רשמי ביקור בדבלין ב “100-Bloomsday” –

“יומו של בלום” במלאת 100 שנה להתרחשויות ב”יוליסס”

♣

 והעיר  דבלין –  צהלה ושמחה

שנאמר:

 

וּמָרְדֳּכַי##הלא הוא מיודענו ארי בר-לבלוב שליט"א יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן

וְהָעִיר שׁוּשָׁן##שמה בערי הגולה קק"ד - קרתא קדישא דבלין צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה:

ולַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר:

[ ואף לכל בני קק”ד, אף שלא העלו את ערלתם קורבן לחרבו של המוהל, והם בולסים ליבם בזבחי טריפות, ומרטיבין את גרונותיהם בנסך שחור-לבן המתקריא גיננעס או גי-נאחס ? ]

[ מגילת אסתר, פרק ח’ [ החטא ?] , פסוקים טית’ וו’ וטית’ זין ]

 

♣

 

פורים-שפיל, בלומסדיי-100, 

בק”ק דבלין, היא בלומושליים,

טו’ לירח השישי, שנת אלפיים וארבע למניינם,…

---

 

בסייעתה דשמעיה,

כן יהי רצון מלפניו,

אמן:

 

וישאל השואל, על מה שמחה ועל מה ולמה הריגשה, ולמה ילבשון בני קרת דבלין, מלבושין מצחיקין, ושלא מעלמא-הדין, והם מימים עברו, ימים עבר עליהם הכורת, ועל מה כל הדיצה ועל מה יעלוזו בני פלישתים ?

והנה, יצא שליחנו המיוחד, הוא ‘המנצח-על-מילים’, לעיר-הפרזות, דבלין, עיר-ואם באירלנדיה החופשיה, לחזות במו-עיניו בהמחזה, ולהנציח, בצלמנייתו הפוטוגראפית, מה שעין אדם תשזפו, ולספר ולהעיד במה שחזו עיניו, ויביא הלום, לארץ הקודש, מה שנלכד בצלמנייתו, – וסיפור-המעשה המופלא, יסופר בזאת, בלא שחרמש הצנזור, ימח-שמו וזכרו, יקצץ רחמנא-ליצלן, בזמורותיו או בעפאיו

והנה סיפורו של המעשה, דבר דבור על אופניו:

ומעשה שהיה – כעת חיה, לפני ק’ שנים היה והתרחש והתרגש , והכל ב קק”ד [ קרתא קדישא דבלין ] בג’ לירח ניסן, אור ליום ו’, לאחר צאת הכוכבים, בחמישי בשבת, פרשת לך-לך, שנת תרס”ד, הוא היום השישה עשר לחודש יוני שנת אלף תשע מאות וארבע למניינם;

בנטות פעמי הערב להתרגש, והכוכבים כבר מציצים ומנצנצים ומרעיפים, ממרום שכינתו ישתבח ויתהלל, את דרכם, הסוגה בפרחים לרוב, של האוהבים והמתאהבים, והלבנה, במילואה, וכבר חלף ונקף יום אחד , והיא מתחלת את חסרונה, ודמדומים כבר נטו אפלוליתם וקסמיהם על עיר-הפרזות-דבלין, משוש תבל, קריה ליצר-רב, ורוח של מסתורין מרחפת מעל הגן הסמוי מן העין המסתתר תחת השם – MERRION SQUAR

[ וכיון שזריזין מקדימין, נזדרז ונקדים ונגלה סודו של הקורא הלמדן, השקדן והסקרן כי שמה המלא של זמרת הסופראן [ לא עלינו, טפו, שנאמר “קול באשה ערווה” ] המתקרית  MOLLY –  בת המייג’ור BRIAN COOPER TWEEDY , מבני הערלים, מצבא הוד מלכות בריטניה הגדולה והכובשת, המוצב בסלע גיברלטר האיתן, ושם אימה LUNITA LAREDO, בת-ישראל כשרה למהדרין מן המהדרין, מבנות עדות יוצאי ספרד – הוא MARION .

ומולי זו – היא האשה שתשמש את אברכנו, בתשמישי דרך-נשים להשתבח בהם, ותמולל את גידו, והיא חולשת על חלומותיו והזיותיו בענינים של פרו ורבו ושאר ענינים שהשתיקה נאה להם, והס וחרש מלהזכיר ולהעלות על דל-שפתיים,

ואברכנו, ר’ ארי בר לבלוב, שסיפורו הפורח והפרחוני, ממלא את דפי מסע הקסם הממשי – הוא מסע דניאל אל גוב העריות בחוצותיה ובחצרותיה של קק”ד, הוא בנו של ר’ רודולף ויראז’  [מיוצאי קהילת קודש בודא-פאשט, תכונן ותיבנה במהרה בימינו – אמן] [ ו-וויראג’, יאמרו צדיקים בני צדיקין ממשכנות בני אונגרין-  בשפתם של המאדייארים משמעו – “פרח”] .

ולכשישתמד, ר’ ארי בר לבלוב, זה הכופר הגדול, ויעבור על דת משה וישראל, ופעם אחת לא תספיק למלא את חדוות תאוות-התפקרותו: ויצרף עצמו כספחת, בראשונה אל תחת כנפי שכינתה של הכנסיה הפרוטסטאנטית – כמו כדי להכעיס את שכניו הקאתולים, ואחר, כדי לפייסם – ולו במעט, יעביר את דתו ויחסה בצל קורתו של הצלב הקאתולי ויכנה עצמו בשפתם: ליאופולד בלום [ שמשמעו בלשונות עמים זרים: “נסיך העם” ] והוא רב-רצונות, בעל-יופי, כבוד והדר, תהילה ומזל-טוב, והוא, ר’ ארי בר לבלוב, המתקריא מר ליאופולד בלום המתקריא גם “פולדי” ; ובמשאו ובמתנו עם פילגשתו הסודית, המתקריית “מרתה” יצפין זהותו וייקרא שמו”הנרי פלאור” [פרח, במשמע], או כשיופיע בחלומותיה ובהזיותיה של מולי, אשת חיקו וחלומותיו, כדון פולדו דה-לה-פלורה [ גם כאן פרח במשמע] – ומולי זו, אשתו החוקית ואם ביתו המכונה מילי, אשת חשקיו ומזמוטיו, מפקירה את מחמדיו העסיסיים של גופה החושק, לידיו התאוותניות ולאברו הרוגש של Boylan  Blazes המתקרי בלשון חכמים  “עזאזל בוילאן” .

שנים אלה : האברך עול הימים והעלמה נורה בארנאקל  –  נזדמנו להם למפגש ראשון, אינטימי ואישי עד למאוד-מאוד: 

אברך-משי-זה, ג’ימס [ יעקב] ג’ויס [ בר שמחה ] וכאן תצלומו בשנת קרות המעשה –

ג’ימס ג’ויס – 1904

– עליו יסופר להלן, עול-ימים, שהתאבק בעפר רגליהם של אד-מורים עוקרי הרים, ודאקונים ובישופים וחבש את ספסלי ישיבת השילוש-הקדוש [ האב והבן ורוח הקודש] של הטריניטי-קולאג’ הקאתולית שבדבלין, בנה המוכשר, המורד, הכאוב והכעוס של אייר, היא אירלנדיה – והיא עדיין תחת מגפי קלגסי שלטונה האכזרי של הוד מלכותו מלך אנגליה – והיא אירלנדיה זו, הקרתנית הקאתולית, הלאומנית וצרת האופק – “חזירה הטורפת את ילדיה” חונקת ומסרסת ולא רק שהיא מזת-רעב ומרעיבה את בניה עד לדכאון, אלא שהיא דוחקת את בנה המוכשר אל הגלות.

ועלמה אחת, נורה [ היא נורית ] בארנאקל [ בל נקל ב…כישוריה ..שיסתברו לנו, עוד מעט-קט, כרבי מעל ועלילה ] אדמונית-שיער בתילתא-שפירא, מבנות ק”ק גאלאווי, שמראיה בעת קרות המעשה כגון צורתה שבפוטוגראפיה ישנה-נושנה זו. כאן היא נראית חולצת נעלה בעמדה על אדמת קודש,

נורה בארנקל – 1904

נזדמנה לה, דבלינה, להעיר הבירה, להתפרנסות כחדרנית במלון, ששמו, תפו, לא-עלינו, מכל השמות, “פין” דווקא –

וכבר יצתא בת-קול ולחשה, לשון רכילות, כי סיפור מפגשם של שניים מופלאים ופלאיים אלה, העלם-עול הימים והעלמה הבתולה-החסודה, החל ימים אחדים קודם לכן, ברחוב הסמוך, עת הילכה לה, התמירה ואדמונית-השיער, ומשכה את תשומת ליבו הנוהה, של אברכנו החושק.

והיא, העלמה, מציצה בעין אחת בחלוני הראוה המציעים את מרכולתם לכל המרבה במחיר, על גדתו הדרומית של של רחוב נסאו – ומעבר מזה של דרך-המלך רחוב נסאו,  גדריו וגדרותיו של התלמוד-תורה הטריניטי-קולאג’ – ובעינה השניה משלחת מבט-של-גניבה, אל האברכים במצנפותיהם השונות והמשונות, הממהרים להרבצת תורה מפי מוריהם ורבניהם, בישיבת השילוש-הקדוש שממול, וכך קלטה עינה החדה, בקצה זווית העין הבולשת, בטרבושו החינני של אברכנו, וטעתה עלמתנו לחשוב, ואף לדמיין, שהנה יורד-ים, מבני ממלכת נורווגיה, ארצו של איבסן הנערץ על האברך, הוא, בעל העיניים הכחולות העמוקות והיוקדות מתשוקה, והנה, כל חלומה הוא כי יורד-הים החסון, יחטוף אותה על סוסו הלבן, ויחבקנה אל ספינתו ויקח אותה מעוניה הרב לארצות האושר שמעבר לים, על המפרש הבודד המלבין באופק…

ויפתח האברך את שיחתו ויפנה אל העלמה וכוונתיו בלות עימו. ולא גילה אותן לאיש עד היום הזה. ולמרבה הפתעתו, צלחה המשימה בידו מעבר לכל ציפיה, והיא, העלמה, בלא להזקק ליד מתווכת, ולא לשיכנועיו של שדכן ראוי ומכובד, דווקא נעתרה לעתירתו והסכימה להענות להזמנתו למפגש אישי יותר ופחות דחוק ובשעות פחות הומות של הקרת הסואנת הזו.  והציע כי יהא המפגש הבא יתחולל [ וכיוון האברך בעל המזימות שיחולל ויחלל ] כאן, בסמוך, ובקרבת מקום לעבודתה, שלא תטרח חלילה וחס, הרבה במאמציה לפוגשו. וכך הבטיחה וכך סוכם בתקיעת-כף, ונקבע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי פגוש ייפגשו.

אך, אללי, שוד ושבר !

באותו יום גורלי: י”ד לירח יוני, מר ונמהר, עצוב ומכעיס, מדכא ומסיר תקוות, לא קיימה העלמה את הבטחתה ונמנעה מלהתייצב למשמרתה. ולא היה מי שימלא את תפקידה. וכך הופקר אברכנו, חפוי ראש, כואב, מיוסר ביסורי תשוקה שלא נתממשה, מאוכזב, לבדידות של מסורב ואף מרומה, שנתפתה להאמין שיש בכוחה של  קשירת שיחת-אגב, עם אדמונית-אלמונית ברחובה של עיר, כדי לקשור קשר של ממש בין עלם לעלמה.

וכך, מושפל, ובלית ברירה, נותרה, כך סוברות לשונות רעות,  מלוא תאוותו בין אצבעותיו, שב על עקבותיו לביתו העני, החשך לעת ליל.

כדרך הנימוס, ומתוך תקווה סמויה כי בכל זאת תיעתר ותתרצה, שיגר לה להעלמה החסודה, איגרת קצרה לכתובתה, ובה, בקול של כמו-נעלב וכמו-כואב, שאל שמא עיוור הוא עד כדי כך שלא הצליח לראותה. או שמא פשוט לא באה. פשוט בתכלית הפשטות.

אך לא בחור כאברכנו יסוג ממטרתו והוא חזר והציע כי יקבעו עיתים לתורה ולמעשים טובים ויתפגשו להם – והפעם לפגישה של ממש ביום המחרת הוא: היום הטז’ לירח השישי, השש עשרה לחודש יוני, שנת 1904 למנינם.

בזו הפעם – נענתה העלמה ונתרצתה והתייצבה על משמרתה – וכאן טמון הכלב !

תוספת מיוחדת לגליון ה 16.6.2004 של האיריש-אינדפנדנט, מכתבי-העיתים של דבלין מהאידנא, מהוגנים, ו’מן-השורה’, צנועים, צבועים וחסודים, יבקשו להסביר לבניה דהיום של דבלין את פשרו של חגא זה, ויציינו כי היה זה יום מפגשם הראשון של ג’ימס ג’ויס ונורה בארנאקל. בעיתון אחד אף נרמז כי “יתכן שבאותו ערב נשק לה לראשונה”. והכותרת בעיתון הנפוץ “האירי העצמאי” בנויה על משקל השנינה שבשמו של הסינימא “כשהרי פגש את סאלי” – “כאשר גימס פגש את נורה”.

העובדות הנחרצות הן חדות יותר ואינן ערבות לחיך רגיש במילות נימוסין, בעיניינים שבינו לבינה, וכבר התכבדנו להביאן – ללא כחל וסרק, כלומר: את האמת העירומה במלוא מערומיה,  באתר זה – [ ראו הקישור ל 6] ג’. ג’ויס / יוליסס – נורה, בגדה או לא ” ] שהרי היה זה מפגש הרה גורל ומרגש במיוחד עבור מיודענו ג’ימס ג’ויס בן ה 22 שעד אז היה רוכש את גופה של אהבת הבשרים, שבדבלין מכנים אותה לא CARNAL KNOWLEDGE אלא… CARNIVAL KNOWLEDGE במצלצלין, תבין ותקילין,  מליליותיה של דבלין-תחתא, שעיסוקן במקצוע העתיק ובר-ההכנסה – והנה נזדמנה לו, לראשונה, עלמה אחת שריגשה אותו ריגוש של ממש:

ולא יצאו ימים רבים, ומיודענו – והוא כבר אב לבנו בכורו, ביום למנינם,  3.12.1909 כתב לה, לאשת-חיקו, שחי עימה בלא ברכתה של הכנסיה וילדה לו פרי-בטן ראשון,  כתב לה והזכיר לה באיגרתו מאותו תאריך למניינם, את דבר עוללות אותו ערב-דבלינאי-מרגש, ואת אותם מעשים שבעבורם זכו מועד התרגשותם, להיות יומו של הספר הכביר שיכתוב. וכה כתב וכה הזכיר לה באיגרתו:

“את היית זו שהחלקת את ידך מטה-מטה לתוך מכנסיי ובעדינות הפשלת הצידה את חולצתי ונגעת באברי [prick] באצבעותייך הארוכות והמגרות, ובהדרגה עטפת את כולו, גדוש ומרוגש [stiff] כפי שהיה, לתוך ידך אוננת [frigged] אותי לאט עד שבאתי על סיפוקי בינות לאצבעותייך, ובכל אותה עת את רכונה מעלי, שולחת אלי מבט ארוך מתוך עיני המלאך שלך…”

וכך, במחווה של רצון טוב, ומתוך געגוע למשובת הנעורים הראשונית הזו, ניצת במוחו של ג’ימס ג’ויס הסופר המיוחד הזה, לקבוע את יום אותו מפגש מסעיר, יום ה 16 ליוני שנת 1904 ליום בו מתרחשת עלילת הספר “יוליסס”.

ולאותו יום – רגיל ושיגרתי וללא שארעו בו כל אירועים מיוחדים או יוצאי דופן, שראוי להקדיש להם מקום בעתון, הקדיש הסופר המהולל, ג’ימס ג’ויס, את כל ספרו רב העלילה ורב המעללים, רב-המלל ורב הדמיון, רב הקושי ורב התעצומות הזה, הנקרא יוליסס ULYSSES שאינו אלא שמו בשפתם של הקאתולים – ברומית לסיפורו של “המירס”, שכבר רבותינו, זכר צדיקים לברכה, חכמי חוכמת ישראל סבא, משכבר הימים, הממיתים עצמם באהלה של תורה, זכו להכירו: ואף נתחבטו בשאלה האם לקוראו אם לאו:

רבי עקיבא,  עליו השלום אומר: “ספרי המירס … הקורא בהם כקורא באיגרת… להגיון ניתנו ליגיעה לא ניתנו” ופורש: שטוב הוא לדעתם אך מוטב שלא להעסיק בהם את הנפש וחלילה להוגיעה בהם.  ובילקוט שמעוני תהילים רמז תרעח ד”ה, מצאנו כתוב במפורש: יהיו לרצון אמרי פי. שיעשו לדורות ויחקקו לדורות ואל יהו קורין בהן כקורין בספרי מירוס אלא יהו קורין בהן והוגין בהם ונוטלין שכר עליהן כנגעים ואהלות. א”ר ירמיה בשם ר’ יוחנן אגורה באהלך עולמים וגומר,

ומיודענו זה, ר’ ג’ימס ג’ויס, הסופר המהולל אף נטל מכחול של צירים ושרבט בו את דמותו של ר’ ארי בר לבלוב הוא מר ליאופולד בלום

ואף ציטט בכתב ידו בלשון חכמי יוון את שורת הפתיחה של אותה יצירת ענק – האודיסיאה – ששימשה אותו כנקודת זינוק למפעל הענקים שהקים הוא:

 

 

ומשנכנס חודש יוני, ומשום שעברו מאה שנה מאותו יום – ריאלי כמתואר בקישור – ובדוי כמתואר ברומאן –  מרבין בדבלין ובמקומות נוספים בעולמנו זה, בשמחה – ומעלים על ראש שמחתם את “יומו של בלום”.

והפעם מאה מונים יותר באשר עתה מלאו מאה שנים ליומו זה שנתרגש כאמור ב 16 ביוני 1904

 

 

וכך הביאתנו החיבה ואפילו ההערצה לאותו גוי שעשה את גיבורו ליהודי שהמיר דתו, לעיר דבלין ממנה נמלט על נפשו וידה הענוגה של נורה בידו – אל הגלות הכפויה-מרצון עז, ושם על נהרות בבל, בגלות טרייסט, ובגלות ציריך ובגלות פאריז, שם ישב ושם בכה על דאבלין שהותיר מאחור,

ועל מנת שלא תשכח ימינו ולא תדבק לשונו לחיכו, העלה אותה, את דבלין ,לראש מעייניו ולראש שמחותיו ועשאה לראש-פינה לבלומושליים שלו BLOOMUSALEM  כפי שקרא לה שלוש פעמים בספרו – והצליח להציב לה, לדבלין של שנת 1904, יד וציון ונפש בספרו עד אשר יכול היה להתבטא ולאמר שכתב את ספרו כך – שאם תחרב דבלין בשל עוונותיה, והאל היושב במרומים ימטיר עליה אש וגופרית ותמרות עשן, יוכלו לקוממה ולהקימה כמבראשית והכל – על פי ספרו, המצטיין בדיוק תיאורו את רחובותיה וסמטאותיה.

וכך, מידי שנה בשנה, משנכנס יוני, מתכנסים להם, בני דבלין ובני לאומים אחרים ליום חג שאינו כתוב בשום תורה ולא נחקק על לוח-שנה כל שהוא, ויום זה המכונה, מזה כמה עשרות בשנים,  BLOOMSDAY יומו של בלום – נחגג באותו יום ספרותי מפורסם ב 16 ביוני של כל שנה.

ועתה משמלאו מאה שנה בדיוק לאותו יום – החגיגה גדולה ומרשימה במיוחד והיא ממש עד-לא-ידע….

ובאים אנשים ומתקבצים בהמוניהם ליד מרכז ג’ימס ג’ויס:

וסועדים נפשם במיני תרגמה, כמנהגו הספרותי של ליאופולד בלום

והם בולסים להם איברים פנימיים של עופות וחיות טרף, כלשון המליצה הספרותית:

“מר ליאופולד בלום אכל מתוך עונג איברים פנימיים של חיות ועופות. הוא אהב מרק קרבי-אווז סמיך. מוראות באגוזים. לב צלוי ממולא. פרוסות כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש. ביצי דגים מטוגנות. יותר מכל אהב כליות-כבש בגריל, שהעניקו לחיכו טעם עז וערב של שתן ריחני קמעה”

ובמקום נערכת קריאת-מגילת “יוליסס” פרקים פרקים:

ובנות דבלין ובניה לובשים עליהן מלבושין ותחפושות:

והמהדרין במצווה – אחת ידם בספר והשניה אוחזת בגיננס

ולעת מנוחת-הצהריים הם עולים ומתכנסים אצל דווי-בירנס,לזכר הכתוב:

“הוא נכנס אל המשבעה של דיווי בירן.

פאב הגון. לא מפטפט הרבה.

מזמין אותך לפעמים על חשבון הבית .

אבל לא יותר מפעם בארבע שנים”

[ יוליסס, לסטריגונים, עמ’ 702 ]

ולעת בין הערביים – מתכנסים ברחובה הראשי של קק”ד – הוא רחוב או-קונל להמחזת פרקים מן המגילה:

ובערב עצמולאחר שכבר יצאו שלושה כוכבים, חוזרים לאותו פאב – ובגדי מלכות, שני וארגמן, לגופן השופע:

ואבן מקיר תזעק:

“ג’ימס ג’ויס” 

ומי שעזב את עירו ויצא לגלות מרצון הוחזר אליה והיה למנצח על המילים: