמשת לצורך זה יחד עם נערות אחרות.

ודאי ישימו הגולשים לב כי המופעים 16, 17 ו 18 – הצבועים כחול – מתחיחסים לתקופות לאחר שיחסי הצדדים כבר נותקו. 

ניתן לאמר איפה כי, פנחס שדה, אומן המילים, מדבר בשתי שפות על אותו דבר. כאשר הוא מדבר בראיון פומבי בטלוויזיה עם מיכאל הנדלזצץ על “רוחניות צרופה לחלוטין” הוא מתכוון לאותם מעשים שביומנו מופיעים בצורה ישירה ללא איפור וללא פודרה כיחסי מין עם נערה אחת בת כ 19-20 או עם שתי נערות בגיל זה, כפי שסומנו במספרים שנצבעו אדום על ידי והציטוטים במספרים: 1,4,5,6,7,8,9,10,11,12,13,17 – שלעיל, שכולם נכתבו על ידו –  יעידו עליו כמאה עדים !

 

 

סיפור יחסי פנחס שדה וחבצלת חיבשוש

________________________________

עמדתה של חבצלת חיבשוש 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על עמדתה של חבצלת חבשוש למערכת היחסים שלה עם פנחס שדה ניתן ללמוד מהמכתבים שכתבה לו.

ה”ויקיפדיה” המתיחסת לפנחס שדה מציינת כי חבצלת שלחה לפנחס שדה “אלפי מכתבים”:

“לשיא הגיעה המחלוקת על יצירתו עם פרסום הספר “התמסרות” (1973), שבו כינס כמה מכתבי אהבה מתוך אלפים שכתבה לו נערה בשם חבצלת חבשוש, ובהם העלתה על הכתב פרטים מיחסיהם האינטימיים. בשנת 1984 התאבדה חבשוש.”

אין לדעת כמה מכתבים כתבה חבצלת לפנחס שדה, בתקופה של כחמש שנים בהם עמדו בקשרים כאלה ואחרים. כאשר פורסם  הספר “התמסרות” [ שיצא בהוצאת צ’ריקובר בשנת 1973 ]  סינן פנחס שדה ובחר רק 21 מכתבים [ מהתקופה שמיום 3.1.1970 ועד 23.11.71 ] ושכנע את חבצלת חיבשוש לפרסמם .

על עטיפת הספר הופיע תצלום הפסל הבא:

לסיפוק יצר הסקרנות של הקוראים: מי היוצר שאת תצלום פסלו הדפיסו על גבי עטיפת הספר, נמסרה לקוראים הסקרנים האינפורמציה המדוייקת כדלקמן:

 

מיהו אותו “פסל” ? על כך אין תשובה.

 

בדף הפתיחה של הספר, מופיעים דברים שכתב בצלאל צ’ריקובר, המוציא לאור המביא את דבריו של פנחס שדה על השיקולים שעמדו לנגד עיניו בבואו לפרסם מכתבים אינטימיים אישיים שכתבה לו חבצלת חבשוש:

“לאחר ימים אחדים נפגשתי עם פנחס שדה. בדברו על המכתבים היה לי רושם שהוא מדבר עליהם גם מתוך יחס אישי וגם כאילו מתוך איזה מרחק. בין השאר אמר לי כי בדעתה של חבצלת לא עלה מעולם, כשכתבה את המכתבים, שהם יראו אי-פעם אור בדפוס. “גם בדעתי”, אמר, “לא עלה בתחילה כדבר הזה, אך יותר ויותר התברר לי כי מכתבים אלה מהוויםלאמיתו-של-דבר יצירה רוחנית גדולה, בעלת חשיבות חיונית ומטהרת לבני-אדם. אמנם הם נכתבו ללא שום כוונה ספרותית, הם נכתבו מתוך החיים. אך בעיני, אין שום חציצה בין החיים והיצירה, וספרות אמיתית פירושה בעיני חיים. כך גם נהגתי, בכל מה שכתבתי אני, ועל כן הגעתי למסקנה כי לא יתכן שהמכתבים יעלו אבק בחשכת המגירה שלי וכי שום היסוסים ומוסכמות אסור להם למנוע בעדם לראות אור”

תיזה דומה למצוטטת לעיל, שנועדה להוות הנמקה לפרסום המכתבים האישיים, ניתן לקרוא גם בראיון שערכה עם פנחס שדה פנינה רוזנבלום, ושפורסם ביום 12.3.1984בעתון “לאשה”. הנה הדברים שפורסמו כציטוט מדברי פנחס שדה.

“מדוע חבצלת חבשוש התחילה לכתוב לך את מכתבי האהבה, שפורסמו בספר שהיא הוציאה?

חבצלת, בעיני, היא דמות קדושה. היא הייתה מלאת סערת רגשות ומחשבות כבירות, ונתנה להם ביטוי ביחסים שהיו ביני לבינה. אבל נשאר בה הצורך הנפשי לבטא יותר, והיא עשתה זאת במכתבים ששלחה לי. כעבור זמן, נדהמתי לראות, שהמכתבים שאני קורא אינם ביטוי רגשות רגיל של נערה, אלא – לפי מיטב שיפוטי והבנתי – התגלות גאונית של מעמקי נפש האישה. מימי לא נתקלתי בהתגלות כזו, אפילו לא בספרים. היות וחשבתי שצריך להתייחס אל מכתבים אלו כאל יצירה, החלטתי שאין לי סמכות להסתיר אותם, כמו שלא הייתי רשאי להסתיר פרטיטורה של מוצארט, אילו התגלגלה לידי. אמרתי לה את דעתי, וחבצלת הסכימה, שאם דעתי היא שיש לפרסם את מכתביה, כדאי לעשות זאת.”

הציטוט כפי שהובא ב”חבצלת כמשל (על פנחס שדה)” ב”יוצאת לאור” הבלוג של חני שטרנברג” [בקישור זה]  

גם ב”יומנים” מצאנו אפולוגטינה דומה שם מצוטטים הדברים הבאים מפיו של פנחס שדה:

“אני הוא שאמרתי, צריך לפרסם אותם, אני לא יכול להחזיק אותם במגירה שלי שמשהו כזה. מי אני שאעשה את זה, ואם היה לי ידיד בשם מוצארט, והוא היה בזבזן, פזרן, קל דעת, נניח שהיה משאיר בביתי כמה ספרי פרטיטורה ורקוויאם ופה ושם, אז מה, אני הייתי מחזיק את זה בביתי?” ((היומנים, עמ’ 188 מתוך “מילים שמנסות לגעת”, קול ישראל 31.8.1985))
 
אם אכן, דומים יתר המכתבים של חבצלת לפרטיטורות של מוצארט, שפנחס שדה מביע כמה וכמה פעמים ביומניו הערצה אליו כקומפוזיטור, מה היה פנחס שדה אומר לחברו של מוצארט, שמתוך כ 600 יצירות המופיעות ברשימת קייכל שהשאיר אחריו מוצרט, היה מפרסם רק 21 מהן ?
 
היו לפנחס שדה סיבות טובות לפרסם רק 21 מכתבים – ואת השאר להמשיך ולהחזיק ב”חשכת המגירה”.

פרסום הספר “התמסרות” הביא לחבצלת ולמערכת היחסים שנחשפה במכתבים פרסום רב. 

בעמ’ 189-190 ל”יומנים” מצאנו את דברי ההסבר הבאים מפיהם של העורכים: אילת רגב ויהודה קורן:

“בחודש מרץ 1973 ראה אור ספרה של חבצלת, “התמסרות”, ובו 21 מן המכתבים שכתבה לשדה. הספר נכנס לרשימת רבי המכר בקטגוריה “ספרות יפה”, ובתוך חודש נדפסו ארבע מהדורות. שניהם [ פנחס שדה וחבצלת חיבשוש – ו’ ] רואיינו בעתונים וכתבות נרחבות גוללו את יחסי המשורר והנערה, שגילה מחצית מגילו, בעיקר צוטטו תיאורי הצלפות ומכות,ומין בשלישיה”.

ובהמשך הם מצטטים חלק מהתגובות החריפות שהופיעו בעקבות פרסום הספר “התמסרות”:

“נתן זך האשים את שדה ברדיפת סנסציה לשמה: “סופר שחצן ומשורר מתנשא, נביא בעיני עצמו”. בכתב העת “סימן קריאה” ליגלגה עליו זיוה יריב בארבעה מכתבים מ”פמחסון בונאפרטה לרקפת. בהם כינתה אותו “פין-חסון הגאון, בועל-גואל, גואל הרחם, השדיים והתחת, השילוש הקדוש…”2.

להלן המכתבים המלגלגים בסרקזם חריף, כפי שפרסמה זיוה יריב בבטאון הספרותי “סימן קריאה” 

זיוה יריב

להגדלת מכתביה של זיווה יריב הקלק על התמונה

 

בעקבות הפרסום הרב שניתן לספר ולמערכת היחסים שנחשפה במכתבים אישיים אלה – והתגובות העוינות שפורסמו בעקבות פרסום הספר, נגרמו לחבצלת נזקים נפשיים קשים. 

עדות מסויימת על תגובותיה של חבצלת בתקופה הקשה שעברה עליה בגבור עליה מחלת הנפש שלה, ניתן ללמוד מרשימה שפרסמה מיכל קפרא בעתון “מעריב” מיום 2.1.1987 – לרגל צאת הספר “שירת חבצלת” בנובמבר 1986 – הנה שני ציטוטים מהכתבה:

מאמרים מלוטשים אינם נוגעים בפרטים הקטנים של החיים, הפרטים הפרוזאיים. חיים חבשוש תימני בן שמונים, עטור זקן לבן ועיניים שמקרינות תום, לקח יום אחד את את בטו אל רופא עצבים מפורסםברמת גן. פתאום, הוא מספר,הגיע פנחס שדה. הם הלכו לצד ודיברו. לאחר שהלךל התמוטטה “שלא תדעו” אומר האב, חבצלת החלה לזעוק, להשתולל, לבכות, לצרוח. הגיעו אנשים והעבירו אותה לבית-החולים. האב עמד בצד חסר אונים. מוכה” 
 
והלאה מכך, בהמשך הרשימה, מצטטת מיכל קפרא את אביה של חבצלת חבשוש המספר:
 
“יום אחד הוא [ פנחס שדה ] התקשר אליה.קראתי לחבצלת.היא רק שמעה את שמו ומיד נשכבה על הריצפה, שברה את מכשיר הטלפון והחלה לזעוק.. כאילו קיבלה מכת חשמל”.
 
בנקודה זו ארשה לעצמי לחזור ולצטט את המופע ה 15 מהיומנים בו מוזכר שמה של חבצלת 

1984 ללא תאריך מוגדר עמ’ 205-6 ליומנים  :

“היא [ חבצלת ] צלצלה אלי אחרי עשר שנים שלא היה ביננו קשר וביקשה כסף. באתי לשם והבאתי מה שהיה לי…היא הסתכלה עלי כעל משהו שהיא לא מכירה”.

זמן לא רב אחר כך צילצלה אליו שוב, ואמרה לו,

“אני בצרה גדולה, עזור לי, עוד מעט יבוא אמבולנס לאשפז אותי. בוא במהירות האפשרית לבית החולים הפסיכיאטרי ברמת חן”. היא נתנה לי את הכתובת, אני קפצתי ממיטתי, התלבשתי ונסעתי בשני אוטובוסים. היה יקר לי מידי לקחת טכסי… ישבתי איתה. הגעתי אותה, ליטפתי את שערותיה כחצי שעה”.

 
יש ברישום זה, ללמד משהו לא רק על הקמצנות החולנית של פנחס שדה [ שבאותה תקופה מצבו הכספי כבר השתפר לעומת מצב העוני והמצוקה הכספית כפי שתיאר ב”חיים כמשל” ] – לקריאות המצוקה של חבצלת – שעוד מעט יחזור ויכנה אותה, “חבצלת הקדושה”, נסע פנחס שדה בשני אוטובוסים כיוון ש”היה יקר לי מידי לקחת טכסי“….
 

על גורלה של חבצלתקוראים אנו ב”יומנים” בדברי הלוואי של העורכים אילת נגב ויהודה קורן:

“חבצלת הועברה לבית החולים  הפסיאטרי “אברבנאל” בבת ים, מקום שבו שהתה פעמים אחדות בשנתיים האחרונות. שלושה חודשים היתה שם הפעם, כששוחררה, בשבוע השני של נובמבר, דרשה בעלת הבית שלה ברחוב יונה הנביא בתל-אביב, שתפנה את הדירה, כיוון שבסערת רגשותיה ערב האשפוז, השתוללה ושברה חלון. חבצלת הלכה לבית אביה, ואספה את ציוריה בתקוה למכור אותם כדי לשלם את שכר הדירה. ביום ראשון 18 בנובמבר 1984 בשמונה בבוקר עלתה חובצלת חבשוש על גג הבנין שממנו נדרשה להתפנות וקפצה למטה, היא לא השאירה מכתב. בת 34 היתה במותה”3

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמחצית השנה לאחר התאבדותה של חבצלת, פרסם פנחס שדה רשימה בבטאון ספרותי “אפיריון” – וכותרתה חוזרת ומעלה את השימוש שעושה פנחס שדה בביטוי “חבצלת הקדושה” – לא פחות ולא יותר !

 

 

ברשימה זו, בא פנחס שדה חשבון עם אותם קולות רבים שנשמעו בציבור כאשר נחשפו היחסים – בינה ובין פנחס שדה , כפי שנלמדו מהמכתבים כפי שפורסמו בספר “התמסרות”, כנגד הביקורת שהוטחה בו הוא שולף מילים חריפות:

“אין, לפי מיטב הבנתי, אפילו מלה אחת במכתביה שאיננה ביטוי דתי. ואולם מילים אלה, שנקראו בעיניים מזוהמות, קיבלו מובן מעוות עד כדי זוועה. ואולי זה גורל גזור על כל מהות דתית טהורה בעת שהיא מתגלה, כך, על-כל -פנים, עד אשר מגיע יומה”. 

ועוד גידופים בלשון בוטה:

“ואז הופיעו הלצים. לפתע, כמגפה, הגיחו מתוך כל מיני חורים, ביבים, מחראות, בשפתיים זבות ריר, בציפורניים מרופשות, התנפלו על הנערה-הפרח, את מנגינתה עיוותו, את דבריה סירסו, על תומתה הדביקו את מלות הנבלה שלהם, על טוהרה השליכו את טימטומם, את עליבותם, את תסכוליהם, את זוהמתם”(( פנחס שדה, “חבצלת הקדושה”, אפיריון חורף 1985/86, עמ’ 20, 21)), 

נדמה לי שהביטויים מרחיקי הלכת ביותר של פנחס שדה ביחס לחבצלת חיבשוש הם האפולוגטיקה שלו [ לאחר שהיו רבים שהאשימו אותו ויחסו אליה כגורם שהביא להתאבדותה]  בהצגתו את התאבדותה, כלא פחות ולא יותר מאשר “קידוש השם” ו“צליבה”.

 

 

 

ההשוואות החוזרות ונשנות, בין מכתביה של חבצלת, לפרטיטורות של מוצארט או לכתב ידו של שוברט – מופרכת מיסודה ולוקה בהגזמה-רבתי. אם אכן העריך פנחס שדה את מכתביה של חבצלת חיבשוש אליו כפרטיטורות של מוצארט או שוברט, ולא הרשה לעצמו להחביאן ולהסתירן מעיני האנושות…. ב”חשכת המגירה”…. מדוע פרסם רק 21 מכתבים והעלים מעיני האנושות את יתר המכתבים ?

כידוע, מוצארט ושוברט הלחינו, מוזיקה שהיא מהדוגמאות המושלמות ביותר, מבחינת נקיון הסגנון והזרימה, מכלל  המוזיקה האומנותית האירופית, ובכל הכבוד להשוות יצירות מופת אלה למילים הנרגשות, המתלהמות, המעריצות עד טיפשות, שהעלתה על הנייר נערה מתבגרת שנשבתה באהבתה הנאיבית והרומנטית עד לרחמים, לסופר מושא אהבתה, אינם, בכל הכבוד הראוי, יותר מאשר טקסטים, רגשניים, חובבניים, ילדותיים ומהווים דוגמה עצובה להמיית ליבה הנרגש, העולה על גדותיו, ושאינו יודע את נפשו, של נערה צעירה ומבולבלת, המחפשת את דרכה, צמאה לאהבה – אותה אינה מקבלת ובפועל מנוצלת על ידי גבר היכול להיות אביה לסיפוק צרכיו.

 

משפחתה של חבצלת חיבשוש ביקשה להשיב לה את כבודה האבוד ופירסמה בחודש נובמבר 1986 את הספר “שירת חבצלת” ובו מבחר משירים שכתבה במהלך חייה הקצרים:

 

דודה יחיאל חבשוש [ אחי אביה ] כותב בהקדמת הספר כדברים האלה:

הכל נעשה אצלה [ אצל חבצלת – ו’] בלב טהור ונפש חפצה, בהיות דברים “שבינו לבינה”….אך מה קרה במקרה זה? מקבל המכתבים – מתוך שיקולים משלו – החליט להוציא המכתבים ש”בינו לבינה” בעריכתו לרשות הציבור. והוא בחר שם לספר המכתבים:”התמסרות” על כיוון אחד, כלומר עם הנשים ובראשן חבצלת מתמסרים לאליל ששמו פנחס שדה. והוא בחסדיו המרובים מסכים להיות הקרבן, האנוס.

פרסום ספרה, ששמו נקבע על-ידי העורך “התמסרות” ותמונת המחשוף שבשער, בצורה שנעשה, חשף את רגשותיההטמירים ביותר לעין כל, וזה יצר בקיעים בנשמתה וציער אותה מאוד. הדבר גרם לה תהיות בחיים, כי אנשים הצביעו עליה ברחוב וזה חרה לה מאוד. חלק מהביקורת הגדילה עשה, הפרסומים ברבים שנעשו בעתונות מצאו דרך לאותה הכוונה של שם הספר והמחשוף שבשערו, נדמה שנתנו להם הזדמנות פז, לרחרח במבושיו של הגבר, ולהתבסם מתחתוני אשה. זה מה שרצו להסתאב חזק חזק !”

[…] 

“אביה והמשפחה היינו עדים למה שהתחולל בקרבה ולייסורי הנפש שפקדה. חרב עליה עולמה. היתה שרויה בליקויי מאורות. עננה ירדה עליה כאילו משמים וליוותה אותה לכל מקום. בשוכבה ובקומה; בלכתה בדרך ובשעת מנוחה. כל נסיונותי להוציאה ממועקת נפשה לא הואילו, אמונתה באדם שבמצלם נברא, התנפצה לרסיסים.”((“שירת חבצלת”, “ואלה תולדות חבצלת ז”ל, סיפור חייה, יצירותיה, מותה” מאת דודה יחיאל חבשוש, עמ’ 13))

אכן ניכרת בדברי הדוד, ובסגנונו, נימה אישית של כעס וחשבון, אך מעבר לכך העובדות מדברות בעד עצמן. 

אך מוטב ניתן לחבצלת לאמר את דבריה במילותיה שלה:

להלן אביא ציטוטים אחדים, מתוך מכתבים כפי שפורסמו בספר “התמסרות::

 

רוב רובם של המכתבים שפורסו מביעים את אהבתה הנכזבת של חבצלת לפנחס שדה, על מאוויה להיות לאם ולרעיה – בדומה למאוויים של כל נערה הכמהה לאהבה רומנטית שתוביל אותה אל מיסוד הקשר שיהפוך למשפחה יציבה ומאושרת.

 

“אני הוזה בשקט. אני חולמת. אני חולמת איפה אני רוצה להיות ומה שאני אוהבת אני נזכרת אני חושבת על מה מה שהיה היום או אתמול או פעם אחרת לפעמים שמה שאני רוצה יקרה לי או שאני מתאמצת לבקש בכקשות שאני בעצמי לא יכולה להגיד מה הן ואני לא אומרת מילים בבקשות האלה. אני חושבת שהתפילות עוזרות. אם אני מבקשת על אנשים אחרים מהמיטה שלי כמו שאני יושבת אני גם כן חושבת שזה יכול לעזור. 

ואני מבקשת להיות הרה ללדת

שיהיה לי בן

ממישהו שירצהלתת לי ילד

מישהו שאהבתי אותו.

מישהו ששוכב איתי טוב

שיביא לי ילד 

שיאמין לי בדברים

שאני לא גדולה ומושלמת

אבל אני האשה שלו.

במידה שאני מסוגלת

בצורה המסויימת שזה קורה לי כשאני אתו.

אהוב שלי

אם דברים שנתת לי הם כמו זרע אני אישתך האמיתית כי ילדתי

לך לפעמים אני חושבת שילחדתי לך אלף.

שמהזרע שלך האהוב

אני הרה ויולדת…”((“התמסרות” מכתב מיום 25.2.71 עמ’ 53-45))

 

במכתב מיום מיום 28.12.70 מצאנו כתוב:

 “בפניך ואתך אני לא מתביישת לספר לך הכל לדבר על הכל אין לי בושה ממך ואני יודעת שאתה יכול להבין את כל הדברים שאני כותבת אומרת חושבת מרגישה חיה וקיימת בהם

כשעושים את זה אפשר להרגיש לפעמים מין ביטוי כזה מין קחי

את זה. קחי. עמוק. בתוכך. ממני. תדפקי. אני עושה לך משהו.

אני קיים. אני. ולפעמים תחנקי לך.  תחנקי. ואני רוכב ובא אני

רוכב ובא.

זה מהפנט אותי…((“התמסרות”, מכתב מיום 28.12.70, עמ’ 45-46)).

 

את החלומות הללו לא רצה או לא יכול היה פנחס שדה להגשים לנערה שהתאהבה בו – לעומת זאת – כפי שראינו מציטוט רשימותיו ביומנים, חבצלת היתה עבורו מכשיר נוח. אם נעיין בצורה מדויקת יותר ברישומים ביומנים נוכל להגיע למסקנה שבעיקרו של דבר פנחס שדה לא כל כל “התלהב” בלשון המעטה ממנה, ואף העיר כי היא אינה לבנה כמו חברתה האחרת. אך היא היתה זמינה ומתמסרת – ומכאן, אני מניח, המקור לשם שהמציא לספר המכתבים “התמסרות”.

אך, כאמור, מעבר לחגיגות הבשר בהן היא עצמה השתתפה – היו גם רגעים של חשבון נפש וכמה מאלה אצטט כאן:

מכתב מיום 17.2.70 

“…פעם קראתי לעצמי בלילה זונת ירושלים הגדולה

אני אוהבת את הנביאים ששופכים את זעמם על העולם

שאומרים לי בואי תראי

אני אוהבת אותך מהרגע הראשון

[…]

אני שומעת איך אתה טהור, ואיך אני מתקרבת אליך ערומה

ומדברת אליך בלי מילים

כל החום שיש בי חי בי

אני לא רוצה לזכור את מה שראיתי פעם

אני רוצה להיות חדשה

אני מרגישה שהייתי כמו זונה

יכולתי לבוא ולומר לך אני זונה

יש אחת של אהבה ויש אחרת שהיא כמו זונה

ויש אישה אחרת שהיא כולה

הרגשתי כמו אשה קבורה…”4

 

מכתב מיום 28.10.70

“פעם חלמתי שאני יורדת עמוק אל בני האדם ומדברת ביניהם שם

הכל באפלה ויש לי רק זר על הראש. ואני עצמי מתנהגת כמו

זונה אבל מתוך זה שאני באה אחרי שהייתי אצלך משהו עובר,  

אחוז קטן מאוד”5

בין השירים שכתבה חבצלת – שבימי חייה לא פירסמה כמדומה שירים כלל, מצאתי שיר אחד בו חזרה לענין זה של תחושותיה בשנת 1971 – תקופה בה התקיימו הקשרים בינה ובין מחבר “החיים כמשל” 

 

הנה השיר

אכן:

 

“שנות 1971 ואני זונה כמשל”

 

 

_________________________________________

רשימת הפוסטים בנושא פנחס שדה

___________________________________________

[1] פנחס שדה או “החיים כמִשְׁגָּל”

[2.1] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק ראשון 

[2.2 ] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק שני 

[3] פנחס שדה או חבצלת כנמשל 

 

=

..

+

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תרום - אם אתם מעונינים לתמוך בקיומו של אתר "מילים" הנמנע מכל צורה של פרסום - כל סכום תרומה יתקבל בתודה

Be Sociable, Share!
הערות שוליים
  1. היומנים, עמ’ 195-6 []
  2. היומנים, עמ’ 190 []
  3. היומנים, עמ’ 206 []
  4. חבצלת, התמסרות, עמ’ 11-12 []
  5. חבצלת, התמסרות, עמ’ 27 []
סוף עמוד

תגיות:

5 תגובות

  • דן הגיב:

    תודה רבה על טקסט מרתק. שופך אור על נפשה השברירית של חבצלת, אל מול הנצלנות הדורסנית והחולנית של שדה.

    סיפור עצוב.
    יהי זכרה ברוך.

  • סול הגיב:

    תסביך ה – מדונה / זונה שולט כאן.חבצלת. מחד – זונה ומאידך – קדושה. ובכלל בסיווג הנשים בחייו.
    יש כאן גם את הדפוס הידוע – IDEALIZE, DEVALUE, DISCARD.
    היום קוראים לזה הפרעת אישיות נרקיסיטית בשילוב עם הפרעת אישיות אנטי וסוציאלית וזה פחות זוהר. היום גם מייחסים את ההפרעה הזו למנהיגי כתות. והוא יצר סוג של כת, מושך אליו אנשים במשבר רוחני.
    הוא ידע איך להכאיב וגם ידע איך להעלים את הכאב ולהרגיע. זו יותר התמכרות מהתמסרות, זו המלכודת.
    גם אני מודה על הטקסטים האלו.

  • סול הגיב:

    אני ממשיכה להרהר בתגובה נוספת אודות הנשיות של חבצלת והכמיהה שלה לאימהות שהן ביטוי לפירוש האותנטי של המילה חוויה שהיא בעצם קיום ומציאות וחיות וחיוניות ולא אותן התנסויות “רוחניות” שהביאו לו ריגוש והותירו בה רושם עז. היא נתקעה איפשהו במימד שבין המציאות לפנטזיה בגלל אותו עיוות פינחסאי של המילה -חוויה-
    אני חושבת שהתוצאה הטרגית הייתה איזה ניסיון לעצור את הזמן כדי להמשיך את החוויה של פנחס שגה.

  • ויקטור הגיב:

    תודה לסול על תגובותיה.

    אכן נראה כי הנושא שהעליתי כאן אינו מניח לך ואת חוזרת ומתייחסת אליו בשתי תגובות מעמיקות ומעניינות.

    את מוזמנת להוסיף את הערותייך לרשימות על פנחס שדה וגם על נושאים אחרים .

    תודה

    ויקטור

  • סול הגיב:

    תודה רבה!

    הוא לא היה כמו אף אחד אחר וכל כך כמו אלה שהיו כמוהו.
    זו פתולוגיה.

    סול

כתיבת תגובה

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....

  הנוקטורנה סי של שופן   

YouTube Preview Image

“הנה מנגנת תלמידה (שור) את הנוקטורנה סי של שופן,

“…הלילה מתכנס על פני העולם”. איזו דממה נפלאה שוררת ובתוך הדממה רועדים צלילים במרחק. לבו של המשורר יגע, מלא געגועים הוא צופה אל תוך תהום המחשכים, הוא מחפש אחר מאוייו הוא, ומתוך מצילות החשכה והתוהו ובוחו עולה מנגינה נהדרה”

מותר להניח כי אלו מילותיו הנרגשות של המורה יצחק חרלמוב