Tel Aviv, 22 Nov 2017, 09:17:59
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות

א.ד.גורדון, הרהורים על הקונגרס,[2] 1913

17 באוגוסט, 2010

אהרון דוד גורדון

בהמשך ישיר או לא ישיר לרשימות על המפגש שהתקיים ככל הנראה בין פרנץ קפקא ובין אהרון דוד גורדון בקונגרס הציוני בוינה בספטמבר 1913, ולשם השלמת התמונה הנני מביא בזאת דברים שכתב א. ד. גורדון מרשמיו והגיגיו לפני הקונגרס ולאחריו.

מענין לציין כי שניהם, שני היהודים הרחוקים כל כך האחד מן השני בעולמותיהם ובתפיסותיהם, שהפרש גיל גדול מפריד בינהם – וכל אחד מטעמיו יצא מן הקונגרס אבל וחפוי ראש, נואש ומיואש.

משהו מטעמיו של א.ד.גורדון ניתן לקרוא כאן

חשבון נפש של ציר במקום דין וחשבון על הקונגרס הציוני בוינה 1913

פורסם ב”הפועל הצעיר” – תרע”ד – 1913

1.   לפני הקונגרס

הלנסוע אל הקונגרס? הלהיות ציר?

היו ימים ולא רחוקים, שאדם מישראל, שהאמין בתחיית ישראל על אדמה ישראל, לא שאל שאלה כזאת. והיום שאל את עצמו בוודאי לא אחד, ומי ששאל בוודאי ידע לשאול.

נתבונן קצת בשאלה הזאת.

שואלים, כמובן, לא אנשי המעשה, אשר דרכם נכונה לפניהם. שואלים לא אלה, אשר עזבו את הדרך מתוך מחשבה עליונה, – שואלים אלה, המבקשים דרך, המבקשים… שואלים אלה, שאינם מקווים לראות בקונגרס גדולות, אבל אינם יכולים לראות בו קטנות.
לא קשה להשיב על השאלה בשלילה: היכבד ושב בביתך, אם בעל נפש אתה. יפה היא דרך תשובה כזאת, יפה ונותנת כבוד לנפש בעליה. אבל לא כל היפה הוא אמת, לא כל היפה נובע מעומק החיים. החיים, ביחוד החיים של יצירה, יש שהם עדיפים מכדי שיעור יופי, ויש שהם עמוקים מכדי שיעור יופי, לפחות, מכדי שיעור מה שקוראים לו יופי.
יהי הקונגרס מה שיהיה, אבל לנו אין קונגרס אחר. אין לעם ישראל מקום אחר להיאנח בו לכל עומק נשימתו, להשיב רוחו עדי רגע, עד כדי להרגיש לכל עומקם את מכאוביו הנוראים, עד כדי להתבונן רגע איפה הוא בעולם, לחשוב רגע על דבר ריפוי והצלה או אפילו רק ללחוש רגע על מכותיו האנושות, אשר רב כוחן להעביר על דעתו אף את בעל הדעת היותר רחבה, ולהביאו לידי השתמשות בסגולות ולחשים.

אין איפוא להתייחס אל הקונגרס כהתיחס אל אספה של חול, אפילו אם יהיה כולו חולין, כולו קטנות. החולין והקטנות האלה הלא הם הביטוי היותר עמוק של הטרגיות היותר נוראה שבחיינו. הגע בעצמך. חולה מסוכן, מתבוסס בדמי פצעיו האנושים, נאנח מעצמת מכאוביו, חוגר שארית כוחו לבקש הצלה,- ואנחתו והתאמצותו עושות רושם של קטנות, של הרעשת עולם על דברים של מה בכך! היש לך טרגיות גדולה מזו? היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו של פרפור האומה בין החיים והמוות, בשעה זו של נסיונה האחרון להתעורר לתחייה, – בשעה זו אין בה די כוח להיאנח אנחה, אשר תזעזע את כל הרחוק והקרוב, את כל אשר לב לו לחרוד על חייה ולחוש לעזרתה, אין בה די כוח לרצות לחיות! היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו לאומה אובדת אין לה מכל בניה הגדולים, הגדולים בכוחם והגדולים ברוחם, מי שיפיח רוח חיים במחנה, מי שישא את דגלה ברמה, מי שיוציא מנרתיקה את הגבורה שבצערה הגדול, ותחת זה יש לה מה שהביא לידי כך, שהקונגרסים נעשו בעיני רוב בניה, בעיני בעלי הנפש שבבניה, לדבר של חול!…
ואולי גרם לכך עצם היחס האובייקטיבי אל הקונגרס מצד בעלי הנפש העמוקה שבקרבנו, עצם אובייקטיביות זו המרשה להם לשאול: ‘מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?’ – אולי עצם היחס הזה הביא לידי כך, שאין הקונגרס מה שהוא יכול להיות, משום שחסר בו במידה מרובה מה שאין הרוב רואה בו הרבה, מה שבא ממעמקים, ממסתרים, מה שכה גדול במידה שאין רישומו ניכר? אולי צריך אדם מישראל, ובייחוד בעל נפש עמוקה, להתייחס אל הקונגרס כהתייחס אל עצמו, אל נגעי עצמו, אל מכאובי עצמו, אל חיי עצמו, שאין אובייקטיביות נוהגת בהם, בייחוד, בשעת הסכנה? מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?
אל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו. הקונגרס הלא הוא במובן ידוע מעין חזרת שליחי ציבור על העבודה שבלחש והעבודה שבלב של הציבור.
השאלה היא איפוא: מה יש להביא אל הקונגרס?

אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש, היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה, – הרי יש לך מה להביא. אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון,- הרי יש לך מה להביא. אם יש בך רוח חים, רוח שואפת לחיים, ליצירה, – הרי יש לך מה להביא. ואפילו אם יש בך ייאוש עמוק, ייאוש שאינו יודע פשרות, כלומר אם יש לך חלק בייאוש הגדול, – יש לך מה להביא. כי גדול כוח הייאוש הגדול ביצירה אולי לא פחות מכוח האמונה הגדולה. אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה, שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך, – יש לך מה להביא. כל אלה במידה שיבואו יחד ויצטרפו יחד, יתרקמו… אבל היש צורך לפרש? ומי כמעמיקים לחיות צריכים להבין את זאת, צריכים לבקש את זאת? מי כמעמיקים לחיות צריכים להבין ולבקש, כי רוח הקונגרס והיחס אל הקונגרס ייבראו מתוך תביעותיה וגביותיה של הנפש החיה, מתוך העבודה שבלב והעבודה שבלחש, מתוך עומק החיים, מתוך דממת החיים ולא מתוך שאונם והמונם?

מה הוא הקונגרס ומה הוא צריך ויכול להיות?

את זה הגיד לנו הקונגרס הראשון, הגיד, אבל אנחנו לא היינו מוכנים לשמוע. מי שזוכר את הקונגרס הראשון, את הרושם, שהוא עשה לא רק על המשתתפים בו, כי אם גם על אלה, שלא השתתפו בו, על אלה שהיו רחוקים ממנו במקום מרחק רב, כלומר על כל בעל נפש בישראל, – הוא יכיר ויודה, כי הקונגרס הראשון הגיד דבר מה, דבר מה חדש, גדול, שאנחנו לא תפסנו אותו. חולין הוא לחשוב, כי הרושם בא מתוך תקווה דמיונית לגאולה קרובה: התעוררות היתה כאן, התעוררות שהיתה עמוקה מתקוות דמיוניות כעמוק חיי נפש מחי דמיון. איזו רוח לא ידענו נגעה בכל מיתרי לבבנו, בכל נימי נפשנו היותר עמוקים והיותר טמירים, איזה רעד של חיים ואור עבר בכל גופנו ובכל ישותנו. הרגשנו מה שלא הרגיש אדם מישראל מימיו, מיום שחדל ישראל מהיות עם חי. ההיתה זאת דפיקת לב האומה, דפיקה גדולה של לב גדול מאוחד לאחד מכל הלבבות, שיש בהם רוח חיים? איך שהוא, – אבל כל לב כאילו גדל, רחב, הוסיף חיים על חשבון לב האומה, הרגיש את עצמו כאילו הוא לב האומה- גדול ודופק חיים גדולים. מתוך החרות בכוח רגש כזה יש לקרוא הרבה, וגם מתוך המחוק יש לקרוא הרבה. אולם הקונגרסים שבאו אחרי כן, כתבו ומחקו-בייחוד, מחקו-ועדיין איננו יודעים את הקריאה הנכונה. נראה, מה יגיד הקונגרס הזה?

2.   אחרי הקונגרס


העלה הקונגרס יפה? ההושג דבר מה?

מרובים בודאי השבעים רצון ועוד יותר מרובים אולי המתאוננים, בייחוד במחננו. ואני נוטה דווקא לחשוב, כי הושג הרבה, כמובן, לפי ערך מה שבוקש. ההנהגה נמסרה לידיים רצויות, נמצאה פשרה להשליט את ההנהגה על הבנק (הפשרות הלא היא המידה המובהקת בכל מקום שיד המעשיות על העליונה), הוחלט לבנות אוניברסיטה עברית בירושלים. והעיקר, כי העבודה המעשית בארץ ישראל ניצחה כמעט נצחון גמור. העבודה העברית כבשה גם היא דבר מה ואולי גם הקופה הלאומית.

אבל מדוע כל כך לא הרבה עניין אותי כל זה? מדוע נדמה לי בכל משך הקונגרס, כי כאן חסר איזה דבר, איזה דבר לא מעשי, אבל חשוב, עיקרי? מדוע שאלתי את עצמי בלי הרף: למה באנו הנה? מדוע בכל משך הוויכוחים והמלחמות, הנאומים וההחלטות שמבפנים רחפו לנגד עיני הנוראות שמבחוץ וכאילו לחשו באזני: מה קטן, מה חלש, מה מעליב בחולשתו כל זה בבחינת הרגשת מה שהלב היה צריך להרגיש ובבחינת כוח הרצון, איך שהיה צריך לרצות מה שיש לרצות?

בשיחה עם אחד מחברי ‘המזרחי’ אמרתי לו בין יתר הדברים: ‘המזרחי’ סידר את ענייניו כך, שיש לו צורה של מכונה עשויה להרים את הדת. כל חלקי כדור פורח ישנם לו: כדור בשביל הגז, סל בשביל לשבת בו, חבלים, מכונה לנהל, רק דבר אחד קטן חסר לו, – גז אין לו.

מסתפינא לומר את זה ביחס לקונגרס.

ואולי גם אז לא חסר אלא שלא ידעו להשתמש בו ?

כי מדוע, מצד אחר, היתה עלי כל כך חזקה יד הקיבוץ הקונגרסי כשהוא לעצמו? מדוע פעל עלי הקיבוץ של העושים והמדברים מה שלא פעלו המעשים והדברים?

הנה, למשל, בלכתי אל פתיחת הקונגרס הרגשתי (ולא אני בלבד, כאשר נודע לי אחרי כן) ממש מה שמרגיש יהודי חרד בעל רגש דתי עמוק בלכתו בערב יום הכיפורים ל’כל נדרי’. והרגש הזה לא עזבני כל הערב, כל מה שבחנתיו וביקרתיו מכל הצדדים. כי פנימי היה הרגש וחזק היה ועמוק היה.

הוא הגיע עד לאותו העומק, אשר המדרש ציינו בציון כל כך עמוק באמרו: ‘מקום יש להקב”ה ומסתרים שמו וכו”. אבל גם מרגש אחר, מהרגשת תערובת זרה לא יכולתי להסתלק – מהרגשת מה שצריך להרגיש יהודי חרד, מבקש לשפוך לבו לפני אלוהים, בהזדמנו ל’כל נדרי’ לבית כנסת מודרני. והרגש הזה של יום הדין בבית כנסת מודרני לא עזבני בכל משך הקונגרס.

כמדומני, כי הרגש הזה דיבר נכונה.

אולם יותר מזה הגיד לי הרושם הראשון של קיבוץ הקונגרסי.

הרגש הראשון, שהרגשתי בהיכנסי ראשונה לתוך גלגל הנשימה של הקונגרס, היה רגש של יתמות.

האספה הקודמת, הישיבות הקודמות של הוועדים השונים, הפגישות – כל החיים שלפני הקונגרס התרכזו באחד הבניינים היותר ידועים והיותר נהדרים שבווינה-בבנין הנקרא בשם ‘בטהובנזאל’. אולם אחד גדול, רחב-ידיים מאוד, שלוש קומות לגובה, מהודר ומקושט עד קצה גבול הטעם של בוניו ובעליו. ושני לו אולם קטן ממנו, וגם הוא מהודר ומקושט למדי. ועל ידם אולמים רבים, גדולים וקטנים, עומדים לשמשם בכל הכבוד וההדר. מרגיש אתה, כי האולמים האלה רגילים לראות בני אדם, כמו שאומרים, זקופי קומה או, כמו שאולי לא אומרים, מדושני רצון והכרת ערך עצמם. מרגיש אתה עוד, כי לכשיזדמנו לכאן קונגרסיסטים מאחד הקונגרסים האירופיים, ‘דרך ארץ’ יהיה להם לאולמים האלה בפניהם, ואולי גם יותר מ’דרך ארץ’, עד כמה שיש באולמים כאלה מקום למה שהוא יותר מנימוסיות מזוקקה, למה שהוא יותר מרגשות מלוטשים ומצוחצחים. ובתוך האולמים האלה תועים בני עם דל חלכה, בני עם שבור ורצוץ, מפוזר ומפורד, תועים כפופי קומה,

[….. ]

מאותו הדבר היחיד, שאנחנו מבקשים, צריכים אנחנו להתחיל את דרכנו, כי ה’אני’ החי שלנו היא הנקודה ההנדסית, אשר מתוך תנועתה תתהווינה כל הצורות בעולם, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו, כי ה’אני’ החי שלנו צריך להיות נר לרגלינו, צריך להיות אבן הבוחן בכל עבודתנו ובכל מעשינו לשם היישוב והתחייה.

ומתוך כך ברור לכאורה, כי דרך עבודת היישוב בארץ ישראל מותנית וקיימת במלים האחדות האלה: גאולת האדמה על ידי תחיית המתישבים עליה, כלומר כל חלקת אדמה בארץ ישראל נחשבת לגאולה במובן הלאומי רק באותה המידה, שהיא הביאה לידי תחייה את המתיישב עליה. וכן להפך. כל מתיישב בארץ ישראל נחשב לשב לתחייה, לחי במובן הלאומי, רק באותה המידה, שהוא מביא את האדמה לידי גאולה לאומית על ידי עצמו. כמדומה, כי יש בזה שורש פורה יישוב בריא וחי, ולא רק יישוב בריא וחי, כי אם גם התעוררות לאומית גדולה. כמדומה, כי הדרך הזאת אפשרית ונכונה, אם כי קשה מאוד.

אולם נסה נא להעמיד כך את השאלה-ועוררת התנגדות מצדדים שונים, אם לא מכל הצדדים. אלה ירימו קול צעקה: העם רעב ללחם, נרדף על צווארו, ואתה עוסק ב’תיאולוגיה לאומית’. אלה ילמדוך פרק בהלכות המטריאליסמוס ההיסטורי ומלחמת המעמדות, שהן הן גופי תורה, ויגלו את עיניך הכהות לראות אור בהיר, כי השקפתך הצרה, ה’כלל ישראל פוליטיק’ שלך מתנגדת לשאיפותי העליונות של האנושות ולמהלך ההיסטוריה בכלל, וממילא גם למהלך ההיסטוריה של היהודים. אלה יבואו בשם המציאות והנסיון ויוכיחו לך בעובדות ומספרים כי רק הקפיטל הפרטי כוחו גדול לעשות גדולות, רק האינציאטיבה הפרטית-קרי: הפרוטה-יוצרת יצירות לאומיות טבעיות ובריאות. כוחה של העבודה לשם תחייה לאומית אמנם יפה, כשהיא באה בצורת ניצוצות מאירים קטנים, במקום שהקפיטל הפרטי כבש מקום רחב למדי, אבל… החוות הלאומיות מוכיחות; ואלה מזה יתקוממו בשם העבר, בשם היהדות של העבר, אשר ה’אני’ החי אינו בעיניהם די דבק בה ודי בטוח, אינו די יונק שדי אמו וחשוד-אפילו בארץ ישראל-על הנטייה להיגמל לגמרי, אם לא ידאגו בעוד מועד למלא אותו ‘רוח’. ולעומתם יקומו אחרים ויראו לך את כל ביטול היש שלנו, את כל אפסותו של ה’אני’ שלנו, את כל חוסר יכולתו בזמן הזה ליצור דבר מה ואת כל קלות ערכן של יצירותיו, שיצר מאז ועד היום, לעומת מה שיצרו אחרים. את כל אפסותה ואי אפשרותה של תחייתנו-והכל לשם הצלת האומה מכיליון! וכן הלאה והלאה.

הדבר, כמו שאנחנו רואים, צריך עיון. אני לא אבוא לברר אותו מכל הצדדים. אני נוגע בעיקר בצד הנפשי של תחייתנו, יותר נכון, סקירתי אני, כמו שאפשר לראות מכל הכתוב בזה, הולכת מבפנים אל החוץ, מן הצד הנפשי, שאני רואה בו יסוד, אל הצד המעשי. רואה אני את המבוכות שבחיינו בתור תוצאה מן המבוכה שבנפשנו (כמובן, יש פנים גם להפך, שהרי הא בהא תליא). בן עם חי יכול לחיות בלי חשבונות רבים, רק בכוח זרם החיים החיצוניים, הנושא אותו לאשר יהיה רוחו ללכת. לא כן אנחנו. לנו אין חיים משלנו ממקורנו. החיים החיצוניים, הנובעים בעיקרם ממקורות זרים, נושאים אותנו לאשר אין רוחנו ללכת. אנחנו מוכרחים לשחות נגד הזרם, אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לחיות מבפנים, לחיות מדעת, וקודם כל לשחרר את עצמנו מהשפעת היסודות הזרים שבחיים החיצוניים על מה שבגבול הכרתנו ועוד יותר על מה שמתחת למפתן הכרתנו, לשחרר את עצמנו מן השעבוד שלא מדעת, הקשה מן השעבוד מדעת. אנחנו מוכרחים, במידה שאפשר, לברר לעצמנו את הצד הנפשי שבתחייתנו, להאיר אור על המבוכה שבנפשנו.

ה’אני’ הפרטי וה’אני’ הלאומי

אולם השאלה על דבר עצמותה של אומה קשורה בקשר כל כך אמיץ בשאלה על דבר עצמותו של הפרט, עד כי אינני רואה אפשרות לדבר ברצינות בעצמותנו הלאומית בלי להתבונן במקצת במהותו של ‘אני’ בכלל ובדרך שאיפתו לחיים מלאים ושלמים או בדרך שאיפתו לבוא לידי גילוי שלם.

‘אני’ הלא הוא יסוד החיים, אולי יסוד חיי העולם בכלל-מה שכמובן אינו מושג לנו, -אבל בכל אופן יסוד החיים של האדם והחי, כלומר יסוד אותה בחינת ההוויה, שאנחנו קוראים לה חיים בעצם. ‘אני’ הוא צמצום כל ההוויה בנקודה אחת, אבל גם התפשטותה מתוך נקודה זו לאין סוף. זוהי השתקפות כל הוויה כולה בטיפה אחת של מים.

מקום הוויתו של ‘אני’ אינו בגבול ההכרה, הוא תופס את ההכרה, הוא יסוד ההכרה, אבל אין ההכרה תופסת בו. הוא בא לידי גילוי בגוף, אבל הוא לגבי ההכרה בבחינת ‘וראית את אחורי ופני לא יראו’.

מעין יחסו של ה’אני’ אל ההכרה בבחינת החיים הפנימיים הוא יחסו אל החברה בחינת החיים החיצוניים. ה’אני’ תופס, חי את חיי החברה, הוא בא לידי גילוי חיצוני בחיי החברה, אבל אין חיי החברה תופסים בו, אין לחיי החברה חלק ביצירת ה’אני’ או בקיומו. ואין בני החברה מוסיפים לו או שוללים ממנו כלום. כלומר טעות היא הדעה הרגילה: כי ה’אני’ מתפרנס מחיי החברה ומתעשר על חשבון אחרים, כמו שהדבר נוהג בעשירות חומרית.

ה’אני’ חי על חשבון חי הטבע האין סופיים ומתעשר על חשבון האין סוף.


3.   סיכום


אם לסכם את כל האמור בזה עד הנה יוצא:

בלשונה של הנפש: אם ‘אני’ כאן-הכול כאן.

ובלשון המעשים: העבודה והקופה הלאומית.

וזה הכול. אבל יותר לא צריך. החיים מתחילים מגרעין מיקרוסקופי. ישנן הרבה שאלות, אבל אין שאלה במקום שיש רצון ויש ‘אני’.
היש עוד כוח בעם ישראל לשוב ולהיות עם חי? – אם ‘אני’ חי-הרי העם חי.

אבל יש גם הוכחה אובייקטיבית, אם כי רק שלילית, אבל נמרצת בהחלט. פתגם סיני, כמדומני, אומר: מגדל גבוה נמדד על פי צלו ואדם גדול- על פי שונאיו. עם קטן ומשועבד, אשר עמים גדולים ועצומים, המושלים בו בעריצות מאין כמוה, הנוקמים בו שבעתיים בעד כל פשע קטן, מוצאים הכרח להילחם בו כל הימים באכזריות, בשנאה כבושה, לחשוב עליו מחשבות כל הימים לרעה, לבדות עליו שקרים נוראים, עלילות, אשר לשמען תסמר שערת בשר אדם (כשאחד מאלה העמים מגדיש את הסאה ברשעתו, האחרים נעשים צדיקים על חשבונו) – עם כזה בוודאי כוחו גדול ככוח שנאת משנאיו אליו, ולא רק כוחו המעשי, כי אם בעיקר כוחו הרוחני המוסרי. בחלש, …


4.   סוף דבר


מובן, כי נגעתי בשאלות האחדות האלה לא בשביל לתת להן פתרון או להראות, כי אין כאן שאלות. פתרונים לשאלות נותנים החיים. ואולי נכון לומר, החיים הם פתרונים לשאלות ושאלות לפתרונים. חפצתי רק להגיד, כי במקום שיש חיים ויש רצון, אין שאלות מעכבות, כי אם מעוררות. ובכלל בכל מה שכתבתי בזה הייתי רוצה לתת דחיפה למחשבה ומקום להתבוננות. זה בעיני עיקר.

העיקר הוא, כי נתבונן איפה אנחנו בעולם.

העיקר הוא, כי נכיר בהכרה ברורה ועמוקה ולא נשכח אף לרגע, מה אנחנו מבקשים, כי את עצמנו, את עצמותנו החיה, הלאומית והפרטית אנחנו מבקשים, כי את עמנו אנחנו מבקשים, כי את ארצנו אנחנו מבקשים.

העיקר הוא, כי נברר לעצמנו בירור גמור, כי בקלות, בהתאמצות קלה.

בקרבנות קטנים, במסירות נפש זלה אין להשיג גדולות. אין דבר בעולם ניתן חינם. ואם אנחנו מבקשים הרבה, אם אנחנו מבקשים הכול-עלינו לתת הכול.

העיקר הוא, כי לא נסיח דעתנו אף לרגע מנגענו העיקרי, נגע הגוף ונגע הנפש, שדבק בנו בתוך הגולה- מפרזיטיותנו, אשר כל זמן שלא נירפא ממנה, אין כל תחייה בגדר האפשרות, וכי נודה לעצנו, כי אין לנגע הזה רפואה אלא בשינוי גמור של כל אופן חיינו, כי רפואה שלימה נמצא בעבודה בתוך הטבע ובחיי טבע.

ואם נתבונן, ואם נחשוב, ואם נרצה, – עשה נעשה וגם יכול נוכל. אז תהיה לנו תחייה, אז תהיה לנו תרבות, אז יהיה לנו הכול.

אז לא ייאמר עוד: מה יש בקונגרס? מה יכול הקונגרס לתת? משלנו יתן לנו ומעבודתנו יאיר לנו.

——————————————————————————–

{ כתבי אהרון דוד גורדון – האומה והעבודה עמ’ 180 }

——————————————————————————–

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....