Tel Aviv, 18 Dec 2017, 03:22:55
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות

[02] בין ניטשה לטשרניחובסקי – השפעה או השראה ?

30 בנובמבר, 2017

.

פרידריך ניטשה כבן 25             שאול שטרניחובסקי הצעיר 

.

 

 

 

 

1.    מניטשה לטשרניחובסקי

 

 

בפוסט זה, שהוא פוסט המשך לפוסט [01] בעקבות טשרניחובסקי להיילדלברג ו”הנאווה מדילסברג” אתעכב על הזיקות שבין הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה [ 1844-1900 ] לבין המשורר העברי שאול טשרניחובסקי [ 1875-1943 ] .

רוב מבקריו והכותבים על שירתו של טשרניחובסקי – מצאו לציין כי בשירתו וביחוד בשירים שחיבר בתקופת לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת היילדלברג [ מ 1899 עד 1904 ] ניכרות השפעות ניטשיאניות – ויש שכיונו תקופה זו בשירתו “התקופה הניטשיאנית”.

 

הראשון שקישר במובהק בין שירתו של טשרניחובסקי ובין פרידריך ניטשה היה חברו יוסף קלאוזנר שכבר בשנת תרס”ב [ 1901 ] טען במאמר ב”השלח” לזיקה זו.

בספרו “שאול טשרניחובסקי  האדם והמשורר ” כתב קלוזנר על ימי היילדלברג של טשרניחובסקי שקלאוזנר מצא להדגיש כי היו מקבילים לימי הקונגרסים הציוניים הראשונים :

“שתיאודור הרצל אצל עליהם מהודו הנצחי. וברדיצ’בסקי פירסם אז את מאמריו ה”ניטשיאניים” שבהם נלחם באחד העם. 

טשרניחובסקי שנשתקע אז כולו בשירה היוונית הקלאסית ובגיטה ה”הומרידי” עמד אף הוא ב”תקופה הניטשיאנית” שלו וברוב שיריו, שחיבר אז הוא או שר על חמדת-החיים, הדר הטבע ומנעמי האהבה של האלילות העתיקה-החדשה או הוא “שורה-עם-אל” נלחם במוסר הסגפני היהודי נוצרי, שלפי השקפתו אז גזל מישראל כוח לבנות ממלכה, לשלוט במדינות ולהינות הנאה שלמה מן החיים” ((קלאוזנר בעמוד 63))

 

ואם היה ספק בסיווג בא הפרק מס’ 4 בספרו הנ”ל ומציב את הכותרת הברורה:

 

4. ניטשיאניות ויוונות, כובשי-כנען ובר-כוכבא”

והוא חוזר ומפרט:

“משורר בעל נטיה נפשית עמוקה למהפכנות, משורר מעריץ את הכח המרדני המתפרץ והנלחם, אי אפשר שלא יטיף לשינוי-ערכים ביהדות. ולנטיה הנפשית הפנימית נלוו כאן עוד שלושה גורמים חיצוניים: תקופת הזהר של הציונות המדינית מייסודו של הרצל, השפעתה של הפואמה “צדקיהו בבית הפקודות” של גורדון והשפעתו של ניטשה באופן בלתי-אמצעי וגם דרך מאמריו הניטשיאניים של ברדיצ’בסקי, שהטיף ל”שינוי כל הערכים”. כי היתה לטשרניחובסקי “תקופה ניטשיאנית” בשירתו והיא חלה כמעט בדיוק בזמן פריחתה של הציונות המדינית ובימים שבהם פירסם ברדיצ’בסקי את מאמרי-הפולמוס שלו כלפי “הציונות-הרוחנית” של אחד-העם, מאמרים שהיו חדורים ברוחו של ניטשה”1

 

גם מבקר נלהב נוסף, בן התקופה אפרים פפירנא הזדרז לכתוב בשנת 1901, בביקורת לאחר צאת חלק ב’ של “חזיונות ומנגינות” :

 

 “היופי , וביותר הכוח — הם אלוהיותו של טשרניחובסקי . להכוח והעוז שבטבע הוא שואף ואותם הוא חפץ לראות באדם. הגבורה, העוצמה החוסן נכבדים בעיניו מבלי יחוסם אל הטוב, היושר והצדק . כתלמיד ותיק של ניטשה הוא עומד מעבר לגבול הטוב והרע [ — ] לאיש זרוע ורוח כביר הפוסע על פגרי רבבות עם, כעל גשר , המביאו למטרתו, תהי המטרה מה שתהיה . ל ‘האדם העליון’ הזה יתנו תלמידי הפילוסוף הזה כבוד ויקר לו , המה כורעים ומשתחווים ( וורשא התרס”ב  254 ) ((מצוטט מתוך מאמרה של אסתר נתן על שירי הגבורה של טשרניחובסקי וביאליק וזיקתם לסימבוליזם הרוסי – בעז ערפלי – מקורות בעמוד 204))

 

 

את ספרו “שאול טשרניחובסקי האדם והמשורר” פרסם פרופיסור יוסף קלאוזנר בשנת תש”ז [ 1946 ] – למעלה מארבעים שנה לאחר השהות המשותפת של שניהם בהיילדלברג. קלאוזנר לא מביא כל עדות ישירהלמה שיכנה ” השפעתו של ניטשה באופן בלתי-אמצעי”.  בספרו, בו מעלה על הכתב זכרונות ועדות מכלי ראשון על המוצאות את שטרניחובסקי בהיילדלברג, לא מביא יוסף קלוזנר, שבעת כתיבת הספר כבר היה פרופיסור חקרן וידען רב מוניטין, אף עובדה בדמות ציטוט ממכתב, או הפניה לרשימה פרי עטו של טשרניחובסקי בה יש התיחסות של טשרניחובסקי לפרידריך ניטשה או לספר מספריו אשר קרא או דן בו בין במישרין ובין בעקיפין. קלוזנר המעיד על שעות טשרניחובסקי רבות בהם בילו יחד בהיילדלברג, אינו מעלה ולו זכרון אחד על שיחה או ויכוח שבו השתתף טשרניחובסקי בו עלה שמו של פרידריך ניטשה, מוזר איפוא לקרוא בספר שכותב הסטוריון רב פעלים ורב מוניטין אמירה כגון זו שכבר ציטטתי לעיל – בדבר “השפעתו של ניטשה באופן בלתי-אמצעי בלא לבססה על אסמכתא כל שהיא שהסטוריונים או אפילו כותבי זכרונות נזקקים להן, ובמיוחד חסר הדבר בספר המוקדש ל “אדם והמשורר” שאול שטרניחובסקי.

 

הדבר מפתיע שכן אם להשוות את טשרניחובסקי לברדיצ’בסקי – בענין השפעת ניטשה על שניהם – הרי במקרה של ברדיצ’בסקי יש בפני הקוראים חומר רב מאוד המעיד על הקשר המידי של ברדיצ’בסקי עם ניטשה. כך מתועד כי כבר בשנת 1893 קרא ברדיצ’בסקי לראשונה בכתבי ניטשה ואת מידת הקשר האישי העמוק שקשר ברדיצ’בסקי עם ניטשה ניתן ללמוד מעובדת נסיעתו ושהייתו של ברדיצ’בסקי בויימאר – בעת שניטשה, שכבר היה חולה ומנותק מן העולם, התגורר בה – כפי שפורט ונחקר על ידי פרופ’ אבנר הולצמן, המלומד המובהק החוקר את ברדיצ’בסקי שכתב:

 ” יש לשער שסיבה נוספת לבחירתו [ של ברדיצ’בסקי צ- ו’ ] בוויימר הייתה הרצון להימצא בקרבתו הפיסית של פרידריך ניטשה. באותה העת, כשנתיים לפני מותו, היה ניטשה בלתי שפוי לחלוטין. הוא התגורר עם אחותו בבית בודד בקצה העיר, והיה סגור בקומה העליונה מבלי שהמבקרים בבית ובארכיון ניטשה יוכלו לראותו . שמו של ניטשה נזכר עשרות פעמים במכתביו של ברדיצ ‘בסקי מוויימר בנימה של התרגשות…”

  בכניסה לארכיון [ בית ] ניטשה בוימאר – 21.4.2003

 

“ניטשי ואחותו – נשמתו של אותו גדול תלוה אותי עתה”,  ברדיצ’בסקי ביקר מספר פעמים בביתו של ניטשה, שוחח עם אחותו, אליזבת פרסטר ניטשה, והיא התעניינה בכתיבתו, והוא אף הוזמן לארוחת ערב על שולחנה. בתמימותו בישר לחבריו שאחותו של ניטשה הודתה לו על שבזכות השיחות עמו נרפאה מן האנטישמיות שקיננה בה עד אותה העת. ברדיצ’בסקי צפה בהתרגשות בתמונת דיוקנו של ניטשה שצולמה כשנתיים לפני כן, והתרשם מן העצב העמוק השרוי על פניו. [ ראו בקישור זה פרטים על שנותיו האחרונות של ניטשה – החולה והמנותק ] בעת שהותו שם נרעש לשמוע את קול צעדיו של הפילוסוף הפוסע בחדרו הלוך ושוב, ותיאר במכתביו את סערת הנפש שחש בכל פעם שעבר את סף הבית. בדבריו לאחד-העם סיכם את רשמיו מביקורו באותו הבית : ‘ניטשי שלם בגופו ואולי ברוחו בעד עצמו … “ספרים טובים כתבתי ” – הוא אומר לפרקים . שם בבית בודד על ההר הוא יושב יחידי בעלו , ולמטה אנשים באים ושבים מכל אפסי ארץ . הטרגדיה גדולה מאד (( אבנר הולצמן – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – מרכז שזר עמוד 125 ))
 
 חדר האורחים בבית-ניטשה בוימאר – בצל פסלו של בפילוסוף – 21.4.2003

 

 

לעומת זאת העדויות להשפעה ישירה של ניטשה על טשרניחובסקי הן קלושות ביותר ובפועל – כך מודה המבקר הלל ברזל במחקרו המקיף והמעמיק “מוטיבים ניטיאניים בשירת טשרניחובסקי” 2

“התבטאות בזכות רעיונותיו של ניטשה אינה מפורשת בשום תקופה מהתקופות האמורות [ ביצירתו של טשרניחובסקי – ו’ ] וגם ניטשה אינו נזכר בשמו בדברים שכתב המשורר”3.

על כן, את דבריו של פרופסור קלאוזנר יש לקרוא, לא כעדות אישית ולא כחקירה של הסטוריון, אלא כמסקנות שהסיק מניתוח שירים של טשרניחובסקי, בהם גילה, כפי שגם אחרים גילו, מוטיבים שניתן לכנותם “ניטשיאניים”

 

 

גם חוקר מובהק נוסף של טשרניחובסקי – בעז ערפלי – מקבל, כמובנת מאליה את ההנחה כי טשרניחובסקי קרא בניטשה גופה כשהוא כותב:

“קריאה בכתבי יל”ג ובכתבי סופרים עבריים אחרים (אולי ברדיצ’בסקי) ההיכרות עם ספרות העולם ועם כתבי יוצרים אירופאיים הקרובים לזמנו (ניטשה), חיזקה בו את התחושה הזאת וסייעה לו לגבש ולפתח את עמדותיו. “((בעז ערפלי – צעיר לעד – עיונים בשירת טשרניחובסקי בעמוד 79” ))

“טשרניחובסקי, כמו מ”י ברדיצ’בסקי ובעקבות ניטשה, מציע לתאר את ההסטוריה המקובלת של האומה כהיסטוריה של התרחקות מן המקור, הידרדרות מחיים בטבע לחיי רוח מדכאים את הרגש ומחלישים את הכוחות(“לנוכח פסל אפולו” ), “לשמש”)4

 

 וכן, גם במסגרת מאמרו של בעז ערפלי “תום וידיעה בכליל הסונטות “לשמש” לשאול טשרניחובסקי הוא כותב :

 

“תבניות דיכוטומיות או דיאלקטיות אלה , כמו תבנית נוספת שלא דנו בה כאן , התבנית ‘אפולוני דיוניסי , ‘ שהוצעה כידוע על ידי ניטשה בהולדת הטרגדיה מרוחה של המוסיקה, ( 1872 ) שהיו ידועות , מן הסתם , לטשרניחובסקי מאז ימי לימודיו בהיידלברג, קשורות כידוע לדיכוטומיית אב מקיפה מהן , אולי הדיכוטומיה היומרנית וה’גדולה’ ביותר בתולדות ההיסטוריוגרפיה של הספרות — זו שמצדה האחד ניצב ה’קלסי’ ומצדה האחר ניצב ה’רומנטי.” ((בעז ערפלי – צעיר לעד – עיונים בשירת טשרניחובסקי בעמוד 354″ ))

 

חרף העדר עדות ישירה לקריאה או להיכרות ממשית קונקרטית של טשרניחובסקי עם יצירה או יצירות מסוימות של פרידריך ניטשה, כגון העדויות הברורות מהביוגרפיה של ברדיצ’בסקי כפי שצוטטה לעיל, דומה כי מיטב המבקרים שכתבו על שירתו של טשרניחובסקי – מוצאים בשירתו את עקבות השפעתו של ניטשה וביחוד מדגישים הם את השירים שנכתבו בתקופת היללדלברג.

כך הדברים אמורים בפרופ’ ברוך קורצוייל, כפי שמדגיש פרופ’ אבנר הולצמן:

“שתרם יותר מאחרים לביסוס הטענה בדבר קירבה עמוקה בין שני סופרים אלה . במאמריו העקרוניים כרך יחדיו את ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי באופן מובן מאליו , כמין תאומים סיאמיים בעלי עולם משותף המייצגים באופן המובהק ביותר את “פילוסופיית החיים” בספרות העברית החדשה.”

 

וכך מנחם ברינקר הכותב:

 

העירוב הזה של מוטיבים ניטשיאניים במוטיבים רומנטיים אינו מיוחד לברדיצ’בסקי. הוא מאפיין רבים ולפחות עוד יוצא מרכזי גדול אחד בספרות העברית, המשורר שאול טשרניחובסקי. טשרניחובסקי החל את דרכו בשירה העברית בסימן השפעה רומנטית גדולה של המשורר והסופר הרוסי לרמונטוב, עוד בראשית דרכו התקבל על ידי הביקורת כניגוד ה’יווני’ של ביאליק ה’יהודי’, ולאחר מכן התגדר -ואף התגנדר במידה עצומה של הגזמה – בזרות שיוחסה לו: ‘לכל דבר יהודי’. בשיר האידיאולוגי המפורסם ‘לנוכח פסל אפולו’ הוא מצטרף בהתלהבות למחאה של ברדיצ’בסקי (וניטשה) כנגד אלוהי הפרושים, אלוהי ההלכה והצדק האוניברסלי, שהאמונה בו המירה את האמונה הקדומה יותר של ‘דור כובשי כנען’ באל המלחמה השבטי”5 

 

 הלל ברזל במאמרו “מוטיבים ניטשיאניים בשירת טשרניחובסקי” מציין:

 

“לענין הזיקה לניטשה יש לראות בתקופת הלימודים האקדמית של המשורר, בהיילדלברג ולוזון, שלב של קליטת רעיונות פילוסופיים והיקלעות בין גישה דיוניסית מעריצה יצרים לגישה אפולינית המדגישה את היפה ההרמוני, והסימטרי”6

 

גם עידו בסוק, שהביוגרפיה הנרחבת ורבת הפרטים שלו על טשרניחובסקי ראתה אור בשנת 2017 –  מציין בקשר לזיקה שבין ניטשה לטשרניחובסקי:

 

 “השפעות פילוסופיות שניסרו אז בחללה של אירופא המערבית וחדרו גם לרוסיה בצורות שונות. בשנות התשעים  למאה התשע עשרה היה כבר ניטשה פופולרי ומוכר בקרב האוונגרד הספרותי ברוסיה; בעיקר עסקו בו שם ופירשו את תורתו מבססי הסימבוליזם בשירה הרוסית כהוגה הדעות ולדימיר סולוביוב, מבקר הספרות אקים פלקסר-וולינסקי והמשורר ניקולאי-וילנקין. אצל הסופר והחוקר האמנות דימטרי מרז’קובסקי, אף הוא מחלוצי הסימבוליזם, ניכרה השפעת יצירתו המוקדמת של ניטשה, הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה (1872) והרעיונות שהפיץ מרז’קובסקי בשנות התשעים ברוסיה בעקבות ביקור באיטליה מזכירים מאוד רעיונות העולים ב”לנוכח פסל אפולו” ; הזיהוי של האלילות היוונית עם הרמוניה, תרבות חיוב החיים המאחדת גוף ונפש, לב ושכל; היופי שהפך בתרבות זו את החיים לבעלי משמעות ונסך באדם את האומץ לפעול ; והצגת ניטשה כמשוררה של האלילות”7

 

ראוי להדגיש כי אף ביוגראף דקדקן ומפרט כעדו בסוק, לא מביא בביוגרפיה שלו שום נתון עובדתי המצביע על קשר ישיר בין טשרניחובסקי לבין הגותו של ניטשה והכל נשאר אף אצלו בגדר “השערות” ובפועל הסקת מסקנות ו”למידת דבר מתוך דבר”:

 

“מקור השפעה אפשרי נוסף על שירי ההערצה ליוונות של טשרניחובסקי ; סדרת המאמרים של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי בשנים האחרונות של המאה התשע-עשרה, בכתבי עת ואחר כך בסדרת ספרונים בהוצאת “צעירים”, והפולמוס הסוער בין ה’צעירים”‘ שותפיו-לרעיון של ברדיצ’בסקי (אהרנפרייז, טהון לבין אחד העם. הפולמוס ודאי לא נעלם מעיניו של טשרניחובסקי החקרן והסקרן בשבתו באודסה. מדובר ברעיונותיו של ניטשה, בראש וראשונה ניטשה המוקדם של הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה, אבל גם המאוחר מעט יותר, זה של אנטיכריסט (1888).8

 

 

 

 

2.  ניטשה “הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה” 

 

 

בשנת 1872 הופיע ספרו הראשון של פרידריך ניטשה : “הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה” 

 

 הכריכה של ההוצאה הראשונה של “הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה” – 1872

 

בספר זה הציב ניטשה את מה שמקובל לכנות כדִּיכוֹטוֹמְיָה”9 כלומר : חלוקה או הפרדה חותכת בין שני דברים השונים זה מזה לחלוטין בין ה”אפוליני” ובין ה“דיוניסי”. 

מיד בפרק הראשון של הספר תופיע הקביעה כי התפתחותה של האמנות קשורה בכפילות של היסוד האפוליני והיסוד הדיוניסי.

ניטשה ממהר להצביע על:

 “ניגוד תהומי מצד המקור ומצד המטרות בין אמנותו של הפסל – זו האומנות האפולינית ובין האמנות הלא-פלאסטית אמנות המוזיקה זו של דיוניסוס “

 המקור בגרמנית של קטע זה הינו:

 

 “zwischen der Kunst des Bildners, der apollinischen, und der unbildlichen Kunst der Musik, als der des Dionysus

 מה שהמתרגם ד”ר ישראל אלדד תרגם כ “אמנותו של הפַּסָּל” (sculptor)  הוא במקור  Kunst des Bildners והביטוי Bildners  הוא רחב יותר מאשר האומנות של הפסל – הביטוי המקובל בגרמנית לפסל הוא בדומה לאנגלית SKULPTUR  והמילה bild העומדת בבסיסו של הביטוי Bildners משמעה תמונה, מראה עיניים. בפועל מתאים לה התרגום  ה,אמנויות הפלאסטיות” במובן שיש להן קיום ונוכחות בעולם הגשמי.

 במילון גרמני-אנגלי משנת 1901 – הסמוך מבחינת שנתו למועד פרסום יצירתו של ניטשה משנת 1872 – ההגדרה באנגלית לביטויים BILDNER  היא כדלקמן:

 

 

 

כלומר ביטוי הכולל בחובו גם יוצר, מעצב, מודליסט, אמן-פלסטי, פסל, חוצב משכלל וכו’

התיאוריה שפיתח ניטשה בענין מה שמכונה ה”דיכוטומיה” בין ה”אפוליני” ו”הדיוניסי “- אינה מסתיימת בהנגדה בינהם אלא שהוא ממשיך ומפתח אותה ומאחה את שני הניגודים הללו לסינטזה – היא אותה יצירה המשלבת את תכונות ה”אפוליני” עם תכונות ה”דיוניסי” – “סינטזה” שנבעה וכמו נתבקשה מהערצתו, העיוורת באותה תקופה, לריכארד ואגנר שבתיאוריה שפיתח וביצירות שכתב בהשראתה של אותה, תיאוריה היא תיאוריית האומנות-הכוללת המשלבת את מכלול האמנויות – ה Gesamtkunstwerk דחס את הדראמה המחול התפאורה והמוזיקה לבמה אחת.

אך לפני שניטשה מגיע לפיתרון בדרך הסינטזה – הוא נותן סימנים המאפיינים לשיטתו את ה”אפוליני” מצד אחד ואת ה”דיוניסי” מצד שני – ועליהן ננסה לעמוד בקצרה:

 

 

 

3.  ה”אפוליני” מול ה”דיוניסי” לפי ניטשה 

 

 התכונות הבסיסיות שניטשה מונה ב”אפולון שלהם” [ של היוונים ] מובאות בפרק הראשון של ספרו ונצטט:

“אפולון , בבחינת אל הכוחות המעצבים, הוא גם האל מגיד-העתידות. הוא, שעל פי שורש הוויתו. אל ה”יפעה” , אל האור, הוא גם המושל על התופעה היפה של עולם הלכאורה, של עולם הדמיון הפנימי, האמת הנעלה, מושלמותם של מצבים אלה בניגוד למציאות היומיומית, הלוקה בסתומות רבות, וכן זו התודעה העמוקה כי שנה וחלום מגילויי הטבע המרפא והעוזר, הם משמשים בעת ובעונה אחת סמל לסגולת הגדת-העתידות ובכלל לסגולת האמנויות, שבלעדיהם החיים אינם אפשריים ואינם כידאיים. אולם גם אותו קו גבול עדין, שאין לו, למראה החלומי, רשות לעבור אותו, מבלי שפעולתו תיהפך לפתולוגית, וכדי שהתדמית לא תרמה אותנו בהעמידה פני מציאות מגושמת, גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולון: זו ההגבלה על המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשות-פרא, זו שלוותו רבת-התבונה של אל הפיסול”…(( הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה – תרגום ישראל אלדד – הוצאת שוקן בעמוד 23-4))

 

 אפולו מאולימפיה – פסל יווני [ עם שחזורים ]

 

 לעומת מידת ה”הגיון” ה”אור” ה”יפעה” ה”יפה” ה”סדר והשליטה העצמית” ה”שמירה על גבולות המידה הנכונה” ה”המנעות מהתרגשויות פרא והתפרצויות ריגשיות והשלווה” המאפיינת אותו – הרי ה”דיוניסי” מוגדר כמעט כהיפוכו:

 

“מהותו של הדיוניסי אשר יותר מכל נתקרב אליו אם נדמהו אל השכרות. ריגשות דיוניסיות אלו, שבעת התגברותן, הייסוד הסובייקטיבי נמוג לחלוטין עד לשכחת-עצמו, מתעוררות או בהשפעל משקאות נרקוטיים, שאת תהילתם העלו במזמורים כל בני האדם והעמים הקדמונים, או בעצמת התקרבותו של האביב הממלא בשקיקתו את הטבע כולו הנאה לפני ולפנים. גם בימי הביניים הגרמניים התגוללו-השתוללו בעצמה דיוניסית שכזו חבורות גדולות והולכות נודדות ממקום למקום בשיר ובמחול. במחוללי סנט יוהאן וסנט ווייט אלה, ניתן להכיר את גלגולן המחודש של המקהלות הבאכחיות שביוון….”

[…]

בקסמו של הדיוניסי מתחדשת לא רק ברית בין אדם לאדם; גם הטבע שנוכר, העויין או המשועבד, חוגג שוב את חינגת התפייסותו עם בנו האבוד, עם האדם. מרצונה מעניקה האדמה את מתנותיה ובשובה ונחת קרבות חיות-טרף מני סלעים ומדבריות. מרכבתו של דיוניסוס טובלת בפרחים וזרים; נמר וברדלס פוסעים בעולו. נסה להפוך את שיר ההלל “לחדווה” של בטהובן לציור, וכח הדמיון שלך לא יהא מפגר באשר מליוני אחוזי-צמרמורת יפלו על פניהם, משתחווים: ככה ניתן לקרב אל הדיוניסי. בזו השעה העבד יוצא לחופש; בזו השעה מתפוררים התחומים המאובנים, העויינים אשר תחמו בין אדם לאדם…בשירו ומחולו מביע אדם את עצמו בבחינת חבר לעדת בני סגולה…”10

 

 דיוניסוס אריאדנה וארוס

 

 

 

4.  זיקות ל”אפוליני” – מול ה”דיוניסי” בשירים של טשרניחובסקי 

 

במחקרים אחדים הצביעו מבקרים אחדים על סממנים או מוטיבים ניטשיאניים או עקבות של רוחו של ניטשה בשירים של טשרניחובסקי.

המבקר הלל ברזל, המעיר כי שקלאוזנר :

“הקל על עצמו בזיהוי של ‘ניטשיאניות’ עם ‘יוונותיות’ בשירת טשרניחובסקי, כי המוטיבים הניטשיאנים בשירה זו מעוצבים ברוח הגותו הסגולית של המשורר העברי, שאינה זהה בעיקרי אמונתם עם אלה של הוגה הדעות הגרמני, ואף נבדלת מזו של ברדיצ’בסקי. המוטיבים מתוך הגותו של ניטשה נראים בלבוש רעיוני, ולא רק סיגנוני-פיוטי מיוחד, המקרב אותם לתפיסת עולם ייחודית. ההשפעה קיימת, אבל, ‘הבריחה מן ההשפעה’ והפחד הימנה, במינוחו הידוע של הרולד בלום קיימים אף הם. בחינה מדוקדקת של ‘התקופה הניטשיאנית”, בשירי טשרניחובסקי ושל התקופות שבאו אחריה אכן עשויה לגלות קרבה וניגוד, דמיות ושוני, בזיקה שבין המשורר העברי להוגה הדעות הגרמני”11  

הלל ברזל מצביע על השיר “לנוכח פסל אפולו” – , הוא כותב:

 “יש להניח כי האבחנה בין האפוליני לדיוניסי ב’הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה’, שהספיקה להכות גלים בחוגי המשכילים הגרמניים והיהודיים, היתה ידועה גם לטשרניחובסקי כבר בפתח תקופתו הניטשיאנית, מועד חיבורו של השיר שלפנינו [ לנוגח פסל אפולו ] …”12, אך כאמור לעיל, לא הוא ולא אף אחד מהכותבים האחריםעל טשרניחובסקי לא מצביע באופן ישיר על עובדות המוכיחות זיקה ישירה או השפעה ישירה של ניטשה  בכלל או של ספרו הראשון “הולדת הטרגדיה” עחל המשורר העברי.

המבקר הלל ברזל, מתיחס לתוכנו של השיר “לנוכח פסל אפולו” – בו כורע הצעיר היהודי ש“ריב לנו לעולמים !…” ברך לפני פסלו של האל היווני כאל הענות לקריאתו של ברדיצ’בסקי שהציב בראש מאמרו ‘זקנה ובחרות’ את המוטו של ניטשה “בכדי להקים מקדש יש להרוס מקדש” כאות וסימן להשפעה העקיפה – באמצעות ברדיצ’בסקי של ניטשה על טשרניחובסקי.

 אכן  השיר “לנוכח פסל אפולו” שקלאוזנר כינה ”הנועז ביותר בשירי טשרניחובסקי” ומנחם ברנקר מתיחס אליו ומכנה אותו “בשיר האידיאולוגי המפורסם ‘לנוכח פסל אפולו’ הוא מצטרף בהתלהבות למחאה של ברדיצ’בסקי (וניטשה) כנגד אלוהי הפרושים” הוא שיר שהציב אידיאולוגיה שירית כמניפסט רוחני. הוא שיר של משורר המורד במסורת ובא חשבון עם חינוכו ועברו הלאומי.  

שיר חשוב זה שהלל ברזל – רואה בו כשיר שהשפעת ניטשה – “בכדי להקים מקדש יש להרוס מקדש” ניכרת זו – מוצא בו סימנים של “התרשמות מן האפוליני”.

שיר טעון וחשוב זה, שיתכן והתואר “שיר ברוח אפולינית” יאה לו ראוי לדיון וקריאה מעמיקים – דיון שאני מקוה לערוך בהזדמנות קרובה.

 

בשלב זה, אחזור לשיר “הנאווה מדילסברג” שסימנים רבים בו מציבים אותו כשיר שרוח דיוניסית שורה עליו

 

את הפוסט הבא אקדיש לקריאה בשיר זה 

 

 

______________________________________

פוסטים בנושא שאול טשרניחובסקי

______________________________________

 

[01] בעקבות טשרניחובסקי להיילדלברג ו”הנאווה מדילסברג”

[02] בין ניטשה לטשרניחובסקי – השפעה או השראה ?

[03] קריאה “דיוניסית” ב”הנאוה מדילסברג” [ בהכנה ]

 

 

 

 

 

הערות שוליים
  1. קלאוזנר בעמוד 71 []
  2. מתוך הספר -ניטשה בתרבות העברית – בעריכת יעקב גולומב  הוצאת מגנס []
  3. הלל ברזל בעמוד 182 []
  4. בעז ערפלי – צעיר לעד – עיונים בשירת טשרניחובסקי בעמוד 82″ []
  5. מנחם ברינקר – ניטשה והסופרים העבריים בעמוד 145 בתוך – ניטשה בתרבות העברית בעריכת יעקב גולומב []
  6. בספר – ניטשה בתרבות העברית – בעריכת יעקב גולומב בעמוד 182 []
  7. עדו בסוק – ליופי ונשגב לבו ער – שאול טרניחובסקי – חיים – הוצאת כרמל בעמוד 114 []
  8. בסוק בעמוד 114 []
  9.  – דיכו – שמקורו ביוונית  ומשמעו בשני חלקים וטומיה  []
  10.  הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה – תרגום ישראל אלדד – הוצאת שוקן בעמוד 24-5 []
  11. הלל ברזל מוטיבים ניטשיאניים בשירת טשרניחובסקי בעמוד 186 בתוך – ניטשה בתרבות העברית בעריכת יעקב גולומב []
  12. הלל ברזל בעמוד 189 []
סוף עמוד
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....