Tel Aviv, 18 Nov 2017, 06:36:59
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות
  • אין קטגוריות


II / 5 טולסטוי, סונטת קרויצר – המוזיקה כעונש

20 באוגוסט, 2013

אליה ריפין – טולסטוי בחדר עבודתו 1891 


מכאן, מפרק מס’ 20,  ל”סונטת-קרוייצר”, מרגע שהמוזיקה “חודרת” לסיפור, והופכת להיות “מוטיב-מכריע” להמשכו של הסיפור – הוא מקבל  מימדים “דוסטוייבסקאיים”.

סיפורו של פוזדנישב הופך בפועל להיות סיפורו של חשבון נפש, נאומיו חוצבי הלהבות בעד חופש מיני והטפותיו ליחסים “קרים” ובפועל עויינים בין בני זוג, הופכים לסיפור של כאב וחמלה עצמית. הנשואין המקולקלים, הדחיה ההדדית ובעצם השינאה ההדדית תחת קורת גג משפחה אחת – הופכים לדרמה של קינאה, רוח תזזית של אותלו הייצרי, המקנא לדסדמנונה נכנסת בפוזדנישב,  הרציונאליסט “להכעיס”.

פוזדנישב, מי שבחלק הראשון של הסיפור, התרברב בחופש המיני שנטל לעצמו – מתחיל לחוש כי האדמה רועדת תחת רגליו, כי טיעוניו חוזרים עליו כבומרנג ומכים בו, וחרב הקנאה המתחילה להתהפך בקרבו, משלחת אותו ליטול את “הפגיון הדמשקאי המעוקל” שעל קיר חדרו, ולהחדירו “לתוך משהו רך”… – הוא גופה של אשתו.

מכאן ואילך עובר טולסטוי לתאר את התגבשות רגש הקנאה שמחלחל לנפשו של פוזדנישב. הוא קושר את תחילתו של תהליך הקנאה שהוביל לרצח, לשיבתה של אשתו לנגינה בפסנתר. מעשה זה היה חלק משחרורה של אשתו מהשפעתו ומנטילתה את גורלה ואת רצונותיה בידיה.

עבור אשתו, המוזיקה היא דרך של מימוש עצמי. היא חזרה לעצמה. אין זו רק חזרה לעיסוק אותו זנחה בשנות נישואיהם הקודמות בשל שעבודה לבעלה, לטרדות גידול הילדים והדאגה לביתם המשותף; במידה רבה זה המרד שהכריזה על שלטונו של בעלה; אם תרצה המסר המחבר בין האשה ובין המוזיקה הוא הקישור בין הנשים ועולם הרגש, כנגד הגישה הגברית המדגישה את פעולת הפגיון.

אך פוזדנישב, שבולמוס הקנאה כבר החל קודח בנפשו, רואה את הדברים אחרת: לתגובותיו הציניות והשכלתניות דאתמול – מתחילים לחלחל חוסר בטחון, חוסר הגיון ומידה לא מועטה של עצבנות וחוסר שליטה עצמית:

פרק 20 מתחיל בתיאור של מריבה הפורצת בשל ‘לא-כלום’ בין פוזדנישב ובין אשתו:

“ופתאום מתפתחת ביננו שיחה על כלב כזה וכזה שקיבל מדליה בתערוכת כלבים ( זה מה שאמרתי אני ), והיא אומרת: ‘לא מדליה אלא ציון לשבח’. מתחיל הוויכוח. מתחילים דילוגים מנושא לנושא, הטחות: ‘טוב, זה ידוע כבר מזמן, וזה תמיד כך: אתה אמרת…’ – ‘לא , לא אמרתי’. – ‘זאת אומרת שאני משקרת!…’ ואתה מרגיש שעוד מעט תפרוץ אותה מריבה איומה, שבגללה אתה רוצה להרוג את עצמך או אותה” (פרק 20 עמ’ 85)

הציטוטים מהפרקים 28-20 מ”סונטת קרויצר”, הם בתרגום  של פטר קריקסנוב [הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה]

זהו ביטוי מוחשי לערעור שהחלה נפשו של פוזדנישב להתערער: מהציניקן המרוחק והקר, שבתחילת הנסיעה, הוא הופך להיות מעורב יותר. אט אט יתחיל לאבד גם  את שלוותו. הוא צועק על אשתו, תופס בידה והיא צועקת לילדים שיראו כיצד אביהם מכה אותה. עד כי יאחל לה “הלוואי שתתפגרי”  – והמשבר הנובע ממריבה זו ומהעצבנות ששרתה בינהם, מתפתח להיעלמותה של האשה [ליום אחד] מהבית.

בפרק 21 מגיע נגן הכינור ונכנס לזירה.  שמו: טרוחצ’בסקי [ שם המרמז גם הוא על פחיתות כבוד : טרוחה TRUCHA ברוסית משמע : שבבים, החלקים חסרי הערך הניתזים מן העץ בעת שכורתים אותו ].

פוזדנישב לא דוחה אותו מביתו, למרות שנגן זה מעורר בו הסתייגות כבר מן המבט הראשון. למרות זאת, את הקשר המוזיקלי בין טרוחצ’בסקי  לבין אשתו מזווג פוזדנישב דווקא. לא זו אף זו : הוא זה המזמין את הנגן להביא באחד הערבים את הכינור ולנגן עם אשתו. טולסטוי מתאר מלחמה פנימית בין הרצון של פוזדנישב להיפטר מנגן הכינור ומצד שני הרצון להוכיח לה ולו עצמו כי בעצם אין הוא מקנא. ולכן התעקש כי יביא את כינורו כבר בערב וינגנו.

“בערב בא עם הכינור והם ניגנו. שעה ארוכה לא עלתה הנגינה שלהם יפה. לא נמצאו התווים הדרושים, ואילו לפי אלה שהיו לא יכלה אשתי לנגן ללא הכנה. אהבתי מאוד את המוזיקה ועודדתי את נגינתם. סידרתי לו את כן התווים . העברתי את העמודים. סוף סוף ניגנו משהו, איזה

 שירים ללא מילים

  וסונטינה של מוצארט.

נגינתו היתה מעולה, והיה  לו צליל יפה יוצא דופן. נגינתו גם הצטינה בטעם מעודן ואצילי, שכלל לא תאם את אופיו”

במפגש המוזיקלי הראשון בנוכחות ובהשתתפות טרוחצ’בסקי – מפנה טולסטוי לשתי יצירות מוזיקליות. האחת, “שירים ללא מילים” וניתן לזהות יצירה זו כיצירתו של פליקס מנדלסון ברטולדי  והשניה “סונטינה של מוצארט” שאני מזהה אותה כסונטינה [ סונטה ] לכינור ופסנתר, קייכל .547 –

שתי יצירות רגועות, נעדרות דרמטיות : יצירתו של מנדלסון ניכרת באווירתה הרומנטית והסונטינה של מוצארט, אופיינית מאוד לסגנונו המוקדם. לא מצאתי איזה קשר מוזיקלי בין שתי יצירות אלה לבין סונטת קרויצר, שתנוגן בקונצרט עצמו.

אך, כך מוצא טולסטוי לציין, כל זמן ששניהם ניגנו – הוא – פוזדנישב “התייסר בקנאה”.

והמלחמה הפנימית בנפשו של פוזדנישב בין הנימוסים המחייבים כלפי אורח לבין הקנאה העולה על גדותיה. בסוף הערב ליווה את האורח למבוא הדירה, שהרי:

“איך אפשר לא ללוות את האיש שבא להפר את שלוותה של משפחה שלמה ולהרוס את אושרה ! ” (פרק 21 בעמ’ 96 )

מצבו הנפשי הבעייתי של פוזדנישב הולך ומחריף. בפרק 22 פורצת שוב מריבה בין פוזדנישב והאשה, ואין להמנע מהתחושה כי כולו פקעת עצבים וקנאה. ובשיאה של המריבה כאשר הוא עומד להתנפל עליה הוא צועק אליה : “תסתלקי או שאני הורג אותך”.  וכשהוא מתאר את מחשבותיו הוא אומר:

“כמה רציתי להכות אותה, להרוג אותה אבל ידעתי שזה אסור, ומשום כך, כדי לתת בכל זאת פורקן לטירוף, חטפתי מן השולחן את משקולת הנייר צעקתי שוב : ‘ צאי מכאן !’,  והשלכתי את המשקולת בחוזקה ארצה, מבלי לפגוע בה” (פרק 22בעמ’ 99 )

גם אשתו נתקפה היסטריה. והם התפייסו “בהשפעת אותו רגש המכונה אהבה” ואז גם הודה בפניה כי התפרצותו נבעה מקנאה. כדי לפייס את דעתו היתה מוכנה לבטל את הקונצרט למרות שכל האורחים כבר הוזמנו.  אך, בשל גאוותה, לא בוטל הקונצרט.

רצתה כביכול להתגונן מפניו : “אבל זה לא עלה בידה. הכל פנה נגדה, ובייחוד המוזיקה הארורה הזאת” (פרק 22 בעמ’ 100 )

ביום ראשון, כמתוכנן התקבצו האורחים והם ניגנו שוב. את…“המוזיקה הארורה הזו” ….

הקונצרט


פרק 23 מוקדש לתיאור מדוקדק של הקונצרט  בו תושמע סונטת קרויצר ובו יובהר פשר שמה של היצירה.

בתחילת הפרק חוזר פוזדנישב לעצמו. זכרונו מדוייק לכאורה. הוא יורד לפרטי פרטים:

“אני זוכר איך הביא את הכינור, פתח את הנרתיק, הסיר את הכיסוי שרקמה לו איזו גברת, הוציא את הכלי והתחיל לכוון אותו”.

[ יש פרשנים שהעירו כי טולסטוי כיוון כאן, ברמז למה שפוזדנישב ראה בעיני רוחו מעבר למוזיקה – קרי : התיאור יכול להתאים בהחלט לתיאור הכנותיו של הכנר [ טרוחצ’בסקי ] למגע המיני עם הפסנתרנית [ אשתו של פוזדנישב ]  –  ו’ ]

“אני זוכר איך ישבה אשתי בארשת של אדישות מעושה, אשר הסתירה, כפי שראיתי, חוסר בטחון רב – בעיקר חוסר בטחון באשר ליכולת – איך ישבה בארשת מעושה אל הפסנתר, והתחילו את ה’לה’ הרגילים על הקלידים, הפיציקטו של הכינור, הצבת התוים על הכנים. אני זוכר איך החליפו אחר כך מבטים, סקרו את המאזינים שהתיישבו, אחר-כך אמרו משהו איש לרעהו, וזה התחיל.

  היא השמיעה את האקורד הראשון. פניו הרצינו , נעשו חמורי סבר וחינניים, ומטה אוזן לצליליו שלו, פרט באצבעות זהירות על המיתרים וענה לפסנתר. וזה התחיל...”

 

הוא השתתק והשמיע פעמים אחדות ברציפות את צליליו המוזרים. רצה לפתוח בדיבור, אבל התנשף באפו ונעצר שוב.

“הם ניגנו את סונטת קרויצר של בטהובן, אתה מכיר את  הפרסטו הראשון שם ? אתה מכיר אותו ??!” קרא. “הו !…הסונטה הזאת היא דבר נורא. ביחוד החלק ההוא.

ומכאן ואילך יפתח פוזדנישב / טולסטוי  [ ? ] את רעיונותיו על המוסיקה בכלל – ועל כוחה והשפעתה:

ובכלל, מוזיקה היא דבר נורא. מה היא בכלל? אינני מבין.מה זה מוזיקה ? מה היא עושה? ולמה היא עושה מה שהיא עושה ? אומרים שהמוזיקה מרוממת את הנפש – הבלים, אין בכך אמת ! היא משפיעה, משפיעה מאוד, ואני מדבר על עצמי, אבל בכלל לא השפעה מרוממת. היא לא משפיעה לא השפעה מרוממת ולא משפילה, אלא מגרה את הנפש. איך לאמר זאת ? המוזיקה משכיחה ממני את עצמי, את מצבי האמיתי, היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, לא שלי: בהשפעת המוזיקה נדמה לי שאני מרגיש דבר-מה שלמעשה אינני מרגיש אותו, שאני מבין משהו שאינני מבין, שאני מסוגל לדברים שאינני מסוגל להם. אני מסביר זאת בכך שהמוזיקה פועלת כמו פיהוק או כמו צחוק: אין לי חשק לישון, אבל אני מפהק למראה אדם מפהק ; ואין לי על מה לצחוק, אבל אני צוחק  כשאני שומע אדם צוחק”

(סונטת קרויצר, תרגום פטר קריקסנוב פרק 23, עמ’ 102-3 )

אם נפרק את שטף הדברים לחלקיהם נוכל לעקוב אחר דרך טיעונו של טולסטוי:

המוזיקה משכיחה ממני את עצמי, את מצבי האמיתי,

היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, לא שלי:

בהשפעת המוזיקה נדמה לי שאני מרגיש דבר-מה שלמעשה אינני מרגיש אותו,

שאני מבין משהו שאינני מבין,

שאני מסוגל לדברים שאינני מסוגל להם.

עמדה זו מיחסת למוזיקה כוחות טמירים, שקשה לזכור אם קודם לחיבורה של סונטת קרויצר איזה סופר בעת החדשה העלה אותה לדרגת ערך כה גבוהה.

טולסטוי מדמה כאן את המוזיקה לכח השולל מהאדם את הבחירה החופשית ואת הרצון החופשי.

ופוזדנישב ממשיך ב”הגיגיו” על המוזיקה. הוא מבחין בין מוזיקה שנכתבה להשיג מטרה מסוימת – וכאשר מאזינים לה ונענים לאותו מטרה – הרי השיגה המוזיקה את יעדה:

 “ינגנו, נניח מרש מלחמה, החיילים יצעדו לצליליו,  והנה הגיעה המוזיקה ליעדה; השמיעו מחול, אני רקדתי, וכך הגיעה המוזיקה ליעדה; נניח שרו מיסה, לקחתי חלק בסקרמנט, וכך גם כן הגיעה המוזיקה ליעדה, אחרת היא רק גירוי” ( פרק 23, עמ’ 103 )

 ושוב הוא חוזר ל”סונטת קרויצר” ולפרסטו הראשון שלה :

“דברים כאלה אפשר לנגן רק בנסיבות מסוימות, מכובדות, בעלות חשיבות, ורק כשנדרש לעשות מעשים מסוימים, חשובים, התואמים את המוזיקה הזאת. לנגן ולעשות את הדבר שאליו כיוונה המוזיקה. כי אחרת, כשמעוררים אנרגיה ורגש שאינם תואמים לא את המקום ולא את הזמן, ואינם באים לידי ביטוי במאומה, איך אפשר שהמוזיקה לא תשפיע השפעה קטלנית ? עלי לפחות השפיעה היצירה הזאת השפעה נוראה; כמו נגלו לי רגשות ואפשרויות שהיו חדשים לי לגמרי, שעד כה לא העליתי על דעתי. משהו כמו אמר בתוכי; ” זה כך, בכלל לא כפי שחשבתי וחייתי קודם, אלא כך’. כאלו הדבר נאמר בליבי. מהו החדש הזה שנודע לי לא יכולתי לתת לעצמי דין-וחשבון, אבל המודעות למצב החדש הזה מילאה אותי שמחה. וכל אותן דמויות, לרבות אשתי והוא, הצטירו בעיני באור חדש לחלוטין” ( פרק 23, עמ’ 104 )

עתה חוזר פוזדנישב למוסיקה, להמשכה של סונטת קרויצר:

“אחרי הפרסטו הזה סיימו לנגן את   האנדנטה היפהפה ועם זאת רגיל , לא חדש, עם וריאציות תפלות, ואת הפינאלה החלש בהחלט. אחר כך לפי בקשת האורחים הם ניגנו אל   האלגיה של ארנסט וכמה קטעם קצרים”

 

הקונצרט הסתיים, וטרוחצ’בסקי העיר כאילו הוא נוסע לחוץ לארץ ורק כשיחזור יוכל לשוב ולנגן – דבר שהרגיע במידת מה את פוזדנישב.

על רקע זה יכול היה פוזדנישב הנתון ברדיפת הקנאה לצאת את העיר לשליחות עבודה אל מחוץ לעיר.

לפתע שב פוזדנישב לביתו – וכל שנותר לו הוא להפתיע הן את אשתו והן את הכנר בביתם.

כאן ישוב אליו “אותו טירוף של לפני שבוע” – כאשר היה נתון להשפעת הסונטה וביחוד הפרסטו הראשון של סונטת קרויצר.

חמתו בערה בו והוא נוטל מהקיר את “הפגיון הדמשקאי המעוקל” ומחדיר אותו לגופה של אשתו “למשהו רך” – ובפרק 27 – יתאר טולסטוי את השלבים המדויקים של מעשה הרצח – שלמרבה הפליאה, מצאתי בו לא מעט הקבלות למעשה הרצח שביצע רסקולניקובב”חטא ועונשו” השואה שכדאי לשים אליה לב.

 הפרק האחרון – 28 – בו מסתיימת הנובלה הוא פרק הפרידה מאשתו הגוססת – גם ברגעי הפרידה מחלחלת השינאה בינהם – לרגע חשב אולי במצבה העגום יסלח לה – אך לא השינאה ניבטה גם אז מעיניה ואת הילדים…הפליטה לפני שהשיבה את נשמתה – לא אתן לך – אחותי תקח אותם.

היא מתה לא לפני שאמרה לו : “אני שונאת אותך” והוא נעצר הובא לתחנת המשטרה והיה עצור 11 חודשים עד למשפט.

התמונה חוזרת אל הרכבת, ופוזדנישב מתוודה:

“התחלתי להבין רק ברגע שראיתי אותה שוכבת בארון…” הוא פלט יבבה, אבל מיד נחפז להמשיך: “רק כשראיתי את פניה המתים הבנתי הכל, כל מה שעשיתי. הבנתי כי אני, אני הרגתי אותה, אני גרמתי שהיא, שקודם היתה חיה, מתנועעת, חמה – עכשיו חסרת – תנועה, שעוותית, קרה, ואי אפשר לתקן את זה לעולם, בשום מקום, בשום אמצעי. מי שלא חי את זה לא יוכל להבין… או או ! או !…” צעק כמה פעמים והשתתק. שעה ארוכה ישבנו שותקים. הוא התייפח חרש ורעד מולי בשתיקה.

“אנא, סלח לי…”  ( פרק 28, עמ’ 129 )

זה העונש  שהעניש טולסטוי את פוזדנישב, הנוסע ברכבת, כאדם שיצא זכאי במשפטו ….

 

________________________________________________________

________________________________________________

פרוייקט סונטת קרויצר – רשימת הפוסטים

_____________________________________________________________

 I – II – III   פרוייקט “סונטת קרויצר” – מבוא

 

I . לודויג ואן בטהובן 

 I/1 הסונטה המכונה “קרויצר”

I/2 הפרק הראשון – אדג’יו סוסטנוטו – פרסטו

I/3 הפרק השני  – אנדנטה

I/4 הפרק השלישי – פינאלה – פרסטו

 

II.  לב ניקולייביץ טולסטוי

II/1  טולסטוי – סופר מספר סיפור

II/2  השם שבחר טולסטוי לסיפורו “סונטת קרויצר” 

II/3  טולסטוי, סונטת קרויצר – הרכבת כמקור החטא 

II/4  טולסטוי- הרכבת כסמל לגורל

II/5  טולסטוי סונטת קרויצר – המוזיקה כעונש 

II/6  על טעמיו המוזיקליים של טולסטוי 

II/7  טולסטוי  ויחסו לבטהובן והתשיעית

II/8  טעותו המוזיקלית של טולסטוי 

II/9  שני אפיגרפים המוסר וההשכל 

II/10  דבורקין- קריאה פמיניסטית ב”סונטת קרויצר”

 

 

III . לאיוש יאנאצ’אק – רבעיית “סונטת קרויצר” – בהכנה

 

 

 

 

 

_______________________________________________________

 

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....