3.1 מוסוליני והפשיזם | ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[03.1.5] מה מסתתר מאחרי ה”פאשיו” הפשיסטי

31 באוקטובר, 2016

מוסוליני מבקר בעמדה צבאית המעוצבת כ”פאשיו”

1. מבוא

הסמל הגרפי – האיקון – אפקטיבי וקומוניקטיבי יותר מהמילה ומן הדיבור, לכן אופייני הוא להיזקק לו כדי ליצור זיקה מהירה בין הסמל ובין המסומל. הצלב הוא עבור הנוצרים תמצית כל ישותו של ישו, שני קוים, המעלים אצל המאמינים בישו את כל הזיכרונות את כל האמונות ואת כל התפילות – במבט קצר אחד.

“ההיסטוריון א’ הובסבאום טוען כי תנועות לאומיות המציאו את הסמלים האלה על מנת לבסס את הדעה כי הלאום עתיק, יציב ומקודש. הקבוצה הלאומית דורשת מכל פרט לגלות לה נאמנות ולכבד את הסמלים ואת המסורות שלה. כך נוצרת דת אזרחית שבמרכזה – הקבוצה הלאומית.
ההיסטוריון-הסוציולוג א’ סמית טוען כי כוחם של סמלים לאומיים רב יותר אף מכוחן של אידאולוגיה ועקרונות, מכיוון שבאמצעותם ניתן להנחיל את הלאומיות להמונים.”¹

בפוסט הקודם [04] מוסוליני והפאשיזם – מקורותיו הרומיים של סמל ה”פאשיו”, למדנו כי עם חקיקת “חוק הפאשיו 1926”, קשר מוסוליני את הסמל האמור ל“החייאתה של הרוח הרומית”, וצימד אותו “לנושאי המשרות הבכירים ביותר ולבעלי התפקידים הבכירים ( קונסולים, קוואסטורים ודיקטטורים) וכן כי ה”פאשיו” “סימל את יישום הכח והצדק”.

בחינה של העדויות הארכאולוגיות וההיסטוריות העלתה כי אכן, הפאשיו היה מוכר בימי רומי העתיקה, אך הוא היה חלק מציודם של ה”ליקטורים” שהיו בפועל שומרי ראש ומאבטחים, ומשרתים ומבצעי הוראותיהם של הפקידים הממונים עליהם.

בפוסט זה ננסה לפענח מה הסתתר מאחרי אותו צרור זרדים אגוד בחבל, שבניטו מוסוליני הפך אותו להיות הסמל של ה”פאשיו די קומבטימנטו” [ האגודה של המאבק” ] בעת שיסד תנועה זו ביום 23.3.1919 – תאריך שיקודש כתאריך מכונן של התנועה הפאשיסטית, דרך הצבתו בצורה בולטת בכרזה לקראת הקונגרס הפאשיסטי השלישי בחודש נובמבר 1919 והפיכתו לסמלה של ה”מפלגה הלאומית הפאשיסטית”, והפצתו ההמונית בהנפקתן של כמאה מליון מטבעות של 2 לירטות כשעל גבן סמל-הפאשיו ועד לחקיקתו בחודש דצמבר 1926 של החוק שהפך את הסמל המפלגתי לסמלה הרשמי של איטליה הפאשיסטית, ומכאן לקידושו כאיקון כמו דתי בדת הפולחן הפשיסטי !

_______________________________

הטקסט המובא בזאת הוא טקסט רב-שכבתי עם קישורים פעילים, ומומלץ לקורא המעונין להפיק מן הטקסט את מלוא משמעותו, ולעקוב אחר מסריו – לנווט אל הקישורים המסומנים באדום

וכן להפעיל את הקישורים הנוספים המסומנים כדלקמן:

^## = הפניה לתרגום או הערת הבהרה

♥ = מהרהורי ליבו השותת של המחבר

💡 = וטוב מראה עיניים להבהרת התמונה

__________________________

2. שני מרכיביו של ה”פאשיו”

סמל ה”פאשיו” הוא סמל מורכב – הרבה יותר מהצלב הפשוט ואף מצלב הקרס ששימש את המפלגה הנאצית, הוא אף מורכב יותר מסמל הפטיש והמגל ( ששניהם כלי עבודה) שסימלו את הקומוניזם. הפאשיו מחבר שני אלמנטים – שחוברו וזווגו יחדיו – למרות שאין ביניהם קשר מיידי ואף לא אסוציטיבי.

2.1 הצרור

הפאשיו שמקורו היה “צרור” – “חבילה” או “קבוצה” וזה המובן של הביטוי “פאשיו” בשמה התנועה שהקים מוסוליני ב 23.3.1919 “הפאשיו די קומבטימנוט” [ כלומר “האגודה של המאבק” ].

יתכן שמה שמשך את מוסוליני לעטר את כרטיסי החבר של תנועתו בסמל זה היה הרעיון – שעוד איזופוס בן המאה החמישית לפני הספירה ביטא אותו באחד ממשליו, על חוזקו של צרור המקלות לעומת חולשתו של המקל היחיד, שקל לשברו:

:כאן תרגומו לאנגלית

“To his sons, who fell out, father spake:
This Bundle of Sticks you can’t break;
Take them singly, with ease,
You may break as you please;
So, dissension your strength will unmake.”

ותרגום המשל לעברית ע”י הח”מ:

לבניו, אשר הסתכסכו, האב דיבר:
“חבילה זו של של מקלות לא תוכל להישבר;
קחו מקל-מקל אחד-אחד,
וובהינף אחד המקל ישבר;
על כן, צאו ולימדו:

מחלוקת ביניכם רק תחלישכם

הכוח הוא באחדותכם”

רעיון זה תורגם גם לאיטלקית תחת הססמה: “האחדות יוצרת את הכח” :

“אם את המקלות תקשור בצרור:

גם האיש החזק ביותר אותם לא ישבור”

אם המקור והרקע של דימוי זה הינו חקלאי ביסודו – והצרור היה מקרי ו“טבעי”, הרי בסמל ה”פאשיו” שאימץ מוסוליני לתנועתו, הצרור לבש צורה והיה לגליל – הבנוי לתפארה ממקלות [ או אלות ] הכרוכים יחד:

גליל המקלות הכרוכים – בצבע כחול

הקרדום – בצבע אדום

2.2 הקרדום

הקרדום הבולט מעל גליל המקלות – מוליך אותנו אל הדגם ששימש, ככל הנראה, למוסוליני לעיצוב כרטיס החבר של מפלגתו – וזוהי כרזה של התנועה הפוליטית “איטליה השלישית” – מעין מיזוג ופשרה בין איטליה התעשייתית של הצפון ואיטליה החקלאית של הדרום, שקראה לעצרת ביום 2 ביוני 1918 ברומא, [ חודשים אחדים לפני יסוד תנועתו של מוסוליני ] שכללה בכרזה גם איזכורים לרומי ההסטורית [ בדמות שער הנצחון של טיטוס מימין וכיכר קמפידוליו משמאל ]

הכרזה לעצרת ביום 2 ביוני 1918

אם בכרזה של “איטליה השלישית”, שסממנים רומיים עתיקים מהווים לה רקע, העיט עדיין נאבק לשחרר את ה”פאשיו” מכבליו, וליצבו על הכן – הרי בסמל שעוצב לתנועתו של מוסוליני ה”פאשיו” כבר יציב והעיט חובק אותו ומגן עליו, אך נשים לב כי הסממנים הרומיים לא מצאו דרכם לסמל שבחר מוסוליני לתנועתו.

כך היתה לידתו של סמל הפאשיו של התנועה הפשיסטית בשעת יסודה ביום 23 לחודש מרץ 1919.

ink-black-50

3. שנת 1926 – שנת מפנה

שנת 1926 היתה שנת מפנה בתולדותיה של איטליה: בשנה זו הצליחה ה”רוח הפשיסטית” להשלים את השתלטותה על איטליה, ולהכניע ולבטל את סממניה האחרונים של הדמוקרטיה המקרטעת של איטליה עד אז.

חטיפתו של המנהיג הסוציאליסטי ג’אקומו מטיאוטי ביום 10 ליוני 1924 – 10 ימים לאחר שנשא את נאומו הדרמטי בבית-הנבחרים, בו האשים את מוסוליני בזיוף הבחירות ובהשתלטות בלתי דמוקרטית על איטליה נאום אותו סיים בהתנבאות על המצפה לו כאשר אמר: “אני את דברי סיימתי – עתה הכינו את ההספד עלי”, הסתברה, כעבור זמן, כנבואה שהגשימה את עצמה – שכן הרצח הפוליטי של מנהיג האופוזיציה למוסוליני, זיעזע את הציבור האיטלקי וגרר אחריו אי-שקט לתקופה של כמחצית השנה, תקופה בה פרפרה הדמוקרטיה האיטלקית החבולה והמקרטעת, את פרפורי גסיסתה האחרונים.

♥ גם רצח אחר, שיבוצע כעבור כ 71 שנה, בו יחוסל, לא מנהיג אופוזיציה אמיץ, אלא ראש ממשלה מכהן, יסמן, לדעת רבים, את קו פרשת המים, המעמיד בסכנה את המשך קיומה של דמוקרטיה אחרת, חבולה ומקרטעת גם היא, השוכנת לחופי אותו ה Mare Nostrum.

הנסיונות שצצו, להסיח את הדעת בטענות מופרכות, שהשמיע “הדובר” / “השליח” במלאת 21 שנים לרצח כאילו הרצח ההוא “לא היה פוליטי” … מאותתות כי מפעיליו של “הדובר” / “השליח” – מבקשים להסיח את הדעת מחומרת הארוע, ולזרות חול בעיני הציבור…

הרצח של ג’יקומו מטיאוטי גרר אחריו חוסר שקט פוליטי וערעור במעמדו של מוסוליני, בין השאר בשורות אנשיו, אנשי ה”חולצות השחורות” שהחלו להשמיע קולות כי “איש-החזק” לו ציפו האיטלקים לאחר שנים של חוסר יציבות פוליטית, אינו “מר יציבות ובטחון” כפי שהבטיח, וכאשר בחוגי הקיצוניים בתנועה הפשיסטית החלו להשמע קולות, שקראו לחפש מנהיג אחר כדי שישלים את “המהפכה הפשיסטית” החליט מוסוליני ליטול את המושכות לידיו, ולידיו בלבד:

ביום 3 בינואר 1925 – הפתיע את האופוזיציה ב”נאום נטילת מלוא האחריות” – בו נטל על עצמו אחריות מלאה לפרשת מטיאוטי, אך בה בעת גם נטל לידיו – ולידיו בלבד – את האחריות הבלעדית לכל מה שיתרחש מעתה ואילך בדיקטטורה שהקים.

ואכן, בתהליך מזורז שארך כשנתיים, נחקקה סידרה חוקים מיוחדים שביטלו בפועל את כל סממני העבר של הדמוקרטיה האיטלקית – והפכו את איטליה לדיקטטורה טוטליטארית, ובמהלכו של תהליך זה, הכתיר עצמו בניטו מוסוליני כ “IL DUCE” “המנהיג” שעל פיו יישק דבר.

“הצדיעו לדוצ’ה”

♥ את התאריך של סוף אוגוסט – תחילת ספטמבר 1926 ראוי להזכיר בסדרת פוסטים זו – שכן בתקופה קצרה זו, שהו תומאס מאן ובני משפחתו ב”פורטה דאי מארמי” שלחוף הים הטיראני – ביקור שבעקבותיו נכתב הסיפור “מאריו והקוסם – חווית מסע טרגית” – סיפור המתאר את עליית רוח הלאומנות שהוליכה לפאשיזם ולהכתרתו של ה”קוסם” המשתלט ב”מעשי-הקסמים” שלו על נפשם ורצונם החופשי של הצופים בהצגה, כמו קרקסית, שסופה יריית אקדח וגוויה על הבמה;

סיפור שכדי לרדת לסוף כוונותיו, הקדשתי פוסטים אלה לתיאור התהליכים והשלבים של עליית מוסוליני לשלטון, והפיכת איטליה לדיקטטורה הנשלטת על ידי ה”דוצ’ה” – הוא ה”מנהיג” … הוא צ’יפולה ה”קוסם” בסיפורו של תומאס מאן.

4. חוק הפאשיו – 1926 והמאמר המטיף לו

בחודש בדצמבר 1926, נחקק, בהליך מזורז ובלתי דמוקרטי, על ידי הממשלה הפשיסטית “חוק הפאשיו 1926” – שהפך את סמלה של המפלגה הפשיסטית לסמלה הרשמי של איטליה.

הסמל הרשמי של איטליה הפאשיסטית – ה”פאשיו” במרכזו

במקביל לקבלת החוק, פורסם בעיתונו של מוסוליני “איל פופולו ד’איטליה” [ “העם האיטלקי” ], מאמר פרופגנדה מובהק לתמיכה בחוק.

באותה עת, מי שניהל את העתון היה ארנולדו מוסוליני – אחיו ואיש סודו ונאמנו של מוסוליני, אשר בשל עיסוקיו הרבים כראש ממשלה ואחראי על כמה מינסטריונים, וכמנהיג המפלגה, העביר את ניהולו היום-יומי של העיתון לאחיו:

האחים בניטו [ מימין] וארנולדו [ משמאל ] מוסוליני

בשנת 2006, במלאת 80 שנה ל”חוק הפאשיו מדצמבר 1926″, פרסם העתון האיטלקי La Republica מאמר הסוקר את חקיקת החוק – תחת הכותרת: “סמל-הפאשיו הלוגו של מוסוליני”

[ בהזדמנו זו מבקש אני להודות לד”ר ברכה ניר ולפרופ’ אדי ונציאנו על עזרתן הנדיבה בתרגום המאמר מאיטלקית. ]

ציטוטי הדברים מהמאמר ב”איל פופולו ד’איטליה” – יוצגו בצבע חום.

למיטב ידיעתי, במאמר שפורסם ב”איל-פופולו ד’איטליה”, ניתן לראשונה הסבר מפי שופרו המוסמך של מוסוליני, לפשר אותו “סמל הפאשיו” שכפי שראינו לעיל, ליווה את מוסוליני מאז מרץ 1919 – התאריך המכונן של התנועה הפשיסטית.

יצויין כי בספר שקיבץ את נאומיו של מוסוליני בין השנים 1914 ועד 1923, ההתיחסות היחידה לסמל הפאשיו היתה לא מצידו של מוסוליני אלא מצידו של השגריר האמריקאי, שבקבלת פנים ביום 28.6.1923 ביקש, כמו להחניף, למוסוליני ולפאשיזם ואמר:

ותרגומם לעברית ע”י הח”מ:

“כאשר מאן-דהוא עושה פאקסס, הדרישה הראשונה היא לבחור את המקל האינדיבידואלי, ישר, חזק וקשוח, כמו שאתה מצאת, אדוני הנשיא, ובמיומנות כה רבה כרככת אותם ביחד בכוחה של האחדות. אך אם הם היו מקלות רקובים, לא יכול היית ליצר את הפקסס. אחדות הפעולה היתה אז בלתי אפשרית, המקלות הרקובים היו הופכים לשברים בין אצבעותיך”

ותשובתו של בניטו מוסוליני היתה:

ובתרגום לעברית של הח”מ:

“כפשיסט, מילותיו של הוד מעלתו עניינו אותי מאוד כיוון שהן חושפות הבנה מדוייקת של התופעה של תנועתנו, ויוצרות הצדקה עוצמתית לה. ענין זה הוא בעל חשיבות רבה כיוון שהתנועה הפאשיסטית כה מורכבת עד כי מוחו של זר לא תמיד מוכשר להבינה. אתה, אדוני השגריר, הוכחת את היוצא מן הכלל האמור. דבריך, אני אומר, כוללים את כל הפילוסופיה של הפשיזם ושל המאמץ הפשיסטי כשהוא שזור בהתרוממות הרוח, מהכוח, מהיופי מהמשמעת מהסמכות וממידת האחריות. הצלחת, השגריר, להראות, כי חרף קשיים אחדים של המצב הכללי, הפאשיזם שמר אמונים להבטחות שקדמו ל”מצעד על רומא”.

פרט לכך, לא נמצאה התייחסות של מוסוליני לפשרו של הסמל שבחר לתנועתו.

גם בביוגרפיה המחניפה : DUX שכתבה מרגריטה צרפתי, ידידתו ובת לוויתו הפוליטית, ואף המאהבת שלו לעת-מצוא, והמכסה את התקופה עד ספטמבר 1925 – לא נמצא הסבר לפשר הסמל שבחר מוסוליני לתנועה הפשיסטית.

לכן, עם כל הזהירות שיש לנקוט בקוראנו מאמר שברור כי נכתב כמאמר פרופגנדה, בביטאונו של מוסוליני, מצאתי לנכון לקרוא את האמירות כפי שפורסמו עם חקיקת החוק, קריאה בוחנת וביקורתית, במסגרתה אצטט את הדברים כמשקפים את עמדתו של מוסוליני, ואבחן עד כמה הן עומדות במבחן האמת ההיסטורית לעומת הרוח הדמגוגית הנושבת מהאמירות הדרמטיות, שמטרתן לשרת את האינטרסים של הפרופגנדה הפשיסטית.

ננסה להצביע על הזרמים התת קרקעיים, והכוונות הנסתרות שעמדו מאחרי בחירת הסמל האמור ובשימוש בו, וכיצד שירת הסמל האמור, שמקורו בימי רומי, את הדיקטטורה הפשיסטית שהנהיג מוסוליני באיטליה.

למען הגילוי הנאות אציין כי חרף מאמצי הרבים, לא הצלחתי להשיג עותק של המאמר המקורי כפי שפורסם ב”איל פופולו ד’איטליה” בחודש דצמבר 1926, ואני נאלץ לצטט ממנו מכלי שני – דהיינו לפי הציטוטים כפי הובאו בעתון “לה רפובליקה” מיום 3.12.2006 במלאת 80 שנה לחקיקת חוק הפאשיו משנת 1926.

5. הפאשיו כ”החייאת הרוח הרומית”

המאמר ב”לה רפובליקה” מתיחס למאמר שפורסם ביום 9 בדצמבר 1926 בעיתונו של מוסוליני, מאמר, בו דווח כי “סמל-הפאשיו” [ תרגום הביטוי האיטלקי Fascio Littorio שמילולית פירושו “הפאשיו של הליטורים” ] נתקבל כסמל המדינה”.

“ההחלטה לחוקק חוק זה שנתקבלה יום קודם לכן על ידי הממשלה, הינה עדות חדשה להחייאתה של הרוח הרומית. החלטה היוצרת איחוד מלא בין שתי הזהויות: הזהות של המפלגה והזהות של האומה, המפלגה חיה ביישותה של המדינה”

ללמדנו כי לא רק להחייאתה, לכאורה, של “הרוח הרומית” כיוונו יוזמי החוק אלא למחיקה של כל פער וכל הבדל בין המפלגה הפשיסטית, שמספר חבריה לא עלה באותה עת על כמיליון חברים, ובין המדינה האיטלקית שמנתה באותה עת כ 45 מליון תושבים !

חוק הפאשיו כפה את סמלה של התנועה הפשיסטית על איטליה כולה, ואם לואי ה-14 אמר “המדינה זה אני” הרי מרגע חקיקת החוק ניתן לאמר על איטליה “המדינה זה אני – הפאשיזם”

כפי שציינו בפרק: “מיתוס “רומי העתיקה” – ROMANITA “ שבפוסט [03] מוסוליני והפאשיזם – מוסוליני מכתיר עצמו “IL DOCE” -“המנהיג” ה”גילוי” שגילה מוסוליני את מורשתה של רומי כמקור השראה לפעילות – החל בערך בשנת 1920 [ כשנה לאחר שהקים את ה”פאשיו די קומבטימנטו” ביום – 23.3.1919 ].

במאמר שכתב מוסוליני לקראת ה 21 באפריל שנת 1922, החג עליו הכריזו הפשיסטים כ”יום יסודה של רומי”, הבהיר את יחסו לרומי במילים אלה:

“The Rome that we honor . . . is not nostalgic contemplation of the past, but hard preparation for the future. Rome is our departure and reference point: it is our symbol or, if you wish, our Myth. We dream of Roman Italy, i.e. wise and strong, disciplined and imperial.[17]

The Roman tradition constituted a firm and necessary point of reference in fascism’s attempt to build Italy’s identity as an aggressive and forward-looking country.”

ובתרגום לעברית של הח”מ:

“רומא אותה אנו מכבדים. . . היא לא התבוננות נוסטלגית על העבר, אלא הכנה נוקשה לקראת העתיד. רומא היא נקודת המוצא וההתייחסות שלנו: היא הסמל שלנו או, אם תרצו, המיתוס שלנו. אנו חולמים על איטליה רומית, כלומר חכמה, וחזקה, ממושמעת ואימפרילית. [17]

המסורת הרומית שימשה עבורנו נקודת הזנק חשובה נחוצה בניסיונו של הפשיזם לבנות זהות של איטליה כמדינה תוקפנית צופה פני עתיד.”

ההצהרה החגיגית הזו התייחסה לרומי, מבלי להתייחס באופן מפורש לסמל הפאשיו, שמאז 1919 נעשה בו שימוש נרחב כמלווה צמוד של התנועה הפשיסטית.

♥ גם בהתנהלות זו של מוסוליני, ניכרות טביעות האצבע האופייניות לאופורטוניזם שהדריך את מהלכיו של המנהיג, הנוקט בשיטת ה”נעשה ונשמע”… ^## החביב כל כך במקומותינו ] :

ראשית בא ה”נעשה” כלומר קודם נעשה: נציב עובדות וניישם מדיניות בפועל, ורק זמן לאחר מכן, יגיע תורו של ה”נשמע”, כלומר המצאת הביסוס ה”אידאולוגי” למה שכבר נעשה, ואף להמשיך ולפתח בסיס זה ולהרחיבו – למה שיכונה כעבור עוד שש שנים, [ כפי שנראה להלן ] לחלק מה“דוקטרינה של הפשיזם”, “דוקטרינה” שתנוסח ותפורסם בסיועו של הפילוסוף ג’יובאני ג’נטילה רק בשנת 1932 !

באותם ימים של תחילת שנת 1919, כאשר אומץ סמל הפאשיו לראשונה, הזיקה של מוסוליני למורשתה של רומי, עדיין לא מצאה ביטוי, לא בנאומיו ולא במניפסט של התנועה הפשיסטית שהקים – ואלה יחלו לחלחל לתודעתו רק לאחר מכן, בסביבות שנת 1920.

הפער של כ 7 שנים מאז החל מוסוליני להשתמש בסמל הפאשיו [ בתחילת שנת 1919 ] לבין המאמר שפורסם עם חקיקת החוק בסוף 1926 – מעורר חשד בדבר האמירה הנחרצת המופיעה במאמר ב”איל פופולו ד’ איטליה” היוצר קשר הדוק בין הסמל למורשתה של רומי העתיקה:

“ברומי העתיקה, ה”פאשיו” היה קשור לנושאי המשרות הבכירים ביותר ולבעלי התפקידים הבכירים ( קונסולים, קוואסטורים ודיקטטורים) וסימל את יישום הכח והצדק”

בפוסט הקודם :[04] מוסוליני והפאשיזם – המקורות הרומיים של סמל ה”פאשיו” ציטטנו את הפרופ’ Jan Nelis, שחקר לעומק את הזיקות של בניטו מוסוליני למורשת רומי, ה- “Romanita” וציין כי חרף החצנתה של טענת מוסוליני על הקשר בינו ובין “הרוח הרומית”, הידע הרלוונטי שהיה בידיו היה שטחי-במידה-רבה ומבוסס, בעיקר, על האמונה כי ההוויה הרומית העתיקה נוכחת וקיימת באופן מוחשי ומעשי בחיי היום יום של האיטלקים.

6. ה Mare Nostrum

הים-שלנו Mare-nostrum

ההזקקות של מנהיגים פוליטיים למיתוסים עתיקים כבסיס והצדקה למדיניות שהם נוקטים בה, הן במאה עשרים ואף במאה העשרים ואחת, נגועה, מעצם טיבה, במידה רבה של דמגוגיה. התנאים בין ה”דגם ההיסטורי” המשמש בסיס למדיניות לבין המציאות העכשווית, כה שונים, מכל בחינה שהיא – שרק פתי יאמין כי משוואה דמגוגית שכזו – אוחזת מים.

כדי לנסות לשכנע בטיעונים “מיתיים” שכאלה, נחוצה מתקפת פרופגנדה מסיבית, גיוס של ההמונים ומידה לא מועטה של היסטריה וחוסר שיקול דעת של ההמון והאספסוף השבוי בקסמי ה”מנהיג”…

דוגמה לטיעון דמאגוגי שכזה, יכולה לשמש סיסמתו של מוסוליני בדבר ה “Mare Nostrum” כהצדקה לפלישות אל עבר מדינות באפריקה כדי להשיב את איטליה למעמד של אימפריה דוגמת האימפריה הרומית.

הביטוי הרומי “Mare Nostrum” [ שתרגומו “הים-שלנו” ] היה מקובל ברומי האימפרילית לציין את שליטתה בים-התיכון מחופי ספרד במערב ועד לחופי אסיה במזרח.

נאומו מיום 7 בספטמבר 1934 – על חשיבות שליטתה של איטליה בים התיכון, כשמוסוליני מדגיש כי יש לו רק שני מוצאים אל האוקיינוסים [ גיברלטר ותעלת סואץ – המוחזקים על ידי האימפריה הבריטית ], נועד להכשיר את הקרקע לפלישה האיטלקית הממשמשת ובאה ללוב, לסומליה ולאתיופיה.

מומלץ לצפות בקטע הוידאו שלהלן מנאומו ב 7 בספטמבר 1934 של מוסוליני, לא רק כדי להתרשם מ”קסמי” הדמגוגיה של הדוצ’ה לקהל נלהב של מאמיניו הנחרצים, אלא גם כדוגמה כיצד דמאגוג חד לשון, מושך את קהלו לתמוך בהרפתקנות של הרחבת גבולות המדינה, על בסיס “הזכות ההיסטורית” כיורשת מידית וודאית של התרחשויות וארועים שעברו למעלה מ 2000 שנה, מאז התרחשו …

7. ו”הים-שלנו”…

♥ הטרחה שטורח, החתום מטה, בסיפור עלייתו של מוסוליני לשלטון, ובתהליכים שהביאו למיגורה של הדמוקרטיה באיטליה ולהפיכתה, תוך תקופה קצרה, למשטר פשיסטי דיקטטורי וטוטליטרי, אינה רק ל”תפארת המליצה” או משום החיבה היתרה בלימוד פרק זה בהיסטוריה…

הטרחה הזו היא פועל-יוצא של שני האפיגרפים ## שהוצבו כמעין תמרורי אזהרה בראש הפרק הראשון בסדרה זו [01] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפאשיזם – מבוא :

האלגוריה של אלבר קאמי על מגפת הדבר בספרו “הדֶּבֶר” ;
וה“תהליכים מעוררי החלחלה”, מפניהם הזהיר האלוף יאיר גולן, סגן הרמכט”ל;

שיתוף הקוראים, בהגיגים ודאגות העולות על הלב לנוכח תופעות להן אנו עדים והמתרחשות חזור והתרחש בימינו אלה, ב”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”… הם הכח המניע את החתום מטה בטרחה שהוא טורח בפוסטים אלה ובאחרים.

♥ וכך, מסתננת אל לב השאלה: האם חרף העובדה שמוסוליני לא הצליח במזימתו להשתלט על כל חופי הים התיכון – הרוח הרעה שחולל והפיץ לא נישאה על גלי אותו ה Mare Nostrom והיא מכה מפעם לפעם לחופי ארצנו… ?

הדילוג ה”קליל”, על פני כאלפיים שנה אחורה, והישום של מסקנות שטחיות מעברה של רומי להוויה הפוליטית המעשית של איטליה, כאילו היו מפת-דרכים, על פיה יש לנהוג, היא תופעה המוכרת, למרבה הצער במקומות נוספים, מקומות – בהם מנהיגים פוליטיים נזקקים לדוגמאות שהם תולשים מן ההסטוריה הרחוקה – דוגמאות המבוססות בעיקר על מיתוסים או אמונות, יותר מאשר על עובדות היסטוריות בדוקות ונחרצות. מהלכים כאלה מעוררים, מטבע הדברים, חשדנות רבה, ומעידים, בדרך כלל, על דמאגוגיה הבאה לשרת את האיטרסים הפוליטיים של המנהיג. העובדה כי המנהיג, מסתמך, חד וחלק, על פיסת מידע מן העבר, אינה מוכיחה בהכרח את תקפותה של ההשוואה, וככל שמרחק הזמן גדול יותר, והעדויות ההסטוריות הממשיות קלושות או כלל אינן קימות – מוזמן הצופה להרהר בהן.

כשם שהדברים היו נכונים לאיטליה של מוסוליני, הם תקפים גם לחופו המזרחי של אותו Mare Nostrun כפי שניתן ללמוד מקטע הוידאו המוצג בזאת:

8. חוק-הפאשיו וענשי המאסר שבצידו

לאחר דברי השתבחות דמגוגית-לאומנית בסגנון : “מעתה ואילך יוכלו אנשי החולצות השחורות לענוד בגאווה את סמל הפאשיו ולהיות גאים באיטליה”, יעבור המאמר ויסביר כי החוק לא נועד רק להשביע את יצר הגאווה של אנשי החולצות השחורות, אלא שהוא נחקק, לאור הצורך שנוצר לשם הגנה על הסמל ועל “כבודו” ! וקבע:

“כל עבירה של עלבון כלפי סמל-הפאשיו תיענש לפי הוראות החוק הפלילי, מי שיהרוס או ישחית או יפגע בסמל החדש של האומה, יהיה צפוי לעונש משלושה חודשים עד עשרים חודשי מאסר”

את המניע להטלת עונשי מאסר על כל עבירה של “עלבון כלפי סמל-הפאשיו” ניתן לדלות ברמז המסתתר בהמשכם של הדברים:

“כדי לשמש הרתעה כנגד טיפשים מסוימים המבקשים להעליב את סמלה של רומא – סמל ניצחון המהפכה הפשיסטית”

בהמשך מציין העיתון כי לא מדובר בחשש ערטילאי אלא במעשים שארעו, במחוז ויצ’נזה, בו ארעו פגיעות בסמל הפאשיו, במטבעות שני הלירות, שהנפיק מוסוליני, חודשים אחדים לאחר שתפס את השלטון:

“לאחרונה, במחוז ויצ’נזה, נתגלו בין המטבעות שבמחזור מטבעות של שני לירות ועליהן נטבעו סמלי הפטיש והמגל”

עבור מוסוליני, שהסיסמה הפשיסטית, “כובשת הלבבות”, שהלהיבה את הציבור האיטלקי, לנהור אחר הפשיסטים, להצלחותיהם הראשוניות היתה : “לעצור את הבולשביזם” היתה זו פגיעה חמורה ב”אגו” הפשיסטי, באשר על המטבעות בערכים של שתי לירות, בהן הציף מוסוליני את השוק – וסמל הפאשיו עם הלהב המוגדל והבולט, עליהם – כדי לרכוב על תפוצה נרחבת זו של סמל הפשאיו, ולהפיץ את בשורת הפשיזם מפיצים מתנגדיו – ה”בולשביקים” – שסמלם סמל הפטיש [ של פועלי התעשיה ] והמגל [ של החקלאים ] הטביעו על גבי הפלטפורמה של מוסוליני את בשורת הנגד הסוציאליסטית !

9. סמל על גבי סמל

להלן דוגמאות אחדות של מטבעות כאלה ששרדו ועליהן סמל הפטיש והמגל – מוטבע על גבי סמל הפאשיו שעל המטבעות, שהונפקו על ידי הממשלה בראשות מוסוליני:

הפטיש והמגל הבולשביקים המכסים על להב הקרדום הפשיסטי

החקיקה החפוזה של חוק הפאשיו מלמדת, כי מתנגדי המשטר הפשיסטי, שנאלצו לרדת למחתרת, מצאו דרך לעקוף את שטיפת המוח הפשיסטית, את הדיכוי ואת סתימת הפיות, שהנהיג הדוצ’ה מוסוליני כנגד כל מתנגדיו – והצליחו להפיץ את בשורתם, כשהם נזקקים לאמצעי הפרופגנדה של מוסוליני עצמו, מכאן העונשים הכבדים בהם איים החוק על מתנגדי המשטר: “משלושה עד עשרים חודשי מאסר” – והכל בשל פגיעה בסמל ! [ לא בגוף, לא בנפש, לא ברכוש ואף לא באיום על בטחונה של המדינה הפשיסטית [ שלא היתה נתונה באותה עת בשום קונפליקט עם מדינת אויב כל שהיא ! ] ואף לא ענישה על העברת סודותיה של המדינה הפשיסטית למדינת אויב, אלא – עונש של עד 20 חודשי מאסר בשל פגיעה בהוד רוממותו כבוד הסמל הפשיסטי !

שהרי אם ביקש המשטר הפאשיסטי לעצור את השימוש במטבעות שסמל הפטיש והמגל מוטבע על גבי להב הקרדום הפשיסטי – די היה להם להכריז ברבים כי למטבעות שכאלה אין יותר ערך ואינם יכולים לשמש לתשלום – ולשם מה עשרים חודשי מאסר ?

חקיקת החוק הפשיסטי היתה מוזרה, ביחוד על רקע העובדות הידועות כיום, לפיהן באותה תקופה – [ בסוף 1926 ] המשטר הפשיסטי כבר השליט את מרותו: שלטון ללא מיצרים, על תושבי איטליה, והוא רודה בהם ביד רמה, באמצעות זרועותיו התקיפות: כוחות המשטרה, סוכני המשטרה החשאית ורשת צפופה של מלשיניה, הפרוסה בכל פינה, והמוני נאמני מוסוליני, אנשי החולצות השחורות, המאורגנים באותה עת ב”מיליציה הלאומית”, והכל בחסותה של הפרופגנדה המסיבית מצד השלטון והדוצ’ה – ובכל זאת – חרד המשטר הטוטאליטארי, מכמות בטלה בשישים של מטבעות עליהן הוטבעו סמלי המגל והחרב וכיסו על זוהרו של הקרדום הפאשיסטי הבולט והמאיים.

חרדה מעין זו מצביעה על הרוח הלאומנית שהשתלטה על איטליה הפשיסטית – משטר המקדש את “האומה” וחרד ל”כבודו” של “הסמל של האומה”, שזה עתה הוכרז, ומבקש לכפות באמצעות מאסר: פטריוטיזם כפוי, ולאכוף על מי שאינם מזדהים עם הרעיונות הפשיסטיים ועם המשטר המיישם אותם, שלא להביע דעתם נגדו – והמפר עלול להשלח ל 20 חודשי מאסר…

חקיקת החוק הפשיסטי מחודש דצמבר 1926 מעידה על החרדה הרבה של המשטר – חרדה שיש להשקיטה על ידי ענישה, אף שאין נזק של ממש או סכנה של ממש ב”פגיעה” כזו או אחרת במה שהמשטר חושב כי הוא פגיעה בכבודו של הסמל.

♥ ואם מבקש הקורא למצוא מקבילות לרוח דומה המנשבת במקומותינו יזכור נא את הכותרת מיום 3 למרץ 2016 שבישרה : “רגב: למצות את הדין עם האמן שתחב דגל לישבנו”

וכל כך בעבור מעשה לא מוצלח, בלשון המעטה, של מחאה “אומנותית” שלא היתה יחידה ולא היתה ראשונה במחאות הבאות, בדרך כלל, כנגד שימוש מופרז באותו דגל, בהרוח הפטריוטיות המוחצנת והקיצונית, שבהנפתו המיותרת תחת כל עץ רענן ומעל כל במה מזדמנת…

:idea:

ללמדך שגם ה Mare Nostrum וגם “הים שלנו” הוא אותו הים….

♥ כך, למשל, מנקרת בלב הח”מ השאלה:

מה ראתה כנסת ישראל להיענות ליוזמתה של חברת הכנסת נאוה בוקר, [ליכוד] , שצצה כשלושה חודשים לאחר קריאתה הדרמטית של מירי רגב למצות את הדין וכו’... יוזמה אליה הצטרפו בחדווה חברי הכנסת רוברט אילטוב, [ ישראל ביתינו ] חמד עמאר, [ ישראל ביתינו ] עודד פורר, [ ישראל ביתינו ] יואב קיש, [ ליכוד ] יואל רזבוזוב, [ יש עתיד ] דוד ביטן [ ליכוד ] ודוד אמסלם [ ליכוד ] להחמרת הענישה בשל פגיעה בדגל ישראל לתקופה של שלוש שנים – ב 80% יותר מהעונש שנקב החוק הפשיסטי מחודש דצמבר 1926 לעבירה דומה ?

החוק במדינת ישראל – שנחקק על יד כנסת ישראל הצעירה ביום 18 במאי 1949, סמוך למועד הכרזת מדינת ישראל הריבונית – קצב עונש של שנת מאסר אחת לעבירה של פגיעה בדגל:

ומה ניתן ללמוד ולהסיק מהעובדה כי ביום 18 ביולי 2016 ! תוקן החוק והעונש הוחמר אף מעבר לעונש שקצב לעבירה דומה משטרו הפשיסטי של ה”דוצ’ה” ?

ומה ניתן ללמוד מהתנהלותו של של ח”כ יואל חסון [ מסיעת המחנה הציוני ] בדיון ובהצבעות בקריאה שניה ושלישית על החוק, כמופיע בדברי הכנסת בישיבה מספר 147 מיום 18.7.2016 בעמוד 2007:

“יואל חסון (המחנה הציוני):

אני לא הסתייגתי, אני בעד החוק. אני לא אוהב את המוטיבציות.

דוד אמסלם (יו”ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):

אז מי מסתייג? מה אכפת לך מה המוטיבציות? למה חשוב לך מוטיבציות?

יואל חסון (המחנה הציוני):

המוטיבציות שלכם חשוכות, לאומניות וגזעניות.

דוד אמסלם (יו”ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):

יואל, עזוב. בוא נניח שיש לנו מוטיבציות אחרות, אתה מסכים לזה או לא?

יואל חסון (המחנה הציוני):

למה?

דוד אמסלם (יו”ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):

לחוק הזה?

יואל חסון (המחנה הציוני):

לצערי אני מסכים.”

וכי כבודו של סמל ה”פאשיו”, בעיני המשטר הפשיסטי של איטליה, סמוק יותר מכבודו של סמל מדינת ישראל – הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – בקיץ 2016 ?

אם מותר להזקק לדברים המופיעים בערך “חוק הדגל הסמל והמנון המדינה” ב”ויקיפדיה” אצטט את הקטע הבא:

“בארצות הברית שריפתו או ביזויו של הדגל הלאומי בידי אזרחים נחשבים כביטוי קיצוני, אך מוגן במסגרת עקרון חופש הביטוי.“

ובארצנו הקטנטונת:

אירוע זניח של מופע “מחאה” של דחיפת מקלו של דגלון קטן, שקשה להבחין אם אכן הוא דגל מדינת ישראל, לישבנו של אמן – שדקר דקירה כה חדה וכה כואבת את עינה הרגישה של הפטריוטית הנחרצת והלוחמנית מירי רגב…

ולכן עולה ומטרידה השאלה:

האם אין זה אחד מאותם “תהליכים מעוררי חלחלה”, עליהם דיבר האלוף יאיר גולן בדבריו ?

10. הפאשיו, האלימות והמוות

טפח מהמניעים שהניעו את מוסוליני לדבוק דבקות כה צמודה לסמל ה”פאשיו” ולהכריז עליו כעל “החייאתה של הרוח הרומית” ניתן לדלות מרמזים הפזורים באותו מאמר ב”איל פופולו ד’איטליה” שליווה את חקיקת חוק הפאשיו מדצמבר 1926.

נשים נא לב לציטוט הבא:

“מקורו של הסמל אטרוסקי והוא היה מורכב מאגד של מוטות אגודים בסרט ובקצהו שהוצמד באמצעיתו קרדום, בווריציה זו, שהחלה להיות בשימוש מתקופתו של Silla [כלשון המאמר] , לסמל יוחסו ערכים של אלימות ומוות”

אם אכן מקורו של הפאשיו – הו הפקסס הרומי בתרבות האטרוסקית – הרי מראהו של הפאקסס האטרוסקי היה שונה לחלוטין מהמכשיר כפי שהוא מוכר ברומי.

פאקסס אטרוסקי

כזכור, הסממן הראשון הבולט בסמל הפאשיו הוא אותו “צרור” המסמל את “האחדות” ואת ה”ביחד” המעצימים ושאין לשברם או לנצחם.

הצנעת הקרדום בשיח הפשיסטי היתה מילולית בלבד – בביטויו הגרפיים הקרדום הלך וגדל והיה למאיים יותר ויותר עם התבססות השלטון הפשיסטי.

ועתה, בשנת 1926 לאחר שמוסוליני כבר השתלט על איטליה והפך אותה לדיקטטורה טוטאליטארית, הוא שולף במאמר, כ”לאחר יד” , כביכול, את “Silla” !

אלא שאזכור זה מלמד הרבה על האסוציציה שעמדה לנגד עיני מוסוליני כאשר העצים את סמל הפאשיו והגדיל ללא שיעור את גודלו של הקרדום:

אותו Silla אליו מפנה המאמר המוכר בעברית כסולא

[ Lucius Cornelius Sulla Felix [ 138 BC – 78 BC

סולא נודע כמצביא אכזר ורב שאיפות, שגם הוא הנהיג, ואף פעמיים “מצעד על רומי” ולימים יהפוך עצמו לדיקטטור ללא הגבלת זמן, למרות שלפי חוקת הרפובליקה הרומית, ניתן היה לבחור דיקטטור בעתות חירום – לתקופה מוגבלת של שישה חודשים בלבד !

הדיקטטורה של סולא החזיקה מעמד כ 120 שנה – ומעשיו שימשו דוגמא ליוליוס קיסר, להנהגת שלטון הקיסרות ולביטול הרפובליקה הרומית.

אכזריותו של סולא מסופרת על ידי פלוטארכוס בספרו “חיי אישים: אנשי רומי ” יתכן והיא אופיינית לחברה הרומית בה ערכם של חיי אדם היה שונה מערכם כיום – לכן, ההזקקות לנהגים ולנהלים שהיו טובים לתקופת רומי אינה יכולה להתפס כלגיטימית במאה העשרים!

להלן תצלום קטע מתוך פרק לא’ בתרגומו של יוסף ג. ליבס, המתאר את האכזריות המקוממת שבה נהג סולא בנתיניו. פלוטארכוס מתאר צורת ענישה שהמציא סולא להרתעת אויביו ושנואיו : “עונש הנידוי” בו מופקרים חייו ורכושו של מי שסולא החליט לנדות – ומכאן ואילך, רכושו וחייו הפקר – ומי שיבצע את המתתו יזכה בתשלום של “שני ככרות כסף” ….

בנוסף לכך, אביא שני קטעים מספרו הנ”ל של פלוטארכוס הכוללים שתי עדויות מצמררות באכזריותן על התנהגות הליקטורים והשימוש שעשו בפאקסס:

עדות ראשונה : הליקטור מתיז באמצעות הקרדום את ראשו של הפושע:

פלוטרכוס: חיי אישים בעמוד 104

עדות שניה : הליקטורים הלכו בתהלוכה ובגרזניהם ראשי רומים שהותזו…

פלוטרכוס: חיי אישים בעמוד 307

אכן, כאשר מוסוליני בחר את סמל הפאשיו – כאייקון המקודש של התנועה הפשיסטית, כלפי חוץ הציג את הסמל כמסמל את ה”ביחד” וה”אחדות” [ בהשפעת המשל של איזופוס כי קל לשבור מקל אחד אך קשה לשבור אגד של מקלות ] ומכאן סיסמאות ברוח פאשיסטית המדברות על “מדינה אחת – עם אחד…” והקריאות להתלכד.. תחת הדגל …המונף ומתנופף ברמה…

אך בצד אלה הבליט מוסוליני חזור והבלט, את הלהב המאיים של הקרדום – שהיה בפועל כלי ששימש לביצוע גזרי דין מוות ובכלל ככלי לעריפת ראשים.

כשמוסולוני ביקש להחיות את “רוח רומי” באמצעות סמל הפאשיו – ראוי לראות כיצד נראה אותו קרדום ששימש בימי רומי :

להב של קרדום מהתקופה הרומית חפירות פומפיי

ובן דמותו בפלאקט פרופגנדה מהתקופה הפשיסטית באטליה:

11. הפאשיו כאייקון פשיסטי

מוסוליני והאייקון שלו

מאז חקיקת חוק הפאשיו 1926 והפיכת הסמל של המפלגה הפשיסטית לסמלה הרשמי של איטליה, הוצפה איטליה בכמויות אדירות של “פאשיו”.

את מידת תפוצתו של סמל זה והשתלטותו על המרחב הציבורי והפרטי באיטליה הפשיסטית ניתן לראות מהדוגמאות הבאות של מופעיו:

השימושים הראשונים של הפאשיו היו ביתיים ובמסגרת המועדונים של התנועה הפשיסטית

גם כיסויי הביוב זכו לעיטור של סמל הפאשיו

חברת פיאט עיטרה את כלי הרכב שלה בסמל הפאשיו

בביקורו של מוסוליני במפעלי פיאט הוא זכה לקבלת פנים חגיגית במיוחד

וסמל הפאשיו עם הקרדום המוגדל מאחריו

תשומת לב לגודלו של הקרדום שבסמלי הפאשיו המעטרים את תחנת הרכבת הראשית של מילנו

מוסוליני נהג לשאת את נאומיו בפני ההמון מעל המרפסת המפורסמת בכיכר ונציה שברומא

משני צידיו – עיטורי פאשיו כמו גם על הדגל שלפניו

שני פאשיו כחלק מטקסי זכרון לגיבורים פשיסטיים שנפלו

מקישוטים עבר פולחן ה”פאשיו” לכרזות שהציגו את הסמל במימדים פשיסטיים מועצמים:

כרזה “מלחמתית” בסגנון הפרופגנדה הפשיסטית

ותשומת הלב לגודלו של הקרדום !

כרזת הפאשיו עצום המימדים.

ומכרזות… עבר פולחן הפאשיו להקמת מבני ענק בסגנון הארכיטקטורה הפשיסטי

כשהפאשיו – מהווה מקור השראה לעיצובו:

שער הנצחון בעיר בולצאנו – עם קרדומי הפאשיו כחלק מהארכיטקטורה של המבנה

שער הנצחון בעיר בולצאנו שימש כמקום למסדרים צבאיים

לצילם של קרדומי הפאשיו הענקיים

האנדרטה בסגנון פשיסטי ל”יורד הים האיטלקי” בנמל ברנדיזי – ועליה סמל הפאשיו

מגדל ברוח “סמל-הפשיו”

חילים מצדיעים לאנדרטהת הפאשיו

סמל הפאשיו מייצג את איטליה הפשיסטית

בול בו מוצגים שני הדיקטטורים הפשיסטיים לצד הסמלים שלהם היטלר ליד נס-צלב הקרס ומוסוליני לצד הפאשיו

פולחן הפאשיו – ליווה את פולחן מוסוליני גם במסעות הכיבושים האמפריאליים שלו באפריקה:

אפריקאיים מצדיעים במועל-יד לכרזה ועליה דמותו של מוסוליני לצד שני פשיו

וכאשר מוסוליני הגיע ללוב הכבושה נתקבל כמו קיסר רומאי על סוסו ושני נושאי פאשיו לצידו

אך גולת הכותרת של הפיכת ה”פאשיו” לאיקון בדת הפשיסטית היה בהמצאת מדונה חדשה :

“המדונה של הפאשיו”

הפאשיו כאיקון פשיסטי כנסייתי

12. ה”דוקטרינה של הפשיזם”

בחודש מרץ 1929 הצליח מוסוליני להשלים את השתלטותו הסופית על איטליה כאשר רתם את האפיפיור לעגלתו בהסכם שיתוף פעולה בין הכס-הקדוש ובין מוסוליני – ה“הסכמים הלטרניים” – במסגרתם קיבלה הכנסיה אוטונומיה במדינת הותיקן בתוככי העיר רומא, ובתמורה הכירה הכנסיה הקתולית, במשטרו של מוסוליני – והחלה לתמוך בו באופן פומבי:

האפיפיור – מוסוליני – והמלך לאחר חתימת “ההסכמים הלטרניים”

בשנת 1932 – כעשר שנים לאחר שעלה לשלטון – ולאחר שהצליח לחסל את הדמוקרטיה ורתם את הכנסיה לעגלתו יכול היה מוסוליני להתפנות להגדרת מהות שלטונו ולדון בשאלה מהו ה”פשיזם”.

באותה שנה פרסם מוסוליני את מה שהוא הכתיר כ“הדוקטרינה של הפשיזם” – מסמך שנכתב יחד עם מי שכונה ה”פילוסוף של הפאשיזם האיטלקי” ג’יובאני ג’נטילה.

במסגרת אותו מסמך יבהירו מחבריו את מעמדו ותפקידו של סמל הפאשיו במילים אלה:

“[Fascism] wants to remake not only the forms of human life, but the content, man, character, faith. To this end it requires discipline, and an authority that would impress the spirits and dominate them fully.

Its sign is thus the fascio littorio, symbol of unity, force and justice.”

ובתרגום לעברית של הח”מ:

“[פשיזם] רוצה לעצב מחדש לא רק את צורות חיי אנוש, אלא גם את תוכנם, אופיו של אדם ואמונתו. למטרה זו נחוצה משמעת, וסמכות שתרשים את הנפשות ותשלוט בהם באופן מלא.

סמלם הוא “הפאשיו” הסמל של האחדות הכח והצדק”

באפריל 1945 נלכד מוסוליני על ידי פרטיזנים איטלקיים והוצא להורג – גופתו יחד עם גופת אהובתו קלרה פאטאצ’י – ניתלו לראווה בתחנת דלק במילנו: