Tel Aviv, 22 Nov 2017, 09:10:14
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות
  • אין קטגוריות


[4] פאריז – בוקר ראשון במונפרנס

25 באפריל, 2015

 

.

Mount Parnassus > Montparnasse

ההר פארנאסוס שביוון, הוא, לפי המיתולוגיה היוונית, מקום משכנן של המוזות. מיתוס זה שימש ציירים רבים ביחוד בתקופת הרנסאסנס כנושא לציורים בהם מוצגים אפולו האל של האומנויות, במפגש עם משוררים מן המיתולוגיה היונית וכן משוררים בני זמנו, כמו בפרסקו של רפאל משנת 1511 שבותיקן ברומא. בראש פוסט זה מובא ציורו של הצייר האיטלקי אנדריאה מנטגנה שצוייר בשנת 1497 – בארמון הדוכסים שבמנטובה, ובו מתואר מפגש בין ונוס ובין האל מרס – על הר הפרנסוס כאשר המוזות המיצגות את האומנויות השונות מרקדות לרגליו. היתה זו אלגוריה למפגש בין איזבלה דה אסטה לפרנצ’סקו גונזגה דוכס מנטובה. הציור הוענק בשנת 1627 לקרדינאל רישלייה הצרפתי וכך הגיע לאוסף המלכותי של המלך לואי ה 14, ולימים הפך לחלק מאוסף הלובר בו הוא מוצג עד היום.

כאשר האיזור המכונה כיום מונפרנס צורף לעיר פאריז בשנת 1669 כרובע ה 14 של העיר, שימש הרקע המיתולוגי כמקור השראה לשם שניתן לאיזור – על שם הר פארנאסוס שהיה מקום משכנן אל המוזות במיתולוגיה היוונית.

בתחילת המאה העשרים, משך המקום אמנים רבים, אולי גם בזכות שמו והאסוציאציות שהעלה בליבם  והם הפכו רובע זה לרובע של האמנים, לאחר שנקעה נפשם מרובע האמנים הקודם – מונטמרטר. האיזור הפך למרכז תוסס של אמנים שפרח כאיזור של בוהמיינים, שבצד פעילותם האומנותית באיזור פיתחו חיי בתי קפה סוערים סביב כמה בתי קפה שהפכו למיתוס. 

בין האמנים המפורסמים שפעלו באיזור ניתן להזכיר את פאבלו פיקסו, גיום אפולינר, הפסל אוסיפ זאדקין, הצייר משה קיסלינג, ז’אן קוקטו, מארק שאגל, ז’אק ליפשיץ, אמאדו מודיליאני, חיים סוטין, סימון דה בובואר וז’אן פול סארטר ורבים אחרים,  אשר היו מכלים את זמנם בבתי הקפה המפורסמים של הרובע: לה רוטונד, סלקט, ובמסעדות דום ולה קופול.

בחופשת הפסח של שנת 2006 שמתי פעמי לפאריז ובחרתי במונפרנס כמקום בו אשהה. את עיקר הרשמים שספגתי במסעי זה, רשמתי אז, ועתה לרגל ביקור חוזר בפאריז, באפריל 2015 , חזרתי לרשימות משנת 2006, ועידכנתי אותן, הוספתי עליהן והשלמתי פרטים שלמדתי בינתיים, ואני מביא את התוצאה כאן לטובת הגולשים.

__________________________________________________________________________________

 

__________________________________________________________________________________

 

ink-34  1. יקיצה

 

האור הראשון שנזדחל מבעד לווילאות הכבדים ונמרח באפרוריות חלבית על הטאפטים המצהיבים של החדר הצפוף, החל מנער אותי מכמה שעות של שינה חטופה, למה שביקש להיות : בוקר ראשון בפאריז.

הווילאות הכבדים בבורדו מלכותי דוהה, ניסו לשוות לקיטון המרופט והבָּלֶה מראה של סלון בורגני מצועצע. הבל טבק מעופש, שהותירו שוכניו הקודמים של אותו חדר, שדבק באותו וילון ארוך וכבד, הדיף לחדר את ריחות העשן החמצמץ, ואלו דחקו אותי מהמיטה החורקת, אל עבר האור הקלוש שניסה להבקיע דרכו מבעל לוילון הבורדו הכבד. נמשכתי כפרפר אל האור כשאני מסיט את הוילון ומגלה מאחריו אותו  Fnetre-Franceis ##חלון-צרפתי - חלון-דלת כינוי לחלון גבוה בעל שתי דלתות, שסיפו קרוב מאוד לריצפה (מלון אבן-שושן) המתנשא קרוב לרצפת החדר על למרומיו, להביא קצת אויר צח לתוך הקיטון העלוב שהתעוררתי בו.

קיוויתי כי מבעד לאותו חלון, יציף אותי נופה של מונפרנס, הסטתי את הווילון הכבד, שכיסה על החלון לכל ארכו, מבקש להביא דרכו מעט אויר פריזאי רענן לחדר המנומנם עדיין, אך המראה שנפתח לפני, היה מראהו של גג פח, שלא היה לוהט ולא היתה עליו כל חתולה, כשהוא חוסם את כל הנוף, שציפיתי לראות, כפי שניתן להתרשם מהתצלום שצילמתי אז:

 


 

אמש, סמוך לחצות, כאשר הגעתי לפתחו של אותו מלון זעיר שקרא לעצמו “גראנד הוטל מונפרנס”, ואיש הקבלה המנומנם נזדעק לצלצול הפעמון התלוי מעל דלת העץ הפשוטה ובדק בניירותי, הייתי עייף מידי מטלטולי הדרך, מזמזומו הטורדני של המטוס, מהדוחק המאפיין טיסות זולות, היוצאות לעת ערב משדה התעופה הנושא את שם ראש ממשלתנו, מתור הנדחפים לביקורת הדרכונים שאינם של בני האיחוד האירופי, ומפטפוטיו של נהג ההסעות של הפירמה הנודעת “אוטו סיטי שאטל-אקספקס”, שהשמיע מוזיקה מרגיזה לשעת לילה זו, בעודו מפגין מיומנות של זיקית, בהדחקויות בין מכוניות זוחלות בטורים ארוכים ברחובות הצרים של פאריז. כך העביר, ב”מחיר מבצע” כמה תיירים, שזימן לדאבל-קאבינה המקרטעת שלו, משדה התעופה על שם נשיאם הצרפתי הדגול, לאי אלו בתי מלון פריזאיים זולים, הפזורים אי פה אי שם, ברובעיה השונים של העיר שהכינוי עיר-האורות דבק בה. מסרתי את דרכוני לאיש שעמד על משמרתו בגומחת הקבלה הזערורית, והעייפות שכבר שלטה בי, מנעה ממני את ההתעכבות המתבקשת על הפרטים הקטנים.

האיש שהיה עומד על משמרתו, מאחורי דוכן הקבלה, חייב היה, מטעמים של הוראות חוקיות מסוימות, עליהן התנצל, לעיין ב”דרכונו של ה”מיסייה”… , וכאשר הושיטתי לו את הדרכון הכחול, הנתון בכיסוי דמוי עור זול בגוון חום, מטעמים של זהירות ישראלית מתבקשת, לרגל אירועי טירור, מפניהם הופצו אזהרות מסע כאלה ואחרות והוראות זהירות מושכלות, – כיסוי חום זה, בתוכו הסתתר הדרכון הכחול וסמל המנורה עליו, היה תשורתה הנדיבה של חברת כרטיסי האשראי, שסברה כנראה, כי אם תעניק לי תשורה זולה זו, יזנק פלאים חשבון ההוצאות בכרטיס הפלסטי ה”בין-לאומי” שהנפיקה לי לקראת מסע זה לפאריז, משוש החלומות, וחשבון העמלות המרפד את משכורתו של אותו פקיד-בנק זריז, שיזם את המבצע, גם הוא ירקיע לו שחקים, לקראת הבונוס המצופה לחשבון סוף השנה.  כאשר זיהה, האיש אשר על משמרתו בקבלה, לאחר שסובב את הדרכון הלוך ושוב, לכאן ולכאן, את הכיוון הנכון לקריאת הדרכון, ומצא בו את תצלומי ואת שמי, מיהר להתנצל כי חייב הוא לבצע בדיקה זו מתוקפן של “ההוראות” וסומק קל עלה בעורו המוקהה, וחיוך קטן ומתנצל, התגנב מתחת לשפמו השחור. לאחר שבדק את אשר בדק ומצא כי ההזמנה תואמת, מסר לידי, בהגיה כבדה, גרונית ומובלטות, את המפתח לחדר שמספרו 56 – והצביע על המעלית, שדלתותיה כמעט נגעו בגבי מול דוכן הקבלה הקטנטן. אך המעלית לא נענתה להזמנה להוביל את מטעני ואותי למעלת הקומה החמישית, והאיש שעל משמרתו, קל רגליים פלט קללה עסיסית בערבית, וזינק כפנתר במדרגות, מטפס בהן לשחרר את המעלית ממעצור שעצר אותה באחת הקומות של המלון העלוב שהמילה “גרנד” היתה מוארת בחזיתו באור ניאון אדום ומרצד. קולות מסע וחריקות החלו עולים מפיר המעלית עד שאורותיה נעצרו בחריקה מול גומחת הקבלה, הדלתיות נפתחו אחת כנגד השניה ומתוך המעלית הזערורית יצא אותו מנהל מחלקת הקבלה… כשהוא מתנצל בעגתו הכבדה כי באחת הקומות מישהו לא סגר היטב את הדלת וזו נתקעה לה שם וסירבה להענות לקריאה.

בקושי דחקתי עצמי בין קיר המעלית ובין מטעני והדלתית נסגרה כשהיא מחככת במעיל הרוח שלגופי, וכך במסע של חריקות ורעשים מחשידים ומעוררי חשש, טיפסנו בעצלתיים, מטעני ואני עצמי, לקומה החמישית, ומבין שני שתי הדלתות היחידות שהיו שם נכנסתי לחדר שיועד לי. 

כיוון שהשעה היתה מאוחרת, והעיפות כבר כבשה בי כל חלקה טובה, לא הרבתי לחקור את החדר שיועד לי, כדרכו של כל תייר הנכנס ראשוה לתא שבו ישהה ימים אחדים,  והטלתי עצמי למיטה מנסה לנצל את מעט השעות שנותרו לי מלילה זה, לקראת הבוקר האפרפר אליו התעוררתי זה עתה, מוכן ומזומן לקיים מצוות טיילים מלומדה, ביומי הראשון, בעיר שכל ביקור בה נושא בכנפיו תערובת לא ברורה ומסקרנת של נוסטלגיה וחידושים; זכרונות וגילויים אהבה וכאב.

בבוקר, בעוברי ליד עמדת הקבלה, שאתמול נראתה לי אף קטנה יותר מכפי ששנראתה לאור היום, המליץ לי מי שהחליף את מקבל פני מאמש, בטוב ליבו, כי אסב לארוחת הבוקר הקלה שמציע המלון – ה”פטיט דה ג’נה” הצרפתי המפורסם, בחדר האכילה שדחוק לו מאחור; שעווניות פלסטיק משובצות אדום מכסות את השולחנות הבודדים הפזורים בחללו, וריח של קפה מבושל בחלב עולה בו. הריקנות שבחדר האוכל ופרחי הפלסטיק באגרטל שעל הבר הקטן, לא בישרו טוב אך כאורח מנומס קיבלתי עלי את ההזמנה וישבתי בודד בחדר האכילה והמבשלת, הסינור שראה ימים יפים מאלה, תלוי לה על בטנה התפוחה, אחוריה דשנים ומתנדדים, ניגשה ושאלה: “האם יבקש המסיה “קפה-או-לה” או “תה” ? ריחות החלב שגלש במטבח הקטן, והשתלטו על חלל האכילה הסמוך, הובילו לבחירה המתבקשת בתה – שכן הסכנה ממים חמים ומשקיק תה-פשוט, נראו לי פחות דוחים ופחות מאיימים, מקפה שנמזג עליו חלב שגלש וקרומו הדוחה צף לו שם במשטח הקערית בה נהוג לטבול את הבגט המתפצפץ בפה. מרחתי על הבגט, שהיה הדבר הטרי היחידי באותו מלון, את החמאה שהוגשה לידו, ומעט מרקחת צהבהבה מרירה של קליפות תפוזים, וקרואסון אחד לרפואה. וכשסיימתי נדמה היה לי כי נפלטה מפי מעין טרוניה עצמית וכמלקה את עצמי סיננתי ביני לביני, אכן Le petit dejene, סרת טעם – כמלון עצמו !

לאחר אותה ארוחת בוקר זעירה, שאכן היתה כשמה כן היא, דחקתי עצמי אל עבר היציאה, ואת פני קידם הרחוב הפריזאי הקריר, וטיפות גשם רך, שהחל מטפטל, למרות שהימים ימי אפריל, זמן תחילת האביב.

 

התחלתי מהלך, כשפני אל עבר בולבאר מונפרנס המפורסם, שממרחק יכולתי להבחין בתנועת כלי הרכב שכבר הילכה בו הלוך ושוב. 

 

ink-34 2. Notre-Dame de Champs

 

ככל שהתקרבתי בצעדים זריזים אל עבר הבולבאר רחב הידיים עצמו, הגשם התגבר והיה לטורדני – מעיל הרוח הירוק ואף הכובע רחב השוליים שחבשתי לא הצליחו להצילני מטיפותיו המתגברות, וכך מצאתי עצמי ממלט גופי מן הגשם לחסות בצל קורתה של הכנסיה שעמדה שם, כמו מוכנה ומזומנה לאסוף אותי תחת כנפי שכינתה – ועשיתי אותה מקלט לשעה, עד יעבור זעם הגשם הטורדני, שאיים לשבש את בוקרי הראשון במונפרנס.  כשנכנסתי לכנסיה, הסרתי את כובעי, על פי מצוות המקום, ואם כבר באתי לקרבה, וקולות הגשם לא פסקו, המשכתי צעדי לתוכה – כשאני מהלך לאורך אולם התווך שלה ופני לעברו של המזבח, מעליו היה תלוי צלב זוהר בזוהר שנדמה לי כזוהר אורות ניאון.

 

כנסיית נוטר-דאם דה שאמפס, מונפרנס

מה הופתעתי לראות כי למרות כל הדרך שעשיתי מארצנו הקדושה, ועד שהגעתי לפאריז הרחוקה, מצאתי בכנסיה ציורים מחייה של מרים הבתולה, באוירה אוריינטאלית מובהקת, כאילו היו אלה ציורים שכמותם ניתן לראות בכנסיות שבארץ.

הנה ציורו של הצייר ג’וזף אוברט  המתאר את מרים, אימו של ישו, הבאה אל המעיין שבנצרת:

 

 (1849-1924) Joseph Aubert – תמונות מחיי הבתולה, מרים אצל המעיין בנצרת

לימים למדתי כי אותו צייר אכן ביקר בפלשתינה והושפע ממראות עיניו והתרשם מחיי הכפריים הערביים שפגש בסיורו, ואת הרשמים הללו הביא לידי ביטוי, בציורים בהם תיאר סצינות מחייה של מרים אם האלוהים, בסבביבתה ה”אותנטית” כאילו היתה כפרית באחד מכפרי הגליל הבאה אל המעיין וכד החרס על ראשה….והכל בליבה של נונפרנס שבליבה של פאריז שבסוף מערב….

בעודי סוקר, כשחיוך על שפתי, תמונות מחיי הבתולה, על רקע מראות מארצי שבסוף מזרח, החלו להגיע לאזני צליליו של עוגב. בתחילה נדמה היה לי כי מישהו מתאמן לקראת קונצרט על העוגב שצליליו בקעו מאחורי. העוגב בכנסיה זו בנוי מעל לשער הכניסה דרכו נכנסתי לכנסיה, וכאשר המתפללים פונים ופניהם אל המזבח והצלב המואר בזוהר אורות הניאון, מצליפים בהם הצלילים בעורפם ומכניעים אותם ומשפילים אותם לכרוע לתפילתם. 

 

ink-34 3.   Les Cloches de Hinckley

(Louis Vierne (1870-1937

אכן באחת הפינות של הכנסיה כרעה שם מתפללת אחת ונשאה תפילה חרישית ממלמלת מילים ומצטלבת חזור והצטלב, וצלילי העוגב הולכים ומתגברים. הצלילים הראשונים בהם הבחנתי בכנסיה הריקה, היו חרישיים ומהוססים, ונשמעו כתרגילים שבהם מאמן העוגבר אצבעותיו והרצתן הזריזה על המקלדות של העוגב וכן אימון רגליו כדי להפיק מהכלי המסובך את צלילי הבאס הכבדים הבוקעים מהחלילים הגדולים שכדי להפיח בהם רוח, מפעילים את מקלדת הרגל של העוגב, והנה המוזיקה הופכת אט-אט בהירה יותר ונהירה וכמו לובשת צורה, והנה היא  מתגברת ומצטלצלת כקול ענות רבה של חלילים רבים וצלילים רבים מתפשטים והולכים בחללה רחב הידיים של הכנסיה הריקה, עד כי נדמה שהם יורדים אלי, מפלים מפלים, מקמרוניה הגבוהים והמאורכים  של הכנסיה, והד בת קולם חוזר ובא אל אזני מן הקירות. לא לבד הייתי בכנסיה, ולא רק אותה מאמינה זקנה שכרעה שם בתפילה, היתה עימי שם, ולא רק דמויות הכפריים עם הכפיות והעקלים על ראשם המשוחים על קירות הכנסיה, אלא נדמה כי הכנסיה כבר מלאה מתפללים, המאכלסים אותה, בכוחם של צלילי העוגב ששהתפשטו בה והשתלטו על חללה, וכבר נדמה וכאילו כל תושבי הרובע נענו לצלצולי הפעמונים אותם ניסה העוגבר לחקות בחלילי הכלי התלוי שם מעל הכניסה הראשית לכנסיה, והם באו והתכנסו יחד עימי בין קירותיה של הכנסיה, לשאת את תפילתם.

העוגבר כבר דהר עם היצירה שעליה עבד ומה שנדמה בתחילה כתרגילי אימון אצבעות וידיים התגבש והיה לקולות רמים של דינדוני פעמונים, ביצירה שלמה שלא הצלחתי לזהותה. היא נשמעה בנויה היטב ולתלפיות, והולכת מן הדקיק אל הכבד, מצלילים עדינים ומהוססים אל טונים כבדים המכים בעוצמה. לא הצלחתי לזהות את היצירה אך נמשכתי אחריה וככל שהתגברו הצלילים נדמה היה לי היא ברורה יותר אך בה במידה בלתי מזוהה.

כך ישבתי שם על אחד מספסלי העץ המזומנים למאמינים, נמשך במבטי באור הכחלחל והמלנכולי הבא לתוככי הכנסיה מבעד לחלונות הויטראג’ הצבעוניים שבקצה הכנסיה, עד שהיצירה הסתיימה בקול ענות גדולה והפעמונים אותם חיקה המלחין בחלילי העוגב חדלו מדנדוניהם עד כי הדי צליליהם, ובני בת קולם הנמוגה אט אט, שהיו חוזרים כהד מן הקירות נדמו גם הם. והשקט חזר והשתלט על הכנסיה שהיתה ריקה מאדם. 

 

הויטראג’ים מחיי מריה בכנסיית נוטר דאם דה שאמפס

ביושבי שם מאזין ל”קונצרט” מזדמן זה ביום ה 16 לחודש אפריל 2006, לא ידעתי איזו יצירה שמעתי אך זכרה נצרב בתודעתי, ולימים הצלחתי לזהות מן הזכרון את היצירה שזכיתי להכירה בהשמעת הבכורה לאזני ולאזניה של מאמינה אחת שכרעה שם לתפילה בכנסיית נוטר דאם דה שאמפס שעל בולבאר מונפרנס.

 

היתה זו יצירתו של של הקומפוזיטור הצרפתי  (Louis Vierne (1870-1937 והיא אכן מבקשת לחקות צלילי פעמונים ושמה בצרפתית Les Cloches de Hinckley כלומר “פעמוני הינקלי”, שחוברה על ידי אותו לואי ווירן, שהיה עוגבר רב מוניטין, שניגן בקאתדרלת נוטר דאם דה פאריז ובגם בכנסיית לה-סולפיס, הגדולה והסמוכה למונפרנס. עוגבר עיוור זה הותיר אחריו יצירות רבות לעוגב, והוא גילה חיבה מיוחדת לצלילי פעמונים ווחיבר גם יצירה הנקראת “פעמוני וסטמינסטר” ועוד יצירות רבות לעוגב, וחבל שאין הוא מושמע ונשמע על ידי חובבי המוזיקה, ושמו הפך לנדיר בין הקומפוזיטורים הצרפתיים שפעלו בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה העשרים.

אני מביא בזאת סרטון וידאו של היצירה – כאשר תצלומו של הקומפוזיטור יושב אצל העוגב לפנינו.

 

YouTube Preview Image

Les Cloches de Hinckley -The Bells of Hinckley

 

תם הקונצרט – שהיה עבור העוגבר אימון לקראת קונצרט ועבורי הזדמנות להכיר יצירה חדשה, שנזדמנתי אליה בשל הגשם מפניו הסתתרתי בכנסיה.

עתה יכול הייתי לצאת מכנסיית נוטר דאם דה שאמפס, להתרשם מן הכנסיה ששימשה לי מחסה דקות אחדות והנה בולבאר מונפרנס היה פרוס לפני לבוקר ראשון בפאריז.

 Notre Dame De Champs

 

ink-34 4. סיור קצר בקטע מ Boulvard Montparnasse

 

משיצאתי מן הכנסיה בתום ה”קונצרט” הלא מתוכנן אליו נקלעתי חדל הגשם מזעפו, הבולבאר היה עדיין רטוב והתחלתי להלך בו כשפני דרומה. הנה אני עובר ליד ה”מוסדות” המפורסמים שעשו את מונפרנס בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים למה שהיה – ערש האמנויות וקן צמיחתה של הבוהמה היוצרת בפאריז:

 

מימיני מסעדת לה-קופול

 

1100--IMG_9423

 

ובסמוך אליה – ה”דום”

 

1100--dome

 

ומשמאל קפה לה-רוטונד 

1100--IMG_9442

 

שהמפגש בו עם פסלו של רודין “בלזאק” הניצב מעבר לפינה, הוליד בי את הפוסט שפרסמתי לראשונה ב 8.8.2007

רודין/בלזאק-[1] פאריז, Montparnasse 

פוסט שהתפתח והיה לסדרה בת שלושה פוסטים [ עד עתה ] העוקבת אחר פסלו של רודן לכבודו של בלזק,

במוזיאון ה MO-MA בניו-יורק

ובטירת פטרו-פאבלובסק שבסנקט פטרסבורג.

 

בביקורי האחרון בפריז [ באפריל 2015 ] חזרתי לבקר במוזיאון רודן, והעשרתי את ידיעותי ותצלומי בעבודות ההכנה הרבות שערך רודין עד שהגיע לתוצאה שאנו רואים לנגד עיננו כיום – ואני מקוה להרחיב על כל את הכתיבה בפוסט נוסף שאני מקווה להעלות בקרוב. 

לאחר המפגש עם פסלו של בלזק המשכתי דרכי בבולבאר מונפרנס, עד שהגעתי לחנות ספרים אחת, די ישנה ודי מוזנחת, שהיתה סגורה עדיין, וכשראיתי בוויטרינה שלה ספר שמשך את תשומת ליבי, מיהרתי לצלם אותו:

 

1100-IMG_9547

זהו הספר BAUDELAIRE A PARIS כלומר “בודליר בפאריז” וכיוון שהחנות היתה סגורה, המשכתי בדרכי וכך הגעתי לבית הקברות מונפרנס הסמוך, ו”עליתי ” לקברו של שארל בודלר. על כך אפרט בפוסט נוסף.

כעבור זמן, עברתי שוב ליד החנות והפעם היא היתה פתוחה – ורכשתי את הספר. 

ספר זה הוא דוגמה לספר שפתח בפני צוהר לעולמו של בודליר, ולנדודיו הרבים ברחבי פאריז, ולמסלול חייו המורכב והמסובך, לשלושת הנשים בחייו, ולדברים שהפכו אותו להיות מכונה “משורר מקולל”  – ועל אלה אקווה להרחיב בפוסטים נוספים.

 

__________________________________

פאריז, שארל בודלר – פוסטים

____________________________________

[4] פאריז, בוקר ראשון במונפרנס

[5]  פאריז, קבר בודלר בבית הקברות מונפרנס 

[6]  פאריז, שארל בודלר- הַשְׁכָּחָה – הַנְכָּחָה – הַנְצָחָה

[7] סטיפן מלארמה – קבר שארל בודלר, מקור ושני תרגומים

 

 

 

X

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....

 נמל ניו-האבן

NEW-HAVEN-PORT

במהלך הטיול של סטיפן דדלוס על חוף Sandymount Strand מול מוצא נהר הליפי אל הים בדבלין וזרמי המים והרוח שבנוף הריאלי – חולפות במוחו של סטיפן מחשבות וזכרונות מעזיבתו את דבלים ונסיעתו לפאריז. כאן הוא מתאר את מומנט היציאהשהיה בנמל ניו האבן משם של בספינה לדיאפ שבצד הצרפתי של התעלה] הנה התמונות העולות בזכרונו ובמחשבותיו”

“Euge ! Euge ! [לטינית: האח !  האח! ביטוי המופיע בתנ”ך בהקשרים של לעג ועוינות (ראה תהילים ל”ה 21 ; יחזקאל כ”ה; ועוד] {{ לטעמי מופיע כאן במעין אירוניה עצמית של מי שנתון עדיין במלחמה פנימית בעזבו את מולדתו }} מעמיד פני דובר אנגלית רצוצה בזמן שגררת את המזוודה. סבל עלה שלושה פני, לאורך המזח המטונף של ניו-האבן Cmment [ צרפתית “כיצד ? מה ? ] שלל רב הבאת אתך כשחזרת LeTutu חמישים עותקים מפופטים של Pantalon Blenc et Culotte Rouge [ ואריציה על שמו של עתון צרפתי זול]

יוליסס-פרוטאוס-בעמוד 58