Tel Aviv, 16 Dec 2017, 11:00:11
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות
  • אין קטגוריות


[02] לאה גולדברג – שירי בון : מלילות ל”ימים לבנים”

6 בפברואר, 2017

 

לילות לבנים – איור לסיפורו של דוסטוייבסקי.

 

 

 

 

כתיבת ופרסום  “ימים לבנים” 

 

השיר “ימים לבנים” פורסם לראשונה ביום 28 ליוני 1932 בכתב-עט שנשא את השם: “פתח ו’ נתיב”, 

 

 

 

חבורת הסופרים שעמדה מאחריו הצטנעה וכינתה את כתב העט “גליון לספרות” ואת עצמה כינתה: “קבוצת סופרים עבריים”. היה זה בעיר קובנה שבליטא שבין שתי מלחמות העולם.

בשולי מילות השיר צוין : “בון IV 32 כלומר השיר נכתב בעיר בון בחודש אפריל 1932. סמוך ביותר למועד הגעתה של לאה גולדברג לעיר בון.

כאן תצלום נוסחו של השיר כפי שפורסם ב”פתח ונתיב” 

 

שיר זה יפורסם בשנית בספר “טבעות עשן” משנת 1935:

 

המהדורה הראשונה של “טבעות עשן” 

שהיה ספר שיריה הראשון של לאה גולדברג, שהופיע בארץ-ישראל, כמחווה קבלת-פנים שהכין לכבוד העולה החדשה, פטרונה הספרותי ומי שדאג להשגת סרטיפיקט שאפשר עלייתה לארץ: המשורר אברהם שלונסקי. 

לימים יפורסם השיר “ימים לבנים” [ בשינוי נוסח מסוים, עליו נעיר להלן ], בקובץ השירים “מוקדם ומאוחר” משנת 1957. כאן, הושמטה ההערה על מקום ומועד חיבור השיר1 וגם בהוצאה המקובצת של מכלול יצירתה הספרותית של לאה גולדברג, לא מופיע ציון מקום ותאריך הכתיבה של השיר2

שיר זה , כמו לא מעט משיריה של לאה גולדברג, יזכה ויהפך, ברבות השנים, לפופולרי ונפוץ מאוד בזכות הלחן הלירי, שובה לב והמתנגן שהלחין שלמה ידוב, ולא אחמיץ הזדמנות מלהפנות אליו כאן:

 

 YouTube Preview Image

 

אלא, שעם כל יופיו של הלחן, שבפועל מכתיב במידה רבה את הטמעתו של השיר בלבבות המאזינים ובתודעה הציבור – יש בו, למרות הרוח השקטה והנעימה העולה ממנו – כדי למוסס ולהשטיח חלק מהמסרים שבשיר.

 

“ימים לבנים” – ניסיון לפענוח 

 

אמנם את השיר חיברה משוררת צעירה, שהיתה באותה עת כבת 21 בלבד, אך חרף גילה הצעיר הוציאה תחת ידי שיר עטור דימויים ורווי מסרים, הפותחים צוהר לעולמה האישי הפנימי, למצוקות בדידותה לצד שמחותיה, ולתחושת ה”בין לבין” שהיא מצויה בה בשלב זה של חייה האישיים והמקצועיים.

 

כדי להיות קשובים למילות השיר ולמסריו, הגלויים וגם הסמויים והמרומזים, ראוי לקורא שיתן ליבו :

 

  • ראשית: כי אנו עומדים בפני שיר [ להבדיל מפזמון זמר ] – ואת עיקר תשומת ליבנו יש להפנות למילותיו של השיר ולהתעלם, עד כמה שניתן, מ”מלכודת הדבש” של המנגינה שובת-הלב, הנדמית כאילו, זו הדרך (היחידה) לקריאת השיר ולפענוחו ואף למה שמקובל לראות כ”פרשנות” הממצה את “כוונת המשורר…”

 

  • ושנית: משנחשפו בשנים האחרונות, לעיני כל, יומניה האישיים והאינטימיים של לאה גולדברג, וכן מכתביה לידידתה ושותפת הסוד שלה מינה לנדאו, נמצאים בידי הקוראים והמתעניינים חומרים ביוגרפיים שיש בהם ללמד על הרקע האישי ועל המצב הקיומי של המשוררת בזמנים הרלוונטיים לכתיבת היצירות – חומרים, שלטעמי האישי, מסייעים לפענח את מסריו של השיר ולהבנה מקיפה ונהירה שלו, רקע עליו הרחבתי את הכתיבה בפוסט הראשון בסדרה זו:

 [01] לאה גולדברג בבון – “גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר” ;

 

אני מציע לקרוא שיר זה קריאה שהיא ביסודה ביוגרפית, הקשורה למקום ומועד כתיבתו, וכן בהתבסס על סימנים ורמזים רבים המוטמעים בו, והמהדהדים “בזמן אמת” מצד אחד: ארמזים לעולמה הנפשי-אישי של לאה גולדברג, ומצד שני לתקוותיה באשר לעתידה המקצועי ומה שהציבה כיעודה “להיות סופרת עבריה”  

 

בחרתי לכנות את הקריאה הזהירה והחוקרת במילות ובתי השיר “ימים לבנים” כ”מסע פענוח” – באשר, קל יותר לחשוף עקבות בשיר, מאשר להתיימר להצביע על כוונותיה ה”מובהקות” של המשוררת. 

 

 

 

 

 

  

1

 


 

ימים לבנים 

כל אחת משתי המילים “ימים” ו-“לבנים” הפותחות את השיר – ואף העניקו לו את שמו – מובנת וברורה לכל קורא. צימודן זו לצד זו – מחוללת בצמד המילים משמעות חדשה. צימוד הבורא “תמונה לשונית” שרק צירופן של שתי המילים והצבתן האחת לצד קודמתה, הצליח ליצר מבע שירי – שכל תרגום שלו בפרוזה יהיה “פרוזאי” יתר על המידה, ולא יצליח להעביר לקורא את כוחה של ה“תמונה הלשונית”.

נוכל לצטט דברים שתכתוב לאה גולדברג שנים רבות לאחר חיבור השיר בחוברת “חמישה פרקים ביסודות השירה” משנת תשי”ז בפרק “סמלי לשון” :

התמונה הלשונית, שבה משתמש המשורר, משווה תוספת משמעות, תוספת משקל ומידת עומק אחרים לגמרי לדברים שנאמרו כאן: כלומר שהיא משנה לחלוטין את תוכנן” ( בעמוד לג’).

שהרי:  מה מסתתר מאחרי צביעת הימים עליהן תכתוב המשוררת בצבעי הלבן דווקא ?

האם ביקשה לסמן כי כיוונה לימים “בהירים” בהם השמים תכולים ונטולי עננים, או אולי כיוונה להצביע כי הימים הם טובים ומאושרים ?

כל קורא יחוש מיד כי בצמד “ימים לבנים” טמון איזה מתח-שירי המזמין לתהות על קנקנו ולנסות לפענחו.

הקוראים המצויים ביומניה של לאה גולדברג, יוכלו למצוא ברשימה שכתבה בחורף של שנת 1928, דמיון לשוני לביטויים, שתזקק להם בשיר זה. 

הנה הדברים מיומנה של הנערה בת ה 17

יום ראשון 8.1.1928

היום כל כך הזהיר השלג הלבן תחת קרני השמש , כל כך הרהיב את העין בזהרו הקרח המבריק מעל גבי הנהר . העצים הערומים על ההרים הלבנים חייכו . והיה שקט בלב . והיה כל כך פשוט , מובן וחביב מבטו , וברור היה שהוא יהיה תמיד , נצח רחוק . ובכל זאת שמחתי כל כך על לא דבר , הייתי עליזה וצחקתי . עכשיו הכול אחרת . עכשיו אני רק שקטה . היום קיבלתי מכתב מטניה … ( יומני לאה גולדברג בעמוד 150)

לכאורה, חומרים רבים מאלה שיופיעו בשיר מצויים כבר כאן ביומן” השלג הלבן   ;”קרני השמש” ;  ” הנהר” ;  השקט שבלב וגם השמחה, העליזות והצחוק – אף, שהיו זמניים ועכשיו הכל אחרת

אך קריאה זהירה יותר תלמד כי הדמיון הוא חיצוני בלבד – המילים דומות – אך הקשרן וסידורן שונה. ביומנים  “הלבן” הוא צבעו של השלג בחורף, והאור הרב מרהיב מעל הנהר הקפוא – וגם העצים הערומים על ההרים הלבנים מציירים לפנינו תמונה של חורף אירופאי צפוני:

לעומת זאת בשיר מצוירת תמונה שונה לחלוטין : הימים ארוכים כמו בקיץ קרני החמה –  מציגים לפנינו  תמונה מובהקת של קיץ. הבחירה ב“חמה” במקום שמש מדגישה זאת, כשם שאורך הימים האופייני לקיץ  אינו מותיר ספק כי העונה המתוארת בפתח השיר היא עונת הקיץ !

 

 “לילות לבנים” 

ה“תמונה הלשונית” המיוחדת והמסקרנת “ימים-לבנים” , משמיעה לנו, ולו רק ברמז, את התמונה ההפוכה של “לילות לבנים”, שאף שהיא ביטוי אוקסימורוני, היא משוייכת לתופעת טבע מוכרת, האופיינית ללילות הקיץ באיזורים הצפוניים של כדור הארץ, בהם השמש שוקעת לזמן קצר בלבד – ורוב שעות היממה שורר אור, תופעה זו זכתה לכינוי “לילות-לבנים”. 

כל מי שזכה לבקר בעיר צפונית, כגון סנקט-פטרסבורג בימות הקיץ, לא יכול היה לשלא לחוש בתופעה מיוחדת זו.

בביקורי בסנקט פטרסבורג בקיץ 2012 צילמתי תצלומים אחדים המדגימים את התופעה ואציג חלק מהם כאן:

 

“לילה לבן” מבט אל נהר הניבה ומבצר פטרו-פבלובסק בסנקט-פטרסבורג

תצלום מיום 27.6.2012 בשעת חצות שעה בה מודלק פס האור לאורך הנהר

 

 

תצלום של כנסיית “הדם השפוך” בסנקט-פטרסבורג – 27.6.2012 סמוך לחצות

 

להלן תצלום נוסף שצילמתי באותו יום על “תעלת המוייקה” שבסנקט פטרסבורג – במבט ממערב למזרח – כאשר השעון שעל ידי מראה 6 דקות לחצות !!

 

 27.6.2012 השעה שש דקות לחצות – “תעלת המויקה” סנקט-פטרסבורג

 

תופעה זו של התמשכות שעות האור אל תוך הלילה, הולידה כמה וכמה יצירות ספרותיות שהתייחסו לתופעה זו ולהשפעתה על מי שחיים בעיר שמספר שעות החשכה בה מצטמצם ל 3-4 שעות בלבד והשאר אור, דבר המשבש את שעות השינה ויש בו כדי לשבש שיבוש ולבלבל בילבול דעתו של אדם.

ומי שלא ביקר בעיר כמו סנקט-פטרסבורג בימות הקיץ, יכול היה להסתפק בקריאת סיפורו של ניקולאי גוגול “שדירת נייבסקי”, סיפור בו מתאר גוגול , בן העשרים בערך, את התעתוע הנפשי ששעות האור הרבות ומיעוטן של שעות החשכה והשינה – משרים על גיבורי הסיפור: שני בחורים צעירים המשוטטים ב”נייבסקי-פרוספקט” היא שדירת-נייבסקי, הרחוב המרכזי בסנקט-פטרסבורג, ובדרכם מזדמנות שתי עלמות מצודדות.

חברו של הגיבור מפנה תשומת ליבו לאחת מהן ואומר לו:

“עצור !” קרה בשעה זו הפורוצ’יק [ הסגן ] פירוגוב ומשך בשרוולו של הצעיר ההולך לצידו, לבוש פראק ושכמיה “ראית?”

“ראיתי: יפהפיה, ממש ביאנקה של פרוג’ינו

אלא שגיבורנו כה מסנוור מיופיה של אותה עלמה מצודדת, עד כי בעצם לא שם ליבו כי היפהפיה שחשק בה כלל אינה בלונדינית אלא בעלת שיער כהה, ובהתלהבותו הרבה הוא ממשיך להללה ולשבחה: 

“ואיזה עיניים ! אלוהים אדירים, איזה עיניים והקומה והחמוקים ותווי הפנים – הפלא ופלא”.

עד שהוא מתלווה אליה לדירתה המעופשת בבנין טחוב בסמטה עלובה וחלומו מתנפץ אל המציאות של בית בלתי מכובד בלשון המעטה.

 

 

פיודור דוסטוייבסקי ו-“לילות לבנים”

גם דוסטוייבסקי הלך במידה מסוימת בעקבותיו של גוגול, לא רק באמירתו המפורסמת : “כולנו יצאנו מהאדרת של גוגול”… ובראשית דרכו כסופר, והוא כבן 27 בלבד, כתב נובלה וקרא לה לילות לבנים”.

 

“לילות לבנים” – מאת פיודור דוסטוייבסקי

 

הסיפור “לילות לבנים”, שכותרת המשנה שלו היא “רומאן סנטימנטלי ( מזכרונותיו של בעל-חלומות)” מספר את סיפורו של גיבור חסר שם [ “בעל-חלומות” ]. הסיפור מתרחש במהלכם של ארבעה לילות בימות הקיץ של סנקט-פטרסבורג ומסתיים בפרק האחרון והקצר שבפרקים שכותרתו “בוקר”.

הסיפוא מתחיל ב”לילה הראשון” כך:

“היה לילה נפלא, מאותם הלילות שאין אנו יודעים כמותם אלא בימי עלומינו, קורא חביב. השמים היו מכוכבים כל-כך, בהירים כל-כך, שבהביטך עליהם נמצאת שואל על כורחך: האמנם אפשר שיחיו תחת שמים שכאלה מיני בריות רגזניים והפכפכים ?….”  (( דוסטוייבסקי ניטוצקה – לילות לבנים –  תרגום מרוסית נילי מירסקי הוצאת הספריה החדשה בעמוד 151 ))

הגיבור, חסר השם, משוטט לאורך תעלותיה של סנקט-פטרסבורג, כשהוא בודד.  בני העיר נוטשים אותה לטובת בתי הקיץ שלהם ומה שנותר לו הוא לשוחח עם הבנינים לאורכן של התעלות, ואלה “מספרים” לו על הצבעים שבהם עומדים לצבוע אותם…וכף מהלך לו “בעל-החלומות” לאורך תעלותיה הידועות של סנקט-פטרסבורג, משיח בינו לבין עצמו, ומהרהר ועל ליבו, עולה:

“את הנערה החולנית, הכמושה ההיא, שאתה מביט עליה פעמים מתוך חמלה, פעמים מתוך איזו אהבה רחומה, חנונה, ופעמים אינך משגיח בה כלל, והנה לרגע קט, כבהיסך הדעת, היא נהיית יפהפיה פתאום”. 

… ופתאום אירע אותי מיקרה מפתיע מעין כמותו.

בצד נסמכת אל מעקה התעלה, עמדה אשה. היא השעינה מרפקיה אל השבכה ונדמתתה כמתבוננת בשקידה במימיה העכורים של התעלה. לראשה היתה מגבעת צהובה נחמדה עד למאוד למראה” (לילות לבנים – תרגום נילי מירסקי בעמוד 154)

 

לגדת ה”מויקה” [ התעלה העכורה ] – 27.6.2012 – והלילה… לבן

 

הנערה בכתה וכעבור רגע אף נתיפחה בקול ובעוד גיבורנו מהסס, מה יעשה – הוא מדמה עצמו כמי שניגש אליה ובלי שום ספק היה אומר לה:

“גבירתי” אילולי ידעתי שהקריאה הזאת כבר נשמעה אלפי פעמים בכל הרומנים הרוסיים של מרום החברה”.

רק מחשבה זו, עצרה בעדו מלגשת אליה ולפתוח בשיחה. אך, לפתע, כשהבחין בגבר שיכור המנסה להיטפל לנערה שחששה מפניו, עמד מולו והגן בגופו על הנערה – וכך נוצר קשר מוזר של משהו שבין תחילתו של חיזור ללבלובה של התאהבות חד צדדי שבין גיבורנו “בעל החלומות” לבין “נסטיינקה” [ קיצור חיבה של אנסטאסיה ].

לא נפרט כאן את כל עלילת החיזור המתפתח בין השנים, רק נציין כי בפרק השלישי הוא “הלילה השלישי” יתבאר לקורא פשר שמו של הסיפור.

הפרק מתחיל ב“יום עגום היה היום. גשום, בלא קרן אור, ממש כזיקנה הצפויה לי…

ביום הקודם הבהירה לו נסטיינקה: “אם ירד גשם, לא נתראה !” אמרה. “אני לא אבוא”

וכאן יבצבץ הרמז של דוסטוייבסקי לשם שנתן לסיפורו:

“אתמול היתה פגישתנו השלישית, השלישי ללילותינו הלבנים….

 

 איור ל”לילות-לבנים” של דוסטוייבסקי

סופו של הסיפור הוא כי מי שמחזר אחרי נסטיינקה, שהיא כרוכה אחריו, חיזור שאינו מותיר מקום בליבה, לחיזוריו הסנטימנטליים והמגושמים-משהו של גיבורנו חוזר ואוסף אותה לחיקו – וגיבורנו “בעל-החלומות” שעבר חווית אושר מדומה של אהבה שלא הבשילה ולא הגשימה את עצמה מתעורר לבוקר האחרון של הסיפור ששמו “לילות לבנים”, הפרק המסיים, המתחיל בהכרזה:  

“הלילות שלי הסתיימו עם בוקר. היום היה עגמומי. ירד גשם ונקש בזגוגיות, נוגה ושומם. בחדרי היתה אפלולית, בחוץ סגריר. ראשי הסתחרר וכאב. הקדחת חילחלה באיברי”. ( בעמוד 194 )

“בעל החלומות” מסיים את קשריו עם נסטייסקה, בברכת הדרך ל”אהובה” שמילאה את נפשו ובפועל …. הלכה אחר אחר:

“מי יתן ויהיו שמייך בהירים, מי יתן ותהיה בת-צחוקך מאירה ושאננה תמיד – ואת היי לי ברוכה על רגע אחד של חמדה ואושר שהענקת לנפש אחרת, נפש גלמודה ואסירת-תודה! 

אלוהים אדירים ! רגע שלם של אושר ! וכי אין בו כדי למלא כל חייו של אדם ? ….”

 

  

עטיפת הדיסק של האופרה “לילות לבנים” מאת 

 

לאה גולדברג ודוסטוייבסקי

 

לאה גולדברג, שבתקופת לימודיה בגמנסיון בקובנה חייתה בצורה אינטנסיבית בצל השפעתו הספרותית של דוסטוייבסקי, כפי שהדגמתי בציטוטים בפרק “המשיכה לדוסטוייבסקי”, שבפוסט  [01] לאה גולדברג בבון – “גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר” יכולה היתה להזקק לסיפורו הקצר “לילות לבנים” כנקודת זינוק לניגוד והיפוך לסיפורו זה של דוסטוייבסקי הצעיר, סיפור שנכתב בהיותו כבן 27 שנים, ולפני מאסרו וגלותו – שלאחריה התפתח והיה לסופר דוסטוייבסקי כאחד מבחירי סופריה של רוסיה והספרות העולמית בכלל.

דוסטוייבסקי ילווה את לאה גולדברג, בפועל רוב חייה ועד סמוך לפטירתה. על המאמר “ליזאבייטה – גבולות החופש והדין” המהווה ניתוח מעמיק של תודעתו של רסקולניקוב ברומאן “החטא ועונשו” עמלה עד לסמוך לפטירתה. בעמ’ 118 של ספרה :

“הדראמה של התודעה – פרקי דוסטוייבסקי” 

 

צויין: “כאן נפסק כתב היד – משום מחלת המחברת ומותה”  

 

השערתי ביחס להתכתבותה של לאה גולדברג בשיר “ימים לבנים” לסיפורו של דוסטוייבסקי “לילות לבנים” נובעת מסיפור חיי האהבה של לאה גולדברג, הדומים דמיון מפתיע לסיפורו של “בעל החלומות”, גיבורו הסנטימנטלי חסר השם של דוסטוייבסקי.

עד לבואה לבון היתה הגימנזיסטית החולמנית מאוהבת אהבה נואשת במורה שלה משה פרנק. אלא שבשונה מ“בעל החלומות” של דוסטוייבסקי – לאה גולדברג בתקופת חיבור “לילות לבנים” מתפקחת מאהבת עבר בלתי אפשרית זו ומכינה עצמה לחייה החדשים – הדברים כתובים שחור על גבי לבן ברישום הראשון המופיע ביומנה עם הגיעה לבון ביום 28.4.1932 :

 

“…. אחרי שנשתחררתי מאותו הרגש הגדול – והוא היה גדול באמת – אחרי שמשה פרנק כמעט שאינו קיים בשבילי , אני נמצאת כנראה במצב של “בין אהבה אחת לשניה”, ## אלא שהשני מתמהמה ונדמה לי שאם גם יבוא, בטח לא בבון .

אני רוצה לאהוב – זה מוזר , אך אני סוף סוף הכרתי יפה את האישה שבי , ויודעת – האהבה בשבילי המנוף החשוב ביותר בכל המנגנון היצירתי שלי – אך אני חושבת משום מה שאוהב שוב ( אם אוהב עוד ) אדם שלא ארצה מסיבה זו או אחרת לאהבו , ולא אהיה מאושרת . ואולי … כל זה כל כך “נערתי” madchenhaft – [ נערתי , התנהגות של נערה ( גרמנית – ) ]  ומצחיק קצת . מה לעשות : יש גם בוודאי צרכים פיסיים , והנפשיים הקשורים בהם עולים עוד עליהם. כן . כן , כמעט צדקתי אז – ” איני אוהבת איש”.  אני יודעת שמצב זה שלי עתה מסכן מאוד , שמתוך ציפייה משונה זה [ זאת ] אפשר בנקל לטעות , ולהיאחז באיזה “נדמה” ולחשוב אותו ל”ברי”.  אפשר להישאר על שטח הרגש – אבל אני גם זהירה ביחס אל עצמי . ומלבד זה , הרי עתה בכלל אין איש אתי . ( יומנים בעמוד 216 -217 ).

 

לאה גולדברג השתחררה זה עתה מאותו “הרגש הגדול” שהצמית אותה ובפועל שיתק אותה בחמש השנים בהן היתה כרוכה נפשית אחר המורה המבוגר והבלתי מושג – וכדי להבדיל עצמה מגיבורו של דוסטוייבסקי שנותר שבוי בחלומותיו ובסנטימנטליות חסרת המוצא שלו היא קוראת לשירה “ימים לבנים” כהצהרת מרד ב”לילות” שמבחינתה נסתיימו עם בואה לבון ובניגוד ל”בעל החלומות” שסיפורו מסתיים בבוקר גשום אך כשהוא עדיין מאמין כי די היה לו באותה אשליית התאהבות, שלא הוליכה להתרקמותו של קשר של ממש, ועבורו סיפורו יכול להסתיים בברכת פרידה לנסטיינקה שלא הצליח להשיג וההולכת אל אהובה בברכה:

” ואת, ההי לי ברוכה על רגע אחד של חמדה ואושר שהענקת לנפש אחת, נפש גלמודה ואסירת תודה ! אלוהים אדירים ! רגע שלם של אושר! וכי אין בו די למלא כל חייו של אדם ? ….”

המתכתבת , וכמו “סוגרת מעגל” עם האפיגראף ששם דוסטוייבסקי מעטו של איוואן טורגנייב:

“…ושמא רק לכך נולד,

ליד לבך להשתהות

ולו לרגע קט בלבד ? ...”

 

לעומת מסר זה, לאה גולדברג בת ה 21, החליטה עם בואה לבון, להשתחרר מאותו רגש “נערתי” “madchenhaft”  כשפניה אל מימוש עצמי ואף לנסיון של קשר של ממש, שיבשיל מאוחר יותר וימצא הד בשיר “סליחות” שיהיה נושאו של פוסט נוסף שייוחד לשיר הזה.

כך נולדה, לטעמי,  “התמונה הלשונית” – של “ימים לבנים” כניגוד ל”לילות לבנים”.

 

 

2

 


 

גם שורה שניה זו של השיר בנויה על התיחסות למצבה האישי של המשוררת “שלות בדידות גדולה” לצד תמונת הנוף שנגלה לנגד עינה בעיר החדשה אליה הגיעה זה מכבר – “מרחב הנהר” ;

“שלות-בדידות”

“שלות-בדידות” משמיעה לנו מעין טיעון אוקסימורוני, שהרי בדידות בדרך כלל מציקה וכואבת ואינה מותירה את הבודד בשלוותו אלא מפעילה אותו בין לדיכאון עמוק יותר, ובין לפתרון שיוציאו ממצבו העגום. השלווה המוצמדת ל”בדידות” מעוררת איזו אי-נחת, ומזמינה תהיה ופענוח.

נדמה כי עיון ברישום המופיע ביומנה מיום 28.4.1932 – בפועל הרישום הראשון שהיא מעלה על הכתב בבואה לעיר בון – יכול לסייע להבנת צמד המילים “שלות-בדידות” שהמשוררת עצמה קישרה אותן במקף מחבר.

הנה דבריה ביומן:

 מתוך בדידות ושעמום ניגשת אני הפעם לכתיבת יומן . הבדידות, השעמום , אינם מדכאים , ואני מרגישה את עצמי – עליזה ומבודחת משום מה. בלי כל סיבה כנראה . הבדידות אמנם מוחלטת. אין לי כאן איש שאכירנו. כל היום כמעט אין אפשרות להוציא מילה, ואני מתפלאת בעצמי עד כמה זה אינו נוגע בי . אני אפילו לא נוגה . מובן , יש רגעים … אבל רוב היום מצב רוחי מצוין – ודעתי צלולה . ואני שבעת רצון ” ( יומנים בעמוד 216) 

רישום זה של תחושותיה של המשוררת סמוך לבואה לעיר חדשה שעל גדות הנהר הרחב, יכול ליישב את ה”כביכול-סתירה” שבין ה”בדידות” – לבין “השלוה” הבדידות אכן קיימת והיא “אמנם מוחלטת. אין איש שאכירנו” אך לצד זה, המקום החדש וההתקדמות שהיא חשה במיצוי שאיפותיה להשלמת לימודיה תורמים למצב רוחה המצויין ולדעתה הצלולה ולשביעות רצונה.

 

“מרחב-הנהר”

 

 נהר הריין הרחב לגדות העיר בון – שנות השלושים

 

ומה מתאים יותר להשלמת מצב רוח זה של “שלות-הבדידות” מאשר זרימתו התמידית של הנהר הרחב הנראה כמעט מכל מקום בעיר….

החיבור בין תחושות הלב של המשוררת המצביעה על “שלות בדידות גדולה” והצמדתה ל“מרחב הנהר” הינה הצבעה ישירה לתחושותיה של זו שהגיעה זה עתה לעיר שהנהר הזורם לחופיה, רחב ידיים ומרשים בזרימתו המתמדת. “מרחב הנהר” היא התייחסות ישירה לנהר הריין – הרחב באופן פיזי ומרחיב הדעת והלב עבור הסטודנטית המגיעה מלאת תקווה למקומה החדש על גדות הריין.

 

3


 

“חלונות”

“חלונות” הפותחים את השורה השלישית בשיר, גם הם, כמו פתיחת השורה הראשנה “ימים” היא ביטוי יום-יומית פרוזאי ופשוט, המוכר לכל ומובן לכאורה לכל. אך בה בעת בהקשרה השירי “חלון” הוא מטאפורה המשמשת למשוררת כאמצעי להפנות את מבטו של הקורא, מהעולם הפנימי של הבדידות – אל העולם החיצוני – והחלון הוא הפתח, ה”נתיב”, דרכו מושכת המשוררת את תשומת לב הקורא מעולמה הפנימי למה שנשקף מן החלון – כלומר המציאות החיצונית.

החלון הוא פתח דרכו מביטים ולומדים דברים חדשים שונים מאלה המצויים בבית-הנפש פנימה.

אם להמשיך את הזיקה ה”רוסית” כתנא-דמסייע, לפענוח השיר, עליה עמדתי תוך הזקקות לסיפורו של דוסטוייבסקי, “לילות לבנים” המתרחש לאורך תעלותיה של סנקט-פטרסבורג, גם ה”חלון” יכול לאחזר בתודעת הקורא את אותה עיר שהוקמה, כפי שפושקין מזכיר בפואמה “פרש-הנחושת” שלו כדי שתהיה “חלון לאירופה” כחזונו של פטר הגדול – מייסד העיר:

ב”מבוא” הוא הפרק הפותח את הפואמה כותב פושקין:

 

 

ובהערת השוליים שמספרה 2 מציין ומבהיר המתרגם –

 

 

 

 

לעומתו, דוסטוייבסקי ה”סלאבופיל” [ מעריץ הסלאביות ] הרוסי מעיר, בלשונו הצינית והסקרקסטית,  ב“החטא ועונשו” הערה לכיוונם של פטר הגדול, ושל פושקין  ו”החלון לאירופה” וכותב:

 

“מצטער, אני לא אוהב אותה. חלונות, חורים ומונומנטים”….

St. Petersburg, A Cultural History, Solomon Volkov 1995 p.52

להרחבה בענין זה – ראו בקישור [6] בעקבות דוסטוייבסקי : סוסים ואנדרטאות בפטרבורג

 

“פתוחים לרווחה”

הציון כי ה”חלונות” פתוחים לרווחה, יכולה להצביע על אותה “רוח-מרד” שמפעמת בלאה גולדברג עם בואה לבון: לא עוד התבסמות באהבה-רומנטית-בלתי ניתנת למימוש, אלא נסיון לפתוח דף חדש תוך הרחבת האופק והמעבר מתחומה של השפה והתרבות הרוסית לזו הגרמנית. לא עוד גדות הנהר הבוצי – אותה “ביצה” שאיפיינה את חייה בקובנה שעל גדול נהר דליל-מים – ה”הניומאן” אלא החלון לאירופה נפתח לרווחה כמלוא רוחבו של נהר הריין השופע בגאון מימיו הזורמים. 

לאה גולדברג למדה בצעירותה לצייר – והמשיכה וציירה לאורך רוב ימיה. אמנות הציור עניינה אותה ושנותיה בברלין פתחו בפניה פתח להיכרות עם יצירות הציור של האמנים הגדולים שהיו מוצגות במוזיאונים העשירים של ברלין בהם ביקרה בשנות לימודיה שם – טרם בואה לבון.

פרופ’ חמוטל בן יוסף כותבת בביוגרפיה שלה  “לאה גולדברג”

“לדבריה, [ של לאה גולדברג – ו’ ] שנות לימודיה בברלין עיצבו את טעמה האמנותי ואת זיקתה הנמשכת לאמנות ימי הביניים וראשית הרנסנס ולאמנות מודרנית ” ( תולדות חיים  1968)  נזכיר כי המשיכה שלה לתקופות היסטוריות אלה החלה עוד בימי לימודיה באוניברסיטת קובנה , כך שלמעשה ברלין לא עיצבה את טעמה של לאה גולדברג , אלא רק אפשרה לה למצוא את מה שהלם את נטיות לבה ואת טעמה היא . ברלין אפשרה לה מפגש עם שיאי האמנות שנוצרו באירופה ( לאו דווקא בגרמניה) , מימי הביניים ועד למלחמת העולם הראשונה” ( חמוטל בן יוסף – לאה גולדברג- בעמוד 100).

 

ציירים אחדים, בעיקר כאלה שפעלו בגרמניה במאה ה 18-19 הרבו לצייר את המשתקף מבעד לחלון הפתוח:

 אם נביט בשלושת הציורים המובאים בזאת – בשלושתם נסיון להתמודד עם תופעת המבט אל הנוף מבעד לחלון. מצד אחד המבט אל האור הבוקע בחוץ יוצר סינוור של העין, והצירים נתנו ביטוי למצב זה על ידי תיאור הנשקף מן החלון בקווים ובצבעים מטושטשים דהויים, אפרפרים  וחסרי פרטים מדויקים [ אולי מותר לכנותו “אימפרסיוניסטי” ] :

 

מימין  : קאספר דוד פרידריך [ 1774-1840] – “מחלון הסטודיו של האמן” – (וינה)

במרכז: יוהן הינריך וילהלם טישביין – Tischbein 1751-1829 “גיתה מביט מחלונו על רומא”

משמאל  : קאספר דוד פרידריך [ 1774-1840] – “אשת הצייר מביאה מחלון הסטודיו של האמן – על דרזדן” ( ברלין) 

 

ואילו ב”ציור-הנוף” הנשקף מ”החלונות הפתוחים לרווחה” היא מתארת – דווקא מראות ברורים יותר וצבועים בצבעי תקווה:  

 

“אל תכלת דממה”

 

מבטה של לאה גולדברג, המופנה אל הנוף דרך החלון הפתוח לרווחה חושף בפניה – לא אפרוריות מטושטשת אלא את צבע התכלת – שהוא כפי שניתן להבין מהקשרם של הדברים צבע בהיר ואופטימי המתכתב עם הצבע הלבן של הימים בשורה הראשונה של השיר.

בעלי הפירוש הלאומי-ציוני יבקשו אולי לראות ב“תכלת” את צבעו של הדגל הציוני שכבר חרטה על לוח ליבה ושאפה לעלות לארץ-ישראל, אך אני איני “מפרש” כך את השיר האישי והאינטימי הזה, ומעדיף להמשיך בשיטת ה”פיענוח” בה הלכתי עד כה:

נדמה כי גם הביטוי הצמוד אל ה“תכלת” “הבדידות” המעט-מתנגש, מבטא את הלך הנפש המתנדנד האופיני למשוררת – הבודדה אך השמחה בבדידותה כפי שקראנו בשורה הקודמת : “שלוות-הבדידות”.

שתי אלה: תחושת הבדידות שבלב – פוגשת במבט אל החוץ – את צבע התכלת הבולט של הנהר הזורם לחופה של העיר בון:

מבט מעל העיר בון אל עבר פיתולי נהר הריין

 

 

4


  

הגשר הגבוה בבון מעל נהר הריין – שנות השלושים 

דומה כי השורה הרביעית של השיר [ המחחרזת עם השורה השניה ] היא מרכז הכובד וליבת השיר מבחינת תוכנו ומסריו.

כאן מתחברים הנפשי והמקצועי – וזוכים למטאפורה השאובה מן הנוף שמציעה העיר ומסמלת סימול מובחק את נקודת הזמן בו נמצאת המשוררת.

השיר רווי בעברה של לאה גולדברג ובמטעני מצוקותיה – אך נושא פניו אל העתיד:

לא רק בעולמה הרגשי היא כבר צועדת על הגשר מעברה – ופרשת אהבתה הבוסרית וחסרת התכלית למורה משה פרנק אלא כל הוויתה בעיר, לימודי הפילולוגיה השמית, שנועדו להרחיב ולהעמיק ידיעותיה בשפת העברית – כלי העבודה שאמור לשמש אותה בהגשמת שאיפותיה להיות סופרת עבריה – פרוסים לפנינו בשורה שירית רבת עוצמה – הגשרים שהם גם ישרים אך גם גבוהים המחברים בין אתמול [ עבר ] ומחר [עתיד].

 

 

גשר הריין ליד העיר בון – שנות השלושים

 

 

5

בשורה חמישית זו – הפותחת את הבית השני בשיר – מעבירה אותנו המשוררת לשיח אינטימי. לאחר שהנוף הנשקף מהחלונות הרחבים הפתוחים לרווחה מוצה – עוברת המשוררת לחדרי ליבה.

גם כאן ממשיכה תחושת הבדידות השלוה עימה משלימה המשוררת במקומה החדש. הסתגלותה למצבה החדש היא איטית ומתונה והיא מודדת את קצב פעימותיו במתינות ולא בסערת רגשות ובריצה להשגת מטרה מסויימית.

“לבבי התרגל אל עצמו”

משמיע לקורא דימוי של השלמה עם מצבה – הלב המתרגל אל עצמו מאותת לקורא על מודעותה של המשוררת למצבה והשלמה עם המצוי עימה עתה.

“ומונה במתינות דפיקותיו”

היא דימוי המשלים את חלקו הראשון של הפסוק העוקב אחר פעילות הלב. מבחינתה של הכותבת המצב הוא יציב רגוע – בלא התרחשויות מרעישות.


 

6

השקט שבו נתונה הכותבת מוסיף להשלמה, לשלווה לויתור. שורה זו מבהירה את השורה הקודמת ומרחיבה את התמונה הרגשית: הריתמוס הוא מתוק ורך, מתפייס ומוותר. המשוררת אינה במצב רוח של מלחמות ורצון לשינויים. היא נהנית מהמצב הרגוע אליו הגיעה.

עם פרסום חוזר של השיר בקובץ “מוקדם ומאוחר”  החליפה המשוררת את המילה “ריתמוס” במילה “קצב” 

 

 

אין לדעת מה הניע את לאה גולדברג להמיר את המילה הלועזית ששילבה בשיר העברי שכתבה בביטוי עברי. יתכן ומה שביקשה הוא לנקות את השיר מביטוי בלשון זרה שהשתמשה בו, יתכן כיוון שלא מצאה אז את המקבילה העברית ל”ריתמוס”. המקבילה העברית לריתמוס היא המקצב ##,  אלא שהשימוש במילה זו עלול היה לשבש את משקלה של השורה, לכן בחרה ב“קצב” להחליף את ה“ריתמוס”.

 


 

7

 

להגברת תחושת השלוה והביתיות, מעבירה המשוררת את התמונה לתמונה ביתית חמה, ולשיר הערש המתנגן באזניו של התינוק בטרם ירדם. 

 

8

 

ושורה שמינית זו הסוגרת את הבית השני – עם האוירה הביתית, המתארת את האם הלאה [ כשמה של המשוררת…. ] נרדמה בעודה מזמרת לבנה את שיר הערש שהצליח להרדים אותה עצמה.

 

 

9

 

 

בשורה התשיעית נפתח הבית השלישי – המסכם את השיר – וכאן יכולים אנו לחוש במפנה במסריה של המשוררת.

השיח השירי בנוי על ביטויים שהופיעו בבית הראשון, אלא שבשינויים קלים מתחוללת התמורה במסריו של השיר.

ביטוי המתריס-משהו “שתיקתכם” היא מרמזת על ביטויים שנקטה בהם בבית הראשון כגון “שלוות-בדידות” או “תכלת-דממה”  – ודבריה נשמעים בתחילת המשפט כאמירה שטעם של מרירות ואכזבה מהדהדת ממנה. כפי שיתברר מסופה של השורה התשיעית – “הימים הלבנים”  שבישרו, כך נדמה היה בשורה הראשונה של השיר, תקווה ובהירות מקבלים כאן שינוי. הימים הלבנים הם “ריקים”. תחושת הבדידות עליה רמזה המשוררת ביומנה. מיום 28.4.1923 אינה עוזבת אותה ולמחרת היא כותבת ביומנה:

 

“ערב שבת 29.4.1932

 “עיר זו – איני משיגה אותה עכשיו . היא עוד מעין חידה בשבילי . אני יראה רק שהחידה תיפתר בפשטות יהרה – שאהיה לפתע דומה לאותו בחור אשר חשב בחורה בעל ביתית מישראל לספינקס , וטעה , מובן , בחשבון . אני יראה לכתוב זאת , אך נדמה לי שקצה חוטמה של זו העיר הנהו קצה חוטמה של בחורה בעל ביתית , אך לא מישראל – רעה מזה — מאשכנז . גם זה שהסטודנטים פה רוב המכריע של החברה , אינו מוצא חן בעיני . אמנם רעי עד עתה היו כולם סטודנטים כמעט — ובכל זאת אין האמון הדרוש במעמד זה . מילא – נחיה ונראה . בכל אופן אני מקווה שדבר מה ישתנה במשך הימים הקרובים . ” ( יומני לאה גולדברג בעמוד 217) 

אם נקרא ביומנה ברישומים האחרונים שרשמה עוד בהיותה בברלין, קודם לבואה לבון, נוכל לעמוד על הנפש השברירית והרגישה של הסטודנטית-המשוררת הבודדה.

בחודש ינואר 1932 – כלומר כשלושה חודשים קודם לבואה לבון – החלה “להפרד” מאהבתה למשה פרנק – אלא שאת הריק שנוצר לא נמצא מי שימלא, והיא מנסחת “כתב אשמה או כתב אסון” חמור ביותר על עצמה. יחד עם זאת היא אינה מוכנה לשכוח,  באותם רגעי שפל , גם “הרבה שעות שמחה” וכן היא “מודה בעד חוכמת העיר הגדולה” ולא תשכח להוסיף בסוף נאום התוכחה העצמי כי “מה שנכתב, נכתב פחות או יותר במנוחה” – כלומר בשיקול דעת ובחשבון מפוקח. הסתירות הפנימיות שבנפשה ושינוים במצב הרוח הם חלק מהותי מאישיותה – ולא פלא הוא כי השיר שתכתוב – שיעסוק באותה תחושת המעבר “בין עבר ועתיד” יביע סתירות אלה כחלק מעולמה הנפשי:

בערב שבת ה 22.1.1932 תכתוב ביומנה:

“אני פותחת את המחברת הזו רק למען לכתוב מילים נוגות אחרות . למה עושה אני את זאת ? הן היו הרבה שעות שמחה . אני אחת בעולם . איני אוהבת איש מלבד אמי .

האדם הזה – משה פרנק – נמצא עכשיו אי שם , בארץ . מה הוא עושה ? איפה הוא ?

הוא כבר רחוק וזר . זר ? – איני יודעת . איני יכולה כבר מזמן להקדיש לו שירים .

איני כותבת .

אני לומדת לא טוב .

אני יודעת מעט .

איני מאמינה כהוגן בשום דבר .

איני יודעת כבר מה זה ציונות .

איני יודעת מי צודק בעולם זה , בזמן זה , ואם יש צודקים .

אני שונאת מכול את הסקפטיציסמוס , ואני סקפטית מאוד .

אני ענייה בכול בעולם זה , מפני שאין לי עתה אף ערך אחד שלם ובטוח .

לי אין מטרה .

זאת אני כותבת בפעם הראשונה בחיי .

זאת אני מרגישה בפעם הראשונה בחיי .

לי אין מטרה !

אין אהבה .

אין אמונה .

אין דבר .

פה בברלין . ובכלל איני אומללה כל כך כמו באותם הימים .

מה יניע אותי , מה יטלטלני למען להוציא מאיזה חלום ישן את העיקר שאבד ואינו , או עיקר חדש ?

אולי צריך להיות נערה פרובינציאלית ולא לדעת דבר למען לדעת דבר מה . אולי כל מה שהיה בי קודם פרובינציאליות , ולכן אני מודה בעד חוכמת העיר הגדולה . אולי יהיה דבר מה שיהפוך את כולנו וגם אותי .

הרוצה אני בזה ? אני מרגישה את עצמי אשמה לפני אמי בהרבה הרבה דברים . אני Ein schiefes Wesen [ יצור מעוות ( גרמנית ) ].  

איני יכולה לכתוב .

היכולה אני לבטא בעברית את אשר אני מרגישה ?

ובאיזו שפה אני יכולה זאת ?

האכפת לי עוד גורל הספרות העברית ? היש לי עוד כשרון להתלהב ?

היש לי תחת זה המבט הפיכח , הישר , האמיץ , על החיים ?

היכולה אני להמציא רעיון אחד משלי , או תמיד חוזרת על מחשבות זרות ?

זה לא Minderwertigkeitskomplex [ תסביך נחיתות , פחיתות ערך ( גרמנית )] .

 עובדות מעציבות ?

עצבים גרויים ?

כן , גם זה .

אך זה אינו גורע ואינו מוסיף .

מה שנכתב , נכתב פחות או יותר במנוחה . אני דיברתי את זאת במשך ימים רבים . עתה אמרתי . ז

הו כתב אשמה .

או כתב אסון . אחת היא …

( יומני לאה גולדברג עמודים 215-216 ) 

 

מצאתי להביא קטע נרחב זה מיומנה – כיוון שנראה לי כי הוא יכול לשמש מפתח לעולמה של לאה גולדברג – בתקופת חיבור השיר “ימים לבנים”.

 

ביקורתו של פרופ’ דן מירון

 

איני היחיד שניסה לעמוד על קנקנו של השיר – ומענין לקרוא דברים שכתב פרופ’ דן מירון שהתיחס לשיר זה וגם הוא עמד על השינוי והמהפך שחל בו לקראת סופו.

בספרו אמהות מייסדות, אחיות חורגות : על ראשית שירת הנשים העברית” שפורסם בשנת 2004 – כשנה לפני פרסומם של יומניה של לאה גולדברג, [ שפורסמו בשנת 2005 ] הוא כותב:

 

“אבל קריאה מעמיקה בשיר אינה יכולה שלא לעמוד על אופיה הנבוב והמאכזב של השלווה כביכול הממלאה אותו . זה מתגלה בפירוש בסיום השיר בצירוף “ימים לבנים וריקים” למעשה , מסתמנת ריקותם של הימים מראשית השיר . ימי הקיץ המתוארים בו הם ארוכים ומשעממים . השלווה שעל הנהר היא “שלוות בדירות” התכלת הנשקפת בחלון היא “תכלת דממה ” הימים הם גשרים ישרים המוליכים מאתמול למחר משום שאין בהם עצמם שום דבר העשוי לעורר עניין וריגוש . הם רק מחברים את מה שהיה למה שיהיה .

לאה גולדברג מתארת כאן בהלוך רוח מטעה של שלווה מדומה תקופה שלאחר אובדן כל תקווה ואפילו שלאחר אובדן הייאוש מן התקווה . השיר מתמצה בתיאור “עיני שלמדו לחייך” – החיוך הוא כפוי , מצווה מלומדה , כניעה של בלית ברירה . אותן עיניים גם חדלו לזרז “על לוח שעון את מרוץ הדקים”,  כלומר לשאוף לדבר מה , לצפות להתכלות מהירה של הזמן , “מת” ה המפריד את ה”אני” מאיזו התרחשות מבטיחה עונג או אפילו כאב . אנו מבחינים בכך , שהשיר אינו נינוח כלל , וש”מתק הקצב הרך” המנחה אותו הוא כפוי , למוד , ובה בשעה גם מיכאני .

הדוברת של השיר בודדת ועזובה כפי שרק תינוק , שאפילו אמו נרדמה ונטשה אותו , יכול להיות בודד . היא חייבת לזמר לעצמה את שיר ערשה ; לבה חייב למנות בעצמו את דפיקותיו . לבה זה “התרגל אל עצמו” גם במובן זה שהוא התרגל להיות רק עם עצמו , לוותר על קשר , להימנע מיחס . מעמסת הקיום של הדוברת מוטלת עליה בלבד . היא האם והיא התינוק ; היא האשה והיא הגבר ; היא המחייכת והיא זו המעוררת את החיוך . ימיה , המוליכים כגשרים ישרים וגבוהים מאתמול למחר , אינם מוליכים לשום מקום . הם תלויים בחלל הריק . המתח שבין הוויית פני השטח הנינוחה והמתוקה של שיר זה לבין האמת הריגשית הקודרת המסתתרת מאחוריהם מחזיר אותנו אל האלמנט של ה”התפכחות” בשירי טבע… (בעמודים 393-394 ).

 

איני יודע כיצד הייתה משפיעה קריאה ביומניה של לאה גולדברג על הערכתו של דן מירון את שירה זה של לאה גולדברג, אך נדמה לי שמקרה זה מחזק את הטענה כי נסיון לקרוא את השיר מתוך מילותיו בלבד – תוך התעלמות – בין מודעת ומכוונת וככלי פרשי ובין מחוסר ידיעה או חוסר נגישות לחומרים הביוגרפיים שפורסמו מאוחר יותר מצדיקה [ לפחות בעיני ] את דרך הפענוח בה נקטתי בקריאתי בשיר זה.

 

 

10

השינוי בהלך נפשה של הכותבת מוצא ביטויו גם בשורה זו המדברת על החיוך שכבה. הד לרגעי הדכדוך שהיו תוקפים את המשוררת, כפי שגם ציטטנו לעיל.

 

 

11

 

 

הרצון לצאת ממצב הביניים בו מצויה הכותבת בתקופת המעבר, דוחק אותה אל איזה פתרון חל מצב שבין לבין בו היא נתונה ועל כן היא מבקשת לדחוק בזמן ולזרזו. הביטוי “מרוץ הדקים” מתייחס ל”מרוץ-הדקות” והשימוש שעתה כאן לאה גולדברג בלשון זכר לדקות – היה מקובל באותן ימים.

 

12

 

 

 

 

שורת הסיום של הבית השלישי – היא בפועל שורת הסיום של השיר ה”סוגרת” את מסריו – הינה מעין ואריציה על השורה הרביעית שבשיר – המסיימת את הבית הראשון, אלא שעל ידי שינוי קל בסדר המילים – יוצרת המשוררת סיום – “בלתי מסיים” או מוטב לאמר דו-משמעי.

נימת הדברים תלויה ב”מוזיקה” או בהטעמה שבוחר הקורא לקרוא שורה זו – בין כהתרסה המסכמת את ההתפקחות שמצאה ביטויה בבית האחרון, בהם הפכו הימים הלבנים משכבר ל“ריקים” והעיניים ש“חדלו משכבר” לחייך – והדוחק לזירוז הפתרון שיזדרז ויבוא – בין שדבריה מכוונים לבדידותה כאשה שלא הצליחה להשיג את האהבה שכה חפצה בה ובין באשר לשאיפותיה המקצועיות והאמנותיות – ובין שזו מעין קריאת עדוד עצמי, המצביעה על האתגר שהציבה בפני עצמה, ונכונותה להמשך בדרך, המובילה על הגשרים בדרך מישרים שבין האתמול ובין המחר – למרות הקשיים וגובהם הרב של הגשרים.

 

 

 

 ♥

 

___________________________________

פוסטים בנושא ימי לאה גולדברג בבון – ושיריה

____________________________________

 

[01] לאה גולדברג בבון – “גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר”

[02] לאה גולדברג – שירי בון : מלילות ל”ימים לבנים”

[03] לאה גולדברג שירי בון : “קונצרט” [ בהכנה ]

[04] לאה גולדברג שירי בון : “סליחות” [ בהכנה ]

 

 

הערות שוליים
  1. ראו עמוד 13 בקובץ לאה גולדברג – מוקדם ומאוחר – ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר – מרחביה []
  2. וראו לאה גולדברג – כתבים – שירים – כרך ראשון – בעמוד 53 – הוצאת ספריית הפועלים []
סוף עמוד
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....