Tel Aviv, 18 Dec 2017, 03:22:11
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות

תומאס מאן: טריסטאן [ 1902]

13 במאי, 2010


“טריסטאן” [ מצרפתית : “העצוב” או  “בן-העצב” ] הינו אחד הסיפורים הראשונים של  תומאס מאן [ פורסם ב 1902 ]. הסופר היה אז  היה כבן 27 – אך כבר עטור תהילה לאור הצלחתו המסחררת של רומאן-החניכה שלו [ Bildungsroman ] “בית בודנברוק” שפורסם כשנתיים קודם לכן.

טריסטאן הוא סיפור קצר וההזקקות לשם “טריסטן” מעלה מיד זיקה אל יצירתו המפורסמת של ריכארד ואגנר – שכפי שנראה תמלא גם תפקיד בסיפור זהו.

הסנטוריום איינפריד

הסיפור פותח בהצגת “מקום העלילה” הוא “הסנטוריום איינפריד” לשם מביא, בתחילת חודש ינואר, הסיטונאי קלייטריאן את אשתו, הגברת גבריאלה קלייטריאן לשם “התרפאות”.

“איינפריד” הוא בית מרפא לסובלים ממחלת השחפת – מגפה שהפילה רבבות קורבנות בסוף המאה התשע-עשרה ותחלית המאה העשרים.

את פניהם של האורחים החדשים, מקדמת העלמה פון אוסטרלו, עוזרתו הנאמנה והזריזה של הדוקטור ליאנדר הוא “ראש המוסד”.

והיא, העלמה פון אוסטרלו:

“צופיה הליכות-הבית בשקידה מטורפת, ובזריזותה הקיצונית צפונה תוכחה תמידית כלפי עולם הגברים כולו, שאף אחד מהם עדין לא העלה על דעתו לקחת אותה לאשה”

בני הזוג קלייטריאן מתמקמים בסנטוריום, ועד מהרה מתוודעים אל הדמויות הנוספות הנמצאות במקום. חלקן דמויות המשמשות אך תפאורה ליצירת האווירה הייחודית למקום מסוג “הסנטוריום איינפריד” וחלקן דמויות שתמלאנה תפקיד חשוב יותר במהלכו של הסיפור:

“הגיניראל חולה-הסוכר הפסיק את ריטונו רגע אחד בראותו אותה פעם ראשונה, האדונים עם הפרצופים נטולי-הבשר חייכו וברוב יגיעה ניסו לשלוט ברגליהם, בשעה שבאו בקרבתה, ואשת-היועץ שפאץ התרעתה אליה מיד כידידה גדולה ממנה בשנים. אמנם כן, היא עשתה רושם, האשה ששמו של אדון קלייטריאן נקרא עליה ! סופר שמבלה את זמנו ב”איינפריד” זה שבועות אחדים ליצן מוזר, ששמו כשם אחת האבנים הטובות,. פניו הסמיקו ממש בעברה לפניו במסדרון, עצר הילוכו ונשאר עדיין עומד כמחובר לקרקע לאחר שנעלמה מעיניו זה כבר”

לא עברו יומיים וכל קהל המתרפאים יידע את קורות חייה: מוצאה מברמן, ולפני כשנתיים נישאה לסוחר הסטונאי “לכל ימי חייה”. אחריו הלכה לעיר הולדתו : “שם למעלה על שפת ים-המזרח”. לפני עשרה חדשים ילדה את בנה הראשון. הלידה היתה קשה ועמה התגלה דם בשיעולה. [ ראוי לשים לב : עם הלידה והענקת חיים חדשים – נולדים ומתגלים גם סימני מחלת השחפת הראשונים, סיבת בואה לסנטוריום איינפריד ].

כדי להרפא הורה לה הופא המשפחה, בעל השם המגוחך, “הדוקטור הינצפטר”, להקפיד על מנוחה ובעיקר על רוגע רב.

בנה התינוק, אנטון קלייטריטן, עלה ופרח ואימו החלה דועכת. אמנם עלה חשד למחלה בקנה הנשימה אך לא נעשתה הבחנה חד משמעית לאותה מחלה – שהיתה ידועה אז, בראשיתה של המאה העשרים – כממארת וחשוכת-מרפא – והס מלהזכיר את השם המפורש שחפת, כשם שעד ימינו אלה מכנים את המחלה הממארת שאין לה עדיין מרפא בתחילתה של המאה העשרים ואחת – “מחלה קשה” והס מלהזכיר סרטן או איידס.

וכך, לשם שאיפת אויר צח ולשמה של “המנוחה” הביאה בעלה הנה, ללסנטוריום איינפריד.

אך כעבור שבוע ימים, חייב היה הסיטונאי העסוק, בעלה של הגברת קלייטריאן, למהר חזרה לעסקיו הדוחקים, ולהשאיר את אשתו הגרת גבריאלה קלייטריאן, בידיהם האמונות של מנהל המוסד וצוותו.

החיים תחת קורת גג אחת של סנטוריום מעין זה, בו עיקר העשייה היא הבטלה, ומשימת החולים האמיתיים והמתרפאים המדומים הינה: “התרפאות”, הוסף לכך את השיגרה והחד גווניות המולידים את השיעמום – ומימדיו הצפופים של מקום מרפא קטן כמו סנטוריום איינפריד , ותקבל עיסה רוגשת של רכילויות המולידות התלחשויות ומבטים חשדניים וחודרניים, ומכאן המרחק להתרקמותם של סיפורי התאהבות קצרים שלעולם אינם מתגבשים לכדי רומנים ארוכים, הדרך סלולה והמשעול צר.

וכך, נִקְרָה על דרכה של גבריאלה גם גם הסופר, דטלוו שפינל  Detlev Spinell.

“אדם משונה, ששמו כשם איזה מחצב או אבן טובה, היושב כאן ומבטל את זמנו של ריבון העולמים” .

וכשם ששפינל הוא סוג של אבן המשמשת לשיבוצם של תכשיטים-הניכרים בטעמם הזול וההמוני,

אבן זולה לקישוט תכשיטים זולים Spinell

כך אותו סופר, שלא בכדי זימן לו תומאס מאן שם זה דווקא,  כעננת רמזים של זלזול או נשיפת הבל על בינוניותו וספק-כשרונו של “הסופר”, שאיש אינו יודע איזו “ספרות” כבר הספיק להוציא לאוירו של עולם, כשם שאיש אינו יודע בכמה קרבות השתתף אותו “גינראל חולה שחפת” שפגשנו אותו קודם.

וכך נוצר הקשר שבין שני מתרפאים אלה שבסנטריום.

בגבור עליהם השיעמום, וכל אחד מהם ספון לו בחדרו ובבדידותו המזהרת, באים הם אחד אחד, לאכסדרת בית ההבראה [ “אולם השיחה” כפי שהוא מכונה ] ושם מתגלגלת בינהם שיחת היכרות רדודה ומשמימה. השיחה מתחילה, כדרך שיחות מתרפאים ב”מה הביאכה הלום ?”.

ואולם עד מהרה , בתחבולה צ’כובית ידועה [ המציב ציור של אקדח על הקיר, במערכה הראשונה שבמחזה, על מנת שהוא יירה את יירייתו במערכה ההחרונה] –  גם פסנתר אחד שעמד שם “באולם השיחה” “מן הצד…” דומם וחפוי ראש, יתקדם למרכזה של הבמה, עם התקדמות ההצגה….עד שישמיע את קולו.

השיחה בין הסופר ואשת הסיטונאי הולכת ולובשת מימד של תחילתה של היכרות. המשוחחים הולכים ו”מתערטלים” ומעיזים אפילו לחשוף, האחד בפני השני, כמה פרטים אישיים עד למאוד מעברם: הגברת גבריאלה, אשת הסוחר הסיטונאי קליטריאן, מגלה את אזנו של הסופר כי גם אביה הוא סוחר.. “אבל זולת זאת הוא גם אמן” –  “הוא מנגן בכינור” …. ותוך כדי כך תחשוף בפניו את סודה הכמוס שגם היא “פורטת קצת על הפסנתר, עתה אסרו עלי זאת…”

כבר עבר כחודש ימים של שיעמום ושיגרה, ובאחד מימי פברואר, יצאו כל שוכני ההבראה לטיול של חורף מחוץ למוסד.

רק בודדים אחדים נותרו במוסד לבדידותם, ובינהם שלושה אלה: הגברת גבריאלה קלויטריאן, הגברת שפאץ

- ציפור דרוד צייצנית Spatz

והסופר דטלוו  שפינל, וכמה חולים קשים יותר שמחלתם ומצבם מנע מהם את ההשתתפות בטיול…

הבדידות מעיקה וכך נזדמנו השלושה “לחדר השיחה”. הנשים סרגו ליד האח, והשעמום ניסר באויר. ואז, כמו כדי להזרים “דראמה” לחללו של השיעמום, סינן הסופר דטלוו שפינל מבין שפתיו:

“מוסיקה”….אמר. “אילו זכינו לשמוע עתה קצת מוזיקה ! לפעמים שרים הילדים האנגליים שירי כושים קטנים, זה הכל”… ואתמול אחר הצהריים ניגנה העלמה פון אוסטרלו בחפזה רבה את “פעמוני המנזר”, העירה רעייתו של מר קלייטריאן”

_________________________________________________

וכפי שמסתבר – אצל תומאס מאן, אין איזכורים של “סתם”, ואם נדמה כאילו איזכור “פעמוני-המנזר” חסר תוכן מאחריו, הרי נציין כי תומאס מאן הפנה , גם הפעם, ליצירה של ממש, של קומפוזיטור צרפתי ששמו Lefébure-Wely 1817-1869

Lefébure-Wely 1817-1869

וניתן להאזין לה כאן:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

_________________________________________________

ומשעלה, כמו בדרך מקרה ענין המוזיקה מפציר הסופר דטלוו שפינל בגברת פון קלייטריאן כי תנגן משהו…”אילו ידעה מה רב צמאי…”

אך היא – שהיא אשת איש – טוענת כי לא תוכל שהרי : “רופא הבית שלנו וכמו כן ד”ר ליאנדר אסרו עלי זאת בפירוש, מר שפינל !” והוא משיב לה, לאותה אשת-איש, שבליבו כבר זומם לפתותה: “הלא הם אינם כאן, לא זה ולא זה ! חפשיים אנו… חפשיה היא גברת חנונה ! אקורדים עלובים אחדים….”

ואכן, בסופו של דבר מילותיו של איש-המילים, מוצאות את דרכן אל  ליבה, והיא מתרצה.

וכדרך שמזמנים לנו סיפורי אהבהבים קלילים שכאלה, גם כאן  “דרך מקרה” [ שכידוע כלל וכלל אינה דרך מקרה אלא מזימה מוכנה מראש של הסופר…] נמצאו כאן תווי-מוזיקה… ולאחר התלבטויות רבות ומלחמות נפשיות של התלבטות לכאן וגם לכאן, שהרי פעולתו של האיסור שאסרו עליה לנגן, לא פגה, אך מציאותם של התווים, ובינהם … “הנוקטורנות” של פרדריק שופין דווקא, ואף מילותיו של הסופר היודע-חזר, והנה הגברת גבריאלה קליטריאן, המנועה במצוות רופאיה, ו”מטעמים של בריאות” ולשם קידום ההתרפאות, בכל מעשה שיש בו נגינה, עוברת על לאו מפורש ומחמיר זה, ולאחר שיכנועים וכיבושי דברים לרוב מתרצה, סוף-סוף, ומואילה לגשת לפסנתר ולנגן “נוקטורנה אחת” בלבד !

על פי הסיפור הנוקטורנה [שדרך מקרה…]  נזדמנה שם לערימת התוים היתה

“הנוקטורנה באס-דור אופוס 9 מספר 2 של שופין”

YouTube Preview Image

אך, כוחה של המוזיקה רב עימה ועם בוא המוזיקה בא גם התיאבון… והגברת קלייטריאן, חרף הבטחתה הקודמת ו”התחייבותה” לשם קיום מצוות רופאיה, לחטוא בנגינת נוקטורנה אחת… וחרף האיסור, מוסיפה חטא על פשע, וממשיכה לעוד נוקטורנה ומשם, כדרכן של נגינות שכאלה , לעוד נוקטורנה וכשסיימה את השלישית קמה מכסאה , לא כדי לחדול אלא כדי לחפש תוים נוספים…. ואחרים.

והסופר, שהתחבולה הצ’כובית לא נעלמת מעטו של תומאס מאן, החל לבדוק את כרכי התווים שהיו מונחים שם ו…

“ידיו הגדולות והלבנות משמשו בתאווה באחד הספרים המוזנחים הללו ולהפתעתו ואף תדהמתו מצא ספר תווים וכשהראה לה אותו “הוא היה חיוור כולו, הניח את הספר מידו והסתכל בה בשפתיים חרדות”….

טריסטאן ואיזולדה – קטע מוזיקלי ראשון

תומאס מאן ממשיך בתיאור נגינת היצירה המוזיקלית הבאה היא ….

הפתיחה לטריסטאן ואיזולדה של ריכארד ואגנר בעיבוד לפסנתר.

YouTube Preview Image


האירוניה, אחד מסממני ההיכר של סגנונו הספרותי של תומאס מאן , מתגנבת כאן והוא ממשיך ומתאר את תוצאות הנגינה הזו והשפעתה על המאזינה השלישית לשיחה שבין בני הזוג הזוג:

“בינתיים הגיע שיעמומה של אשת-היועץ שפאץ לאותה דרגה; בה הוא מקהה את פני-האדם, מזקר את עיניו מתוך ראשו ומשווה לו ארשת מטלת-אימה של פגר-מת. זולת זאת פעלה מוסיקה שכזו על עצבי הקיבה שלה. הביאה את האיבר חולה-העיכול לידי מצבים של בעתה וגרמה לכך, שגברת שפאץ חששה להתקפת-שבץ.

“אני מוכרחה לפרוש אל חדרי” – אמרה מתוך חולשה. – “חיי בטוב, אני אשוב לי…”

ובזה הלכה לה”

שפינל וגברת קלייטריאן עדיין רתוקים למקומותיהם והסופר מבקש כי הגברת תמשיך ותנגן גם משהו מהמערכה השניה.

טריסטאן ואיזולדה – קטע מוזיקלי שני

“בגון-צליל מופלא שנתעמעם פתאום כבר וירד יסוד-המות, ובקוצר רוח מבוהל מנפנפת בצעיפה הצחור לקראת אהובה, ההולך וקרב אליה בזרועות פרושות דרך האופל”.

אם נעקוב אחר מילותיו של תומאס מאן:

” הוי, רדה-נא, ליל האהבה, העניקה להם אותה שכחה שהם נכספים לה”

נגלה כי אלה אינן אלא מילות הדואט המפורסם “הו רד עלינו – לילה של אהבה”

[ O Sink hernieder nacht der liebe…”

במערכה השניה של האופרה” טריסטאן ואיזולדה” של ריכארד ואגנר.

YouTube Preview Image

משיסתיים תיאור המהלך המוסיקלי תשוב ותצוץ האירוניה התומאס-מאנית: לפי תיאורו, הודתה גברת קלייטריאן בפניו של שפינל כי היא עצמה לא מבינה הכל במוזיקה הזו…. היא רק יכולה לשער במה דברים אמורים. הוא – הסופר – ביאר לה את הדברים , ואז תעיר :

“כך. כך הוא, איך , איך להבין זאת, שהוא המבין את זה כה היטב, אינו יודע לנגן זאת?” לגודל תמהונו לא עצר כח לעמוד נגד שאלה תמימה זו. הוא נתאדם, ספק כפיו וכאלו הוא וכסאו שקעו יחד.

רק לעתים רחוקות מצטרפים שני אלה יחד” אמר לבסוף בקול מעונה. “לא לנגן איני יודע. אבל תמשיך נא”

ואז, שניהם, גם הסופר וגם הגברת גבריאלה קליטריאן, שכבר שקעו עמוק ונסחפו בצליליה של המוסיקה, וחרף הבטחתה ל”נוקטרנה אחת  בלבד…”  המשיכה הגברת קליטיריאן לנגן:

טריסטאן ואיזולדה – קטע מוזיקלי שלישי

“כלום מתה האהבה מעולם? אהבתו של טריסטן? אהבתה של איזולדה שלי ושלך? אה, פגעי- המוות לא ישיגו את הנצחיים! “

גם מלים אלה של תומאס מאן, הן אלוזיה ברורה, למילותיו של ריכארד ואגנר בדואט בשירתה של איזולה – אותן שורות המכונות ב”מוות-מתוך-אהבה” LIEBESTOD

“פתאום קרה משהו מפחיד . המנגנת הפסיקה והעבירה ידע על עיניה, כדי לחתור את האופל, פלאן היא “נסחפת”

ואחרי נגינת הקטע המוזיקלי מהמערכה השניה של “טריסטאן ואיזולדה”, תמשיך הגברת גבריאלה קלויטריאן לנגן על הפסנתר את הקטע השלישי:

ומתוך רמזי המילים המפוזרות בקטע המתאר את המוזיקה בשלב זה, ניתן להניח כי תומאס מאן מכוון כאן לקטע שיופיע, לקראת סיומה של המערכה השלישית – הידוע כשירה של איזולדה :

“מות-מאהבה” Liebestod

הוא שיר פרידתה של איזולדה מטריסטאן ומהעולם ומותה כאשר סיבת המוות היא “אהבה”.

__________________________________________________

הוסף לאתר “מילים” הקודם בחודש אוגוסט 2008


Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....