לודז' : וידאו-שורשי-משפחה | ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[04] לודז’ – פוזננסקי, החלום

27 ביולי, 2010

4 – פוזננסקי – החלום

ארנולד מוסטוביץ, שפעל כרופא צעיר בגטו לודז’, שולח משם לאושויץ ושרד את כל אלה, נטש, לאחר המלחמה, את מקצוע הרפואה, והמיר אותו בנוצת הסופרים. בספר זכרונותיו “הכוכב הצהוב והצלב האדום” משנת ,1998 הוא זוכר את לודז’ שבין שתי מלחמות העולם כעיר רבת פנים. הוא כותב:

“לודז’ היתה שלוש, לא, ארבע ערים, ואולי יותר . היתה לודז’ של הפולנים ; לודז’ של היהודים ; לודז’ של הגרמנים. היתה לודז’ של באל’וטי של חויני – ולודז’ של מרכז העיר.
בזכרוני שמורה לודז’ של רחובות ושכונות מאוכלסים בעיקר ביהדות דלה ונרדפת, החיה משבת לשבת, מיום כיפור עד יום כיפור…המבנים אפורים ומלוכלכים, הדירות מלאות גרוטאות וילדים, ובאויר ריח של בצל וכביסה.
בדירות אלה, בזמן המפגשים של ערבי שבת ושבת, היו משוחחים על עושרו של פוזננסקי, על חוכמתו והשפעתו של צדיק זה או אחר… על המיסים אשר לא נותנים ליהודים לנשום, על פלשתינה ועל טרוצקי…”

ישראל בן קלמן פוזננסקי – האיש – נולד בשנת 1833 ונפטר בשנת 1900; למרות שעברו שנים כה רבות מאז נפטר מסתבר כי הוא משמש עדיין נושא לשיחתם של היהודים בלודז’ , שבין שתי מלחמות העולם:
אגדת פוזננסקי היתה, וככל הנראה גם נשארה, מסוג האגדות והחלומות שכל יהודי בלודז’ חלם עליה והיא הדירה שינה מעיניו … לא תהיה זו גוזמה להניח כי כל ל’ודז’אי הזה וחלם שיבוא יום וגם הוא… גם הוא יהיה …. “פוזננסקי ….”

ומה הן העובדות שמאחרי החלום ?

האב קלמן פוזננסקי הגיע ללודז’ מהעירה קובל בערך בשנת 1834 ישראל בנו היה אז כבן שנה. קלמן פוזננסקי פתח בכיכר הישנה של העיר – בשכונת באל’וטי חנות קטנה לבגדים, ממנה פירנס את משפחתו בת 8 הנפשות.
ובשנת 1852 כשהיה הבן ישראל כבן 19 מצא לו אביו שידוך ראוי עם ליאוניה הרץ החל הבן להסב את עיסוקו מעיסוקם המסורתי של היהודים – המסחר אל עבר תעשיית הטקסטיל – שבאותן שנים זכתה לזריקת עידוד מרשימה בדמות הורדת כל המכסים בין לודז’ ובין האיפריה הצארית רחבת הידיים.
מי ששימש לישראל פוזננסקי מודל לחיקוי – ובדרכיו הלך ואת מעשיו העתיק – היה התעשיין הגרמני קארל שייבלר – שבאותה תקופה כבר היה תעשיין רב עוצמה בלודז’.

קרל שייבלר, שביקש להגביר את פריון העבודה של עשרות אלפי פועליו – ואגב כך להגדיל כמובן את רווחיו – יזם פתרונות לרווחתם ונוחיותם של עובדיו: הקים עבורם מעונות , בתי ספר לילדיהם, דאג לעזרה רפואית ובעיקר דאג שיהיו קרובים וזמינים למפעליו העצומים .

וכך הקים מעין “עיר בתוך עיר”, – מתחם שלם וכולל שעטף סביבו את כל תחומי ממלכתו – מבית החרושת העצום, דרך מעונות ובתי ספר ועד לתחנת כוח להפעלת מכונות המפעל – ותחנה לכיבוי אש –
והכל לצד ביתו המפואר – “ארמון שייבלר” – שגם אותו שיכן, בתוך תחומי ממלכת הטקסטיל שלו.
ראה ישראל פוזננסקי, את מעשיו של שייבלר וניסה גם הוא את מזלו : הוא רכש שטח אדמה בצפונה של העיר, ברחוב אוגרודובה – רחוב הגן – ועליו הקים את מפעליו. ההתחלה בשנת 1864 היתה צנועה. אך עד מהרה החל להגדילם ולהרחיבם, גם הוא הקים מעונות לעובדיו – ובצד בית החרושת הגדול, בלבנים אדומות, בנה את ארמונו הלבן.

האגדה, או אם תרצו “לשונות רעות” מספרת שכאשר שאל האדריכל את המליונר באיזה סגנון הוא מבקש לבנות את ארמונו – השיב לו פוזננסקי ” הכנס לשם את כל הסגנונות – אני משלם עבור כולם….”
אלפי פועלים שהיו עוזבים את בית החרושת אחרי יום עבודה ארוך ומתיש , היו עוברים על פני ארמונו המצועצע של מעבידם ישראל קלמן פוזננסקי. ועינהם כלות ! כמו עובדיו של שייבלר וכמו עובדיו של גאייר וכמו עובדיהם של שאר התעשיינים – שעשו רווחים עצומים ושילמו לעובדיהם שכר עלוב.