_________________________________________________________

 Marcus Tullius Cicero : “inter arma silent leges”         

“מרקוס טוליוס קיקרו: “בעת מלחמה – החוקים שותקים         

__________________________________________________

רעמי תותחי-המלחמות

…לא ישתיקו את שירת ציפורי-השלום

 ואם תאזינו לקישור זה… Φ

____________________________________________________

 

 

הסופר הרמן הסה בשנת 1914

הזרע לפוסט זה נזרע במסע שערכתי בספטמבר 2022 לביתו של הסופר הרמן הסה ב MONTAGNOLA בסמוך ללוקרנו שבשוויץ – שהפך בית-מוזיאון לכבודו.

מה שהביאני למסע זה היה מאמר שפרסם הסופר הגרמני, הרמן הסה ביום 3.11.1914 תחת הכותרת: 

“! O Freunde, nicht diese Töne “ – “הניחו רעים, צלילים אלה”

מילים שהן ציטוט מתוך ה’אודה לשמחה’ של פרידריך שילר שבטהובן שילב בפרק הרביעי בסימפוניה ה 9 שלו.  

מאמר זה משך את תשומת ליבי בשל העובדה שסופר גרמני יצא בו בקריאה נגד המלחמה – בסמוך לאחר שמולדתו פתחה במלחמת העולם הראשונה – והביע בו מה שניתן לכנות “קול-פאציפיסטי” מהצד הגרמני של חזית-המערב שנפתחה זה עתה.

המסע לביתו של מי שהבנתי כי היה “פאציפיסט” גרמני, היה מבחינתי מסע שני לביתו של פאציפיסט אחר : הצרפתי רומן רולן שבשנת 1993 ביקרתי בעיירה Vezelay שבצרפת בה חי ושם גם מת ב 30.12.1944 מחברו של ז’אן כריסטוף, הספר שליווה אותי בשנות התבגרותי, ומי שנודע כפציפיסט ולוחם לשלום. על רומן רולאן והמסע לבית בו התגורר ב – Vezelay  – ארחיב בפוסט נפרד.

כיוון שהייתי בעיצומו של המסע בצפונה של איטליה, עם גיחה קצרה ללוקרנו שבשוויץ, לא היה סיפק בידי להתייחס אז לאותו מאמר לגופו, אלא ברשימה ראשונית בלבד . תצלום מחדר עבודתו של הרמן הסה, שפרסמתי בפייסבוק, גרר אחריו מכלול תגובות  ומפאת דוחק הזמן והנסיבות, הבטחתי לקוראי אתר “מילים” כי:

“למאמרו הפציפיסטי של הרמן הסה אקדיש פוסט נוסף ונפרד”.

פוסט זה בא לקיים הבטחה זו, וזה בעוד התותחים רועמים ו“המלחמה שאף פעם לא די לה”, היא גם פה וגם במקום אחר…

 

 

 

אפתח ב”גילוי נאות” [ועל מנת שלא יישכח ארמוז עליו בסימון זה] : Φ

לפני שאכנס לגופו של ענין מוצא אני לנכון ליתן מה שנהוג לכנות: “גילוי נאות” ובפועל לעניננו: אציג כאן הד להשקפתי הכללית כי אני מעדיף, בדרך כלל, את דעתם של אנשי הרוח, ‘בני דת-ההומניזם’ [ סופרים, פילוסופים ואמנים מכל תחומי העשיה האמנותית ] שניחנו לטעמי באינטליגנציה ריגשית גבוהה יותר, ברגישות אנושית ומוסרית מעמיקה וחזונית יותר ואף באינטואיציות מרחיקות-ראות וחזון, מאשר דעתם של פוליטיקאים בעלי אינטרסים פרטיקולריים-בני חלוף ועושי דברם, אנשי הצבא שמלחמתם-אומנותם !

אני מקווה, כי דברי אלה יתבהרו וההקשרים העולים מפוסט זה – יובנו ככל שתמשיכו לקרוא בכתוב ובמוצג להלן ואהדהד אותם באמצעות הסימון Φ

 

 

כיכר החטופים והנעדרים

 

בתחילת חודש נובמבר 2023, ביקרתי, ביקור הזדהות עם משפחות החטופים, ברחבת מוזיאון תל-אביב. שמה של הרחבה הוסב והיא היתה ל “כיכר החטופים והנעדרים”.

העבודה על פוסט זה, כבר החלה, וכיוון שהתכוונתי להתרועע ולהביע את תמיכתי, עם משפחות החטופים, נטלתי עימי את הספר Joseph Mileck – Hermann Hesse – LIFE and ART , חשבתי שאולי בספר על הרמן הסה, תימצא איזו נחמה או מידה של חמלה כלפי אלה שגורל יקיריהם – לא היה ידוע במועד ביקורי.

הספר הוא ביוגרפיה מקיפה על חייו ויצירתו של הרמן הסה, שפורסמה בדפוס על ידי אוניברסיטת קליפורניה. התחלתי להתעמק בה, בעקבות מאורעות השבעה באוקטובר 2023, כיוון שניסיתי להבין את הרקע האישי של הרמן הסה ומה הוביל אותו לפרסום מאמרו בעל הגוון הפציפיסטי, סמוך לאחר פתיחת מלחמת העולם הראשונה על ידי מולדתו.

הספר עימו הצטלמתי על רקע מיצג הכסאות הריקים הממתינים לשובם של החטופים, סייע בידי, כמלווה-נאמן, במידע רב על הרמן הסה האיש והסופר, על הרקע המידי לכתיבת המאמר, ועל התגובות למאמר, והשפעתם על הרמן הסה.

 

ב 13 בנובמבר 2023 – בכיכר החטופים והנעדרים

 

 

רחבת מוזיאון תל-אביב – ו“עקידת-יצחק”

 

מנשה קדישמן – “עקדת-יצחק” 

 

פסלו של מנשה קדישמן “עקדת-יצחק” שהוצב ברחבת מוזיאון תל-אביב בשנת 1985, הפך עבורי, ברבות השנים, לחלק בלתי נפרד משגרת יומי, כאשר הייתי חולף בצילו, ממהר לדיונים, אליהם הייתי מוזמן, במסגרת עבודתי, בהיכל המשפט של תל-אביב, שבכניסה אליו הוצב פסלו המרשים של מנשה קדישמן.

אי אפשר להתעלם מהפסל רב הממדים, אך, ככל שהרביתי לעבור לצידו, זעקתו של מנשה קדישמן כנגד המלחמות, שהפכה לחלק בלתי נפרד משגרת יומי , הלכה וכהתה מכוחה השוחק של השיגרה וטרדות היום-יום. נדמה היה לי כי כבר ‘התרגלתי’ לפסל ולזעקתו – ונדמה היה לי כי השיגרה הפכה לשיגרע, ולכהות חושים מסוימת – לכן, יכולתי להזדהות עם כותרת רשימתו התל-אביבית מיום 9.11.2014 של הסופר אברהם בלבן בעתון “הארץ” :

  “הפסל שמשאיר אותי תמיד עם חוסר שקט מטריד”

אברהם בלבן מספר:

“בשיחה בביתו ברחוב בר כוכבא, מוקף עדר כבשים ושלושה כלבי ברונזה עגומים בצבעי חום, כחול ולבן, סיפר לי קדישמן לפני כמה שבועות, כי בתחילת שנות השבעים ביקש ממנו הפסל האמריקאי ג’ורג’ סיגל לשמש כמודל לפסל העקדה. “אני הייתי אברהם שמנמן, מלא כזה, ובני ששכב על הארץ היה יצחק. החזקתי מעליו סכין שקנינו באיזו מסעדה ביפו והרגשתי לא טוב עם זה”.

עשור מאוחר יותר, על רקע מלחמת לבנון, נזכר קדישמן בפסל הזה כשחשב על אביו ששירת בהגנה, על עצמו כחייל בנח”ל, ועל בנו ששירת אז בצבא. “אני לא זוכר את הארץ הזאת בלי מלחמות”, הוסיף, “והאייל, מה לעשות, מוסיף לנצח את יצחק“.

ומה שמטריד בפסל אינו רק המימדים שלו, צבע ה”האדמה” שלו [ “כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב“ (בראשית ג, פסוק יט) ] והחומר המאסיבי ממנו הוא נוצר: “פלדת קורטון חלודה חתוכה בלייזר” אלא בעיקר הרכב הדמויות המהוות את שלושת מרכיבי הפסל:

• האייל  

 

[ המחליף את דמותו של אברהם שבסיפור המקראי ] 

 

• יצחק 

[ שבניגוד לסיפור המקראי – ראשו כרות, והוא מוטל מת לרגלי האייל הניצב עליו ]

 

• שתי-המקוננות

 

[ שהוספו על ידי מנשה קדישמן  לסיפור המקראי]

 

הפרשנות המקובלת לפסל רואה בו ביטוי למחאה פוליטית של מנשה קדישמן כנגד המלחמות, והיא מתבססת על דבריו שלו – כמצוטטים, בין השאר, בויקיפדיה:

 

“עקדת יצחק אינה סמל מופשט בעיני. היא חלק מן הביוגרפיה שלי ושל בני דורי, כשם שאולי תהיה גם חלק מהביוגרפיה של ילדיי אחריי”.

במהלך שנות ה-80 יצר האמן סדרת פסלים גדולה שעוסקת בנושא, ולא הפסיק לעסוק בו בצורות שונות עד מותו. הנושא הפך אצלו למחאה פוליטית כנגד מלחמות בכלל וכנגד מלחמת לבנון בפרט.”

לפי פרשנות זו :

“האיל, הוא הדמות השולחת את הבנים אל מותם. משמעותו כפולה: הוא חורש רעה כשהוא שולח את הבנים אל מותם , אך גם מבכה אותם. בדמותו מתגלמים המדינה והאבות. פניו מביעות עצב אבל גם רוע,” [ מצוטט מהויקיפדיה ] 

לצידם של האיל הניצב מאים מעל ראשו הכרות של יצחק – ניצבות, כמו בצל, שתי דמויות של שתי נשים החבוקות אחת בזרועות השניה ושתיהן מקוננות.

שתי הנשים המקוננות – אינן מופיעות בסיפור המקראי.

מדוע בחר קדישמן להוסיפן לפסל ששמו “עקדת-יצחק” ? ואת מי הן מסמלות ?

 

מנשה-קדישמן : “עקידת-יצחק” המקוננות 

 

 לפי פרשנותה של סופיה בארי ליפשיץ כמובאת בקטע וידאו שלהלן – שתי המקוננות מסמלות את שתי האמהות של הקורבנות ששילמו בחייהם את מחיר הסכסוך משני צידי המתרס: Φ

 .קישור לוידאו על עקדת יצחק

(4) עקדת יצחק של מנשה קדישמן | איך הפך מנשה קדישמן את עקדת יצחק לסיפור נשי ומחאתי – YouTube

 

לפי פרשנות זו קדישמן נתן מקום גם לסבלן של האמהות הפלסטיניות שגם בניהן שילמו את מחיר הדמים של הסכסוך הישראלי פלסטיני המדמם כבר עשרות שנים.

האם פסלו של מנשה קדישמן, על מכלול האסוציאציות והדימויים האנטי מלחמתיים העולים ממנו, לרבות שתי המקוננות, האחת בזרועות השניה, המוצב ברחבת מוזיאון תל-אביב מאז 1985 –  כ- 38 שנה ! שהפך בפועל חלק בלתי נפרד ממוזיאון תל-אביב ומהנוף התל-אביבי המוכר – והם בפועל איקון תל-אביבי, ובליבו מחאה נגד המלחמות וקריאה לחמלה לפיוס ולשלום ? Φ

 

 

“מיצג-המראות” בכיכר – החטופים

בביקורי ב”כיכר-החטופים” נחשפתי גם ל “מיצג-המראות” שהוצב בצמידות ובהתכתבות ישירה עם פסלו של מנשה קדישמן “עקידת-יצחק” על כל משמעויותיו.

 

“מיצג-המראות” – המתכתב עם “עקדת-יצחק” – ההצהרה

                 

♥

 

 

כידוע “לַכֹּל זְמָן –  וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם” [ קהלת ג 1 ] ובעקבות “השבעה באוקטובר”  ובצילה הכבד של הקינה על הקורבנות הרבים שנרצחו באותו יום מר ונמהר, והחמלה והדאגה לכל אחת ואחד מהחטופים הרבים המוחזקים עדיין בידי החמאס במנהרות-עזה [ חלקם כבר הוחזרו בעקבות מו”מ והסכמה ל”חילופי שבויים” בתיווך הנשיא ביידן וממשלת קטאר והממשלה המצרית] ולאחר לבטים לא מעטים, החלטתי לחזור ולדון במאמרו הנ”ל של הרמן הסה.

 

 

 

עבר מול הווה

המאמר המצוטט של הרמן הסה מחזיר אותנו כ 109 שנה לאחור למלחמה אחרת – היא מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בתחילת חודש אוגוסט 1914, ועל מנת להבין את הרקע לכתיבת המאמר של הרמן הסה יש להרחיב את היריעה על נסיבות פרוץ אותה מלחמה – ועל הנסיבות של כתיבת המאמר ועל הכותב והרקע שלו.

לכן, לפני שאדון בגוף המאמר – אקדים בתמצית על הרקע למלחמה ההיא ופרסום המאמר יוצא הדופן של הסופר הרמן הסה, שעד לפרסום אותו מאמר, התרחק מעיסוק בענינים פוליטיים.

 

 

 

אפתח בהיכרות קצרה עם הסופר הרמן הסה :

 

הרמן הסה ואשתו מריה בשנת 1914 

הרמן הסה נולד ב 2 ביולי 1877 בעיר קטנה בשם CALW באיזור היער השחור שבדרום גרמניה. הוריו היו מיסיונרים פרוטסטנטים וביקשו להכשיר את בנם כדי שגם הוא יהפך לכומר פרוטסטני, אך הנער היה מרדן בטבעו וגילה קשיי הסתגלות למסגרות הלימודים מחלקן נשר. בגיל ההתבגרות נטש את לימודיו והחל עובד כשוליה בבית מלאכה לפעמוני כנסיה ולימים יעבור לעבוד בחנות לממכר ספרים, כאן החליט להקדיש עצמו לקריירה של כתיבה אותה החל בכתיבת שירים בעלי אופי רומנטי, והספר הראשון שפרסם היה Romantische Lieder – 1899 [ “שירים רומנטיים” ].

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה היה הרמן הסה כבן 37 , נשוי ואב לשלושה בנים, והתגורר משנת 1912 עם משפחתו בברן שבשוויץ.

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא הספיק לפרסם כמה ספרים : אותם נציג בתכלית הקיצור : 

•  “פטר-קמצינד” [ פורסם ב 1904 ] שהנושא העיקרי בו הוא החיפוש של הפרט אחר זהותו הרוחנית על רקע הטבע והציוויליזציה המודרנית, ותפקידה של האמנות בגיבוש זהות זו. סגנון הכתיבה פיוטי ורומנטי והגיבור שואף להיות משורר המתנסה בסבלות העולם והמתנסה בנסיונות נפשיים ואינטלקטואליים שונים. על רקע נופי גרמניה, איטליה צרפת ושוויץ, פטר קמצינד עובר מסע נפשי המזכך אותו ומלמד אותו להיות אמפטי לסובלים, ברוחו של פרנציסקוס הקדוש. הרומן הראשון הזה זכה להצלחה רבה והביא לפרסומו של הרמן הסה בגרמניה.

 

•  “מתחת לגלגל” [ פורסם בשנת 1906 ] שגם הוא עוסק בעולמו של היחיד ובעולם החינוך וההתמודדות עם הפרעות נפשיות ועל רקע של קשיים בקשירת קשרים בין אישיים אך הגיבור מוצא את מותו בטביעה בנהר. גם רומן זה זכה להצלחה משמעותית. 

 

•  “גרטרוד” [ פורסם בשנת 1910 ] – שניכרת בו השפעתו הישירה של פרידריך ניטשה וספרו “הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה” ;

זהו סיפורו של מלחין בשם קון ומערכת היחסים שלו עם שני אמנים : גרטרוד היפה בת העשירים וידידו הזמר היינריך מואט. המלחין הכותב אופרה בה נפגשים גרטרוד והיינריך ומתאהבים – אך אהבתם עולה על שרטון. סיפור עלילה זה פותח בפני הסה את האפשרות להטמיע באישיותם של שני הגיבורים : בגרטרוד את היסוד הדיוניסי – ובהיינריך את היסוד האפוליני לפי חלוקתו המפורסמת של ניטשה – כאשר המסר אליו מנסה הרמן הסה להוביל את הקורא הוא למסקנה כי השילוב בין שני יסודות אלה: הדיוניסי והאפוליני  – הוא הבסיס ליצירה האמנות הגבוהה.

• ‏בשנת 1911 יצא הרמן הסה למסע חיפוש עצמי בהודו, וזה הן על רקע סקרנותו ביחס לקורות משפחתה של אימו [ שאביה כיהן כמיסיונר בהודו ] ובעיקר עקב העמקתו בכתביו של הפילוסוף ארתור שופנאואר, שהפילוסופיה שלו הושפעה ממקורות הודיים. 

•  “האחוזה רוסהלדה” [ פורסם בשנת 1914 ] 

הציר המרכזי סביבו מתרחש הרומן הוא עולמו של צייר: יוהאן פריגוט ואשתו אדלה, שיחסיהם עולים על שרטון ורק בנם בן השבע עדיין מחזיק ומחבר בין בני הזוג. מה שמציל את הצייר ומושיע אותו מבדידותו וחוסר האהבה הוא אומנות הציור – וזה בתקופה שגם הרמן הסה עצמו החל מצייר בעיקר בצבעי מים.

פרסומים אלה של ספריו הפכו את הרמן הסה לסופר ידוע ומפורסם במולדתו – גרמניה.

 

כפי שניתן ללמוד מהקרירה הספרותית של הסה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא לא היה סופר המעורב במחלוקות פוליטיות, ומיצב עצמו כמי שהתרחק מעיסוק בענינים החורגים מהתעמקויות בנפש האדם בכלל ונפש האמן בפרט.

 

 

 

 

 

“המלחמה הגדולה”

הכוחות שנלחמו ב”מלחמה-הגדולה” היא “מלחמת-העולם-הראשונה” היו:

“מעצמות-המרכז” 

• הקיסרות-הגרמנית – בהנהגת הקיסר הגרמני וילהלם השני;
• האימפריה האוסטרו-הונגרית בהנהגת הקיסר פרנץ-יוזף הקשיש
• האימפריה העותומנית
• ממלכת בולגריה

 

“מדינות-ההסכמה” 

• הרפובליקה הצרפתית השלישית
• האימפריה הבריטית
• האימפריה הרוסית [ עד לפרישתה מהמלחמה ]
• ממלכת איטליה שהצטרפה ב 1915.
• ארצות הברית שהצטרפה בשלב מאוחר יותר.

מעתה ואילך – אייחד צבעים אלה לפעולותיו של כל אחד מהצדדים.

בחרתי להציג את המאורעות והארועים, הראויים לתשומת לב, לפי סידרם הכרונולוגי !

 

 

 

 

28.6.1914 > הרצח בסרייבו

ביום 28 ביוני 1914 ירה הלאומן הסרבי גברילו פרינציפ ביורש העצר של קיסר אוסטרו-הונגריה ואשתו והרגם. ארוע זה נודע לימים כ “הרצח בסרייבו” ומאותו יום ואילך כדור השלג של המלחמה החל להתגלגל בקצב מסחרר. לא עבר אלא כחודש ויומיים וביום 2.8.1914 שלף המטכ”ל הגרמני את “תוכנית שלייפן” ופתח במתקפה מאסיבית בדרכו לכיבוש צרפת כשהוא פולש ללוכסנבורג ולבלגיה הניטרליות כדי לאגף את הצבא הצרפתי מצפון.

 

 

 

 

1.8.1914 > ברלין – הגיוס החל…

ההסטוריונית ברברה טוכמן – מתארת בספרה “אוגוסט 1914” את אוירת ההתלהבות שאחזה בהמונים בברלין הבירה עם ההכרזה על הגיוס:

“בברלין, ב־ 1 באוגוסט, התגודדו המונים ברחובות ונקבצו לאלפים בחזית הארמון והיו מתוחים וכבדי חרדה… נאמר להם על־ידי הקייזר בנאומו מן המרפסת המכריז על  Kriegesgefahr [ סכנת מלחמה ] בערב הקודם ש״החרב נכפתה לתוך ידנו״, עמדו וחיכו עדיין בתקוה קלושה לתשובה רוסית.

שעת האולטימטום חלפה. עתונאי שבקהל חש שהאויר ״מחושמל משמועות. אנשים סיפרו זה לזה שרוסיה מבקשת הארכת זמן. הבורסה התפתלה בבהלה. אחרי־הצהרים חלף בחרדה שכמעט אין לשאתה״. בתמן-הולבג הוציא מנשר המסתיים במלים: ״אם קוביות הברזל תתחלנה להתגלגל, יהא אלהים בעזרנו״.

בשעה חמש הופיע שוטר בשער הארמון והודיע להמונים על גיוס. וההמון, בנוסח נעשה ונשמע, פצח בהמנון הלאומי ״עתה נודה לאלהינו” . מכוניות אצו במורד שדרות אונטר-דר-לינדן כשקצינים עומדים בתוכן, מנפנפים בממחטות וצועקים ״גיוס ! ״  העם, שהמיר בן-רגע את דת מרכס [ הכוונה לקארל מארקס-ו’] בדת מרס, [ הכונה לאל המלחמה הרומי – ו’] קרא קריאות הידד פראיות ויצא לפרק את רחשי לבו על אלה שהיו חשודים בעיניו כמרגלים רוסיים, שכמה מהם נדרסו או הוכו למות בימים הקרובים.”

[ ברברה טוכמן: אוגוסט 1914 – בעמ’ 74 ]

 

ההכרזה על הגיוס למלחמה בברלין

 

 

 

2.8.1914 >פאריז – הסופר מרסל פרוסט צופה מיליוני הרוגים…

במכתב שכתב הסופר מרסל פרוסט ביום 2.8.1914 למוציא לאור שלו ליונל האוזר הוא כותב, שעות אחדות לפני שהצבא הגרמני החל בפלישה לבלגיה לפי “תוכנית שלייפן”:

“בימים הנוראים שעוברים עלינו, יש לך דברים אחרים לעשות חוץ מלכתוב מכתבים ולהתעסק בתחומי העניין הקטנים שלי, מה שאני מבטיח לך נראה חסר חשיבות לחלוטין כשאני חושב שמיליוני גברים עומדים להיטבח במלחמת העולמות דומה לזה של וולס, מכיוון שקיסר אוסטריה חושב שזה יתרון שיש לו מוצא לים השחור.”

תצלום מכתבו הנבואי של מרסל פרוסט Φ – מיום 2.8.1914 

יומיים לפני שתפרוץ המלחמה – כשהוא מתנבא על מליוני קורבנות שווא

כיוון שקיסר אוסטריה חותר למוצא לים השחור…

 

 

 

2.8.1914 >המלחמה החלה בפלישה הגרמנית לבלגיה 

הקיסרות הגרמנית פנתה לממלכת בלגיה לקבל הסכמתה של בלגיה למעבר של כוחותיה בשטחה של בלגיה בדרכם לצרפת. המלך הבלגי סירב לבקשה הצבא הגרמני התעלם מהסירוב ופלש לשטחן של לוכסנבורג ובלגיה הנייטרליות…

ביום 2.8.1914 החלה הפלישה המעשית של הצבא הגרמני, שיישם בפועל את מה שמכונה “תכנית שליפן” , לכיוון צרפת דרך לוקסנבורג ובלגיה בכוונה לאגף את הצבא הצרפתי בכדי להגיע במהירות האפשרית לכיבושה של פאריז – ועוד לפני שהצבא הרוסי שהיה בברית עם צרפת, יספיק להתארגן ולפתוח חזית שניה נגד גרמניה במזרח.

בפועל היתה זו הפתיחה של מה שתיהפך, תוך ימים אחדים, להיות “המלחמה-הגדולה” – שלימים קבלה את השם “מלחמת-העולם-הראשונה”.

פלישת הצבא הגרמני לבלגיה בדרכו לצרפת 

וכדור השלג של המלחמה החל מתדרדר במהירות…

 

 

 

 

3.8.1914 >פאריז – הגיוס הגדול בצרפת החל…

התגובה הצרפתית לא איחרה לבוא וביום 3.8.1914 הוכרז בצרפת על גיוס כללי…

הכרזה הצרפתית על גיוס כללי למלחמה

 

מתגייסים למלחמה – לפני תחתנת הרכבת שתוביל אותם לעבר החזית

 

משרד לגיוס חילים למלחמה -פאריז – אוגוסט 1914

 

“השמיים מעל פריז מעולם לא נראו כחולים וקריסטליים כל כך, שכן המפעלים היו סגורים, וארובותיהם הפסיקו לעשן – כמו ביום ראשון של יום הגיוס, 3 באוגוסט 1914, כאשר פרוסט ראה את אחיו רוברט נוסע לוורדן בתחנת הרכבת גאר דה פֶּן. סוללות של חיילים רגליים חנו ללילה בגני טייולרי, וחיל פרשים שהו בשדרות, כשסוסיהם קשורים לעצי הערמונים.”

George D. Painter – Marcel Proust A Biography vol. II p. 216 

 

 

 

 

4.8.1914 >לונדון – בריטניה הגדולה מצטרפת למלחמה לצד צרפת…

בעקבות הפרת הניטרליות של בלגיה הצטרפה בריטניה ביום 4.8.1914 לצד צרפת למלחלמה, ושלחה חיל משלוח שהצטרף לצרפתים.

הגיוס הכללי בבריטניה החל…

 

 

 

 

 

 

 

הגיוס הכללי למלחמה התקבל בהתלהבות פטריוטית נלהבת בשני צידי המתרס. 

בגרמניה ובצרפת חילקו נשים צדקניות פרחים לחיילים היוצאים לחזית…

פרחים בצד הגרמני         פרחים בצד הצרפתי

 

 

 

 

 

25.8.1914 > צבא גרמניה מעלה באש את האוניברסיטה של LOUVAIN

אחת הערים הראשונות שנכבשו על ידי הצבא הגרמני היתה העיר Louvain שבבלגיה. במהלך הכיבוש של העיר נהרגו 248 אזרחים וכ 1,500 נלקחו כשבויים והועברו למחנה שבויים בעיר Munster בגרמניה בה הוחזקו עד חודש ינואר 1915. תושבי העיר Louvain  לא גילו התנגדות אקטיבית לכניסת הצבא הגרמני לעירם, למרות זאת ביום 25.8.1914 העלו חיילי הצבא הגרמני את האוניברסיטה הקאתולית העתיקה של העיר באש. באוניברסיטה היתה אחת הספריות ההסטוריות החשובות באירופה – ועם שריפתה של הספריה עלו באש כ 230,000 ספרים עתיקים ולמעלה מ 750 כתבי-יד מימי הביניים – אוצרות תרבות שאבדו לעולם.

פעולה זו נתפסה והוצגה על ידי התעמולה האנטי גרמנית כמלחמתה של גרמניה לא רק נגד אויביה [ למרות שבלגיה היתה ניטרלית ! ] אלא כמלחמה כנגד “הציוויליזציה האירופית”. 

 

 

כדי להבין את גודל הזעזוע, ניתן אולי לדמיין או להשוות את שריפת הספריות ההסטוריות של אוניברסיטת Louvain – למצב בו פורעי ורוצחי החמאס היו מצליחים להעלות באש את ‘הספריה הלאומית בירושלים’ – וכל  האוצרות היחודיים של התרבות היהודית והעברית, השמורים במשמורתה, היו יורדים לטמיון…

 

 

 

29.8.1914 > הסופר רומן רולאן מפרסם מכתב גלוי לסופר גרהרד האופטמן

 

 

 

5.9.1914 >  המתקפה הגרמנית על נהר המראן החלה… 

 

ביום 5.9.1914 החל הקרב על על נהר המראן [ בהמשך ל”תוכנית שלייפן” ] בו תקפו הגרמנים את הכוחות הצרפתים באיגוף מצפון שנערכו במגננה כדי למנוע מהגרמנים לחצות את נהר המראן במטרה לכבוש את פאריז.

 

                       פלישת הצבע הגרמני          המגננה הצרפתית על נהר המראן                

 

עד מהרה הפכו הקרבות על נהר המארן לקרבות עקובים מדם שגבו קורבנות רבים:

ההסטוריון איאן קרשו – סיכם את האירועים הקשורים ל”הקרב הראשון על נהר המארן” כך: 

 

“בקרב המכריע במארן, ב-‏6 עד ‏9 בספטמבר, עצרו הצרפתים את התקדמות הגרמנים במרחק מעט יותר מחמישים קילומטר מפריז. האסטרטגיה של הניצחון המהיר הושתתה על תכנית שליפן, ועל פיה קיוו הגרמנים לנצח את הצרפתים במהירות ואחר כך לפנות נגד הרוסים.

אסטרטגיה זו כשלה. במערב חלף עבר זמנן של המתקפות המהירות. פקודת היום הייתה ההגנה. כוחות משני הצדדים התחפרו במערכי הגנה משוכללים מאי-פעם.

כעבור פרק זמן לא רב הם השתרעו בקו רצוף כמעט מחופי התעלה עד גבול שווייץ. המוני חיילים נאלצו להסתגל לתנאי הקיום הקשים מנשוא בחפירות – ביצות שורצות מזיקים שנבנו בשורות זיג-זג ובקדמתן סלילים ענקיים של חוטי תיל, לצד חפירות המוליכות למאגרי האספקה ולבתי חולים של השדה מאחור.

לקראת סוף ספטמבר [ 1914 ] נוצר מבוי סתום בחזית המערב, והוא עתיד להישאר בעינו ארבע שנים, עד ‏1918.
היקפי האבדות האדירים בראשית הדרך לא שכנעו אף לא אחת מהמעצמות הלוחמות לנסות לשים קץ למלחמה. לכולן היו מאגרי כוח אדם ענקיים להתבסס עליהם. החשיבה האסטרטגית בכל הצדדים התמצתה בהתשת האויב עד אשר הוא לא יוכל להמשיך להילחם עוד, והדרך העיקרית להשיג זאת הייתה הזרמה של עוד ועוד כוח אדם לשדות הקרב כדי לצאת למתקפות הולכות וגדלות נגד מערכי הגנה מחופרים היטב. התוצאה המתבקשת הייתה הקזת דם אדירת ממדים בלא הפוגה.”

[ איאן קרשו : לגיהינום ובחזרה : אירופה 1914 – 1949, עם עובד, עמוד: 65]

 

 

 

 

12.9.1914 >ה”נס על המראן” תבוסת המתקפה הגרמנית על המראן

הקרב הראשון על המרן שהחל ביום 5 לספטמבר והגיע לסיומו ב 12 בספטמבר – בכשלון של הצבא הגרמני:

לאחר שציטטנו לעיל את התיאור של ההיסטוריונית בברברה טוכמן על ההתלהבות שאחזה בהמוני הברלינאים עם היוודע דבר הגיוס הכללי ב 1 באוגוסט 1914, ראוי לצטט מה כתבה אותה הסטוריונית על תוצאותיו של הקרב על המראן – ב 12 בספטמבר 1914 [ כ 40 יום לאחר שהמלחמה פרצה ! ]

“מן המפורסמות הוא, שהקרב על המראן נסתיים בנסיגה גרמנית. בין האורסק והמורן הגדול, בארבעת הימים שנותרו להם לנצחון לפי תכנונם, איבדו הגרמנים את סיכויים ל”נצחון מכריע” ובכך את ההזדמנות לנצח את המלחמה, ביחס לצרפת, ביחס לבעלות-הברית, ובטווח ארוך יותר ביחס לעולם כולו, הטרגדיה של המראן טמונה בכך שהנצחון נפל מן הנצחון שהיה אפשרי ורצוי”

[…]

כה קרובים היו הגרמנים לנצחון. כה קרובה היתה התבוסה לצרפתים. כה נדול היה בימים שקדמו לקרב זה דכדוכו של העולם בראותו את התקדמות הגרמנים שאין לעצרה ואת נסיגת בעלות־הברית לפריז, עד שהקרב שהפך את פני הגאות נודע כעולם כשם “הנס על המארן”.

אנרי ברנסון, שניסח בשעתו לצרפתים את מיסטיקת ה”רצון”, ראה בכך משהו מעין נס שקרה פעם לפני כן: “ז’אן ד’ארק ניצחה בקרב המראן”…”

[…]

“תכנית שליפן נכשלה, אך היא הצליחה להשאיר את הגרמנים ככובשי בלגיה כולה וכל צפון צרפת עד האיין”…

[…]

“בני האדם לא יכלו לשאת במלהמה בקנת־מידה ענק כזה, בכאב כזה, בלא שתהיה בלבם תקוה. התקוה שעצם גודל המלחמה יבטיח שלא תקרה שנית, והתקוה שאם ילחמו בה איך שהוא עד להכרעה, יניחו בכך יסודות לעולם טוב יותר. בדומה לחזון פריז הנוצץ, שחיזק את רגלי חייליו של קלוק, חזיון-הכזב של עולם טוב יותר ניבט אליהם מעבר לשממות חרושות הפגזים, והגזעים הכרותים. שהיו פעם שדות ירוקים ועצי שיטים נעים ברוח. שום דבר אחר לא היה ביכלתי להעניק מידה של כבוד או הגיון למתקפות מפלצתיות אלה, בהן נהרגו אלפים ומאות אלפים כדי לזכות בשעל אדמה של עשרה יארדים. ולהמיר חפירה אחת בשניה.

[…]

אחרי שהכל תם ונשלם, היו למלחמה תוצאות רבות ושונות, ובראש כולן עמדה האכזבה. “כל המלים הגדולות בטלות” בעיני דור זה. כתב ד.ה. לורנס בסיכום פשום לבני דורו.

[…]

 

אחרי המארן גדלה המלחמה והתרחבה עד שמשכה את אומות שני חצאי העולם לתוכה, וסיבכה אוחן במתכונת של סכסוך כלל־עולמי, ששום חוזה-שלום לא יכול היה עוד להתירו.

הקרב על המארן היה אחד הקרבות המכריעים של העולם, לא מפני שקבע את הפסד הגרמנים או את נצחון בעלוח־הברית במלחמה, אלא משום שקבע שהמלחמה תימשך. לא היה מקום להביט אחורה, אמר ז׳ופר לחייליו בערב הקרב. אחר כך לא היה מקום לסגת אחור. האומות נלכדו במלכודת, אותה מלכודת שנוצרה במשך שלושים הימים הראשונים מתוך קרבות מחץ שלא הצליחו להיות קרבות הכרעה, מלכודת שממנה לא היה אז, ולא היה מאז, כל מוצא.”

ברברה טוכמן, אוגוסט 1914 – הוצאת “מערכות” צבא הגנה לישראל משרד הבטחון – ההוצאה לאור (הדפסה שלישית 1996) עמ’ 392-397 ] 

ומכיוון שספרה זה של  ההסטוריונית ברברה טוכמן  יצא בהוצאת “מערכות” של צה”ל ומשרד הבטחון – מומלץ מאוד לחברי קבינט המלחמה [ הצר והמצומצם ] ושאר חברי הממשלה והכנסת, לקרוא את הקטע המודגש לעיל – ובעיקר להפנים את הלקחים הנלמדים ממנו !!  

 

לאחר הקרב הרמטכ”ל הגרמני, הלמוט פון מולטקה, דיווח לקייזר וילהלם השני : “הוד מלכותך, הפסדנו במלחמה.”

 “Majestät, wir haben den Krieg verloren” 

ב 14 בספטמבר  הודיעו שלטונות הצבא הגרמניים לקייזר וילהלם השני כי: “העצבים של מולטקה נגמרו והוא אינו מסוגל עוד לפקד על מבצעים”.

הקייזר אילץ את מולטקה להתפטר בשל “בריאות לקויה”. שר המלחמה אריך פון פלקנהיין מונה להחליף את מולטקה.

 

 

בקרב הראשון על המארן השתתפו כ 2 מליון חיילים משני צידי המתרס.

בששת ימי הקרב נפלו כ 25,000 חילים בכל יום של לחימה:

הצרפתים והאנגלים איבדו כ 82,000 חילים ו 182,000 פצועים והגרמנים ספרו כ 68,000 הרוגים ו184,000 פצועים !

 

 

 

וכאן סרטון וידאו להמחשת זועות הקרבות על המראן…

 

קישור ישיר לוידאו

 

 

 

19.9.1914> ההפצצה הגרמנים את קתדרלת ריימס הצרפתית  

 

ביום 19.9.1914 אירע עוד מקרה של פגיעה גרמנית בנכס תרבות מיוחד כאשר הצבא הגרמני הפציץ את צריחיה של הקתדרלה המפורסמת של ריימס REIMES – קתדרלה חשובה ביותר לצרפתים למורשתם ולכבודם הלאומי – בשל המסורת שכמה מהמלכים הצרפתיים ההסטוריים הוכתרו בה. לטענת הגרמנים הקתדרלה מימי הביניים, הופצצה, בטוענה כי מגדליה הגבוהים שימשו את הצרפתים כעמדות תצפית מהן צפו את התקדמות הצבא הגרמני לעבר צרפת.

 

 

ההתלהבות הגרמנית מהמלחמה היתה כה רבה שאפילו אינטלקטואלים בולטים יצאו במאמרים התומכים בהפצצה זו שפגעה בקתדרלה היסטורית שנחשבה נכס תרבות כללי.

בינהם הסופר אלפרד דובלין [ מחבר ברלין אלכסנדרפלאץ וגם תומאס מאן, שבאותה תקופה היה עדיין לאומן ומלוכני בהשקפותיו, שלא הסתייג מהפצצה זו, ואף תמך בה בשם “מלחמת התרבות” הגרמנית. ובין החותמים היה גם הסופר גרהרט האופטמן.

וראו הרחבה בענין 

ל: “המתקפה הגרמנית על קתדרלת ריימס – 19.9.1914”

https://mymilim.info/?p=22054#REIMS-1

  

 

 

 

 

 

23.9.1914>  מאמרו של רומן רולאן ” מעל-זירת-הקרב” 

המאורעות שהתרחשו באותם ימים ממש – לא יכלו להשאיר את רומן רולאן אדיש, תחת רושם שפיכות הדמים חסרת הרחמים, שהקרבות העקובים מדם על נהר המראן – שהסבו הצעירים – אלו לאלו – והפגיעות החמורות בנכסי התרבות: הפגיעות באוניברסיטה בעיר Louvain וההפצצה של קתדרלת ריימס – הובילו אותו לפרסום מאמר שהוא בחר לקרוא לו Au-dessus de la mêlée שתרגומו לעברית הוא : “מעל זירת הקרב”

מאמרו של רומן רולאן “מעל זירת הקרב”

כפי שפורסם ב Journal de Geneve  מיום 23.9.1914

וכאן קישור לתרגום מאמרו של רומן רולאן “מעל זירת הקרב” לאנגלית

 

בכותרת שבחר למאמרו ביקש רומן רולאן להדגיש את המסר העיקרי של המאמר: קריאה להתרומם מעל המחלוקות ולחפש דרך לשיח והבנה בין הצדדים ההורגים האחד בשני.

כעבור כשנה, כשיזכה לקבל את פרס נובל לספרות של שנת 1915 תציין האקדמיה השבדית כנימוק עיקרי למתן הפרס כי הוא מוענק:

“כמחווה לאידאליזם הרם של יצירתו הספרותית ולאהדה ואהבת האמת שבהן תיאר סוגים שונים של בני אדם”

את ספרו הגדול ביותר “ז’אן כריסטוף” החל לפרסם בשנת 1904 וסיים בשנת 1912 ולמרות שאת פרס הנובל קיבל במסגרת “פרס נובל לספרות” [ להבדיל למשל מ”פרס נובל לשלום” ] נראה כי דווקא פעילותו האמיצה כנגד המלחמה ברוח הפציפיזם שניסה להפיץ – היא שהביאה לו את פרס הנובל.

מכאן החשיבות הרבה של מאמר זה [ וכן סידרה של מאמרים שהמשיך לפרסם לאחר מכן וענינם הקריאה להבנה, לפיוס ולפציפיזם ! ]

 

במאמרו זה התריס רומן רולאן בצעירי אירופה הטובחים זה את זה…משני צידי המתרס:

 

“הבה נהיה נועזים ונכריז את האמת למנהיגי הצעירים הללו, למדריכים המוסריים שלהם, למנהיגיהם הדתיים והחילונים, לכנסיות, להוגים הגדולים, למנהיגי הסוציאליזם; העושר החי הזה, אוצרות הגבורה האלה שהחזקת בידיך; בשביל מה אתה מבזבז אותם? באיזה אידיאל עמדת במסירותם של הצעירים האלה שכל כך להוטים להקריב את כולם?

השחיטה ההדדית שלהם ! מלחמה אירופית ! סכסוך חילול הקודש שמראה אירופה המטורפת עולה על מדורת הלוויה שלה, וכמו הרקולס, הורסת את עצמה במו ידיה!

וכך, שלושת האומות הגדולות ביותר במערב, שומרות הציוויליזציה, ממהרות לחורבן שלהן, וקוראות לעזרתן קוזקים, טורקים, יפנים, צ’ינגאלים, סודנים, סנגלים, מרוקאים, מצרים, סיקים וספויים – ברברים מהקטבים. ואלה מקו המשווה, נשמות וגופים מכל הצבעים. זה כאילו ארבעת הרבעים של האימפריה הרומית בזמן הטטרדכיה קראו לברברים של היקום כולו להשמדתם ההדדית.

האם הציוויליזציה שלנו כל כך מוצקה עד שאתה לא חושש לזעזע את העמודים שעליהם היא נשענת? אתה לא יכול לראות שהכל נופל עליך אם תור [ אל הרעם במיתולוגיה הגרמאנית – ו’] אחד יתנפץ? האם לא הייתם יכולים ללמוד לאהוב אחד את השני, או אם זה היה בלתי אפשרי, לפחות לאהוב”

הנה בתמצית-שבתמצית הצעתו / ראיתו / קריאתו מחודש ספטמבר 1914 – ל”פתרון” במאמרו הנ”ל:

“חובתנו הראשונה אם כן, בכל העולם, היא להתעקש על הקמת בית משפט עליון מוסרי, בית דין של מצפון, שיצפה וייתן פסק דין נטול פניות בכל הפרה של חוקי העמים. ומכיוון שוועדות חקירה שיוקמו על ידי לוחמים בעצמם יהיו תמיד חשודות, המדינות הנייטרליות של העולם הישן והחדש חייבות לנקוט יוזמה ולהקים בית דין

[…]

הם צריכים לייצר אנשים בעלי סמכות עולמית כלשהי, ובעלי מוסר אזרחי מוכח שיפעלו כוועדת חקירה, ויעקובו אחר הצבאות במרחק קטן. ארגון כזה ישלים ויגבש את בית המשפט בהאג, ויכין מסמכים שאין עליהם עוררין לעבודת הצדק הנדרשת”.

 

ה”פתרון” עליו חשב ואולי אף המליץ רומן רולאן – ההומניסט והאידיאליסט – לפני למעלה ממאה שנה – לא צלח במיוחד – הוא היה מוקדם מידי וחסר סיכוי להגשימו בלא כח שיוכל לאכוף את החלטות או מסקנות אותו “בית משפט מוסרי” .

מספר המלחמות מאז ועד היום גדל. מספר הקורבנות הכפיל והשליש וריבע את עצמו – אך ראוי לצטט את דבריו, שלמרות ההאידיאליזם ומידת הנאיביות הניכרת בהן : מן הראוי להקשיב להם, וזה למרות שכוחות ההרס, השנאה והרצח, המוטבעים בכה עמוק בטבע האדם – חזקים מכל רעיון של פיוס באותם רגעים שהלמות תופי המלחמה נשמעים והתותחים יורקים אש … אז – אכן : החוקים –  כמאמרו של מרקוס טוליוס קיקרו כמו גם המוזות – משתתקים !

 

 

 

 

3.11.1914 > מאמרו של הרמן הסה – מופיע בעתון “ציריכר צייטונג”

 

הרמן הסה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה

 

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914, הרמן הסה מצא את עצמו בבעיה: הוא היה גרמני לאומי [ אף שהתגורר, מטעמי נוחות, בברן שבשוויץ], וחש עצמו נאמן לארצו ולעמו והגדיר עצמו כפטריוט גרמני – אך לפי אופיו ותחומי הענין שהעסיקו אותו הוא גילה הסתייגות מאלימות. כאמור, עד אותה עת, לא עסק בענינים פוליטיים לא בספריו ולא בחייו האישיים.

אך המלחמה שפרצה העמידה אותו בפני הצורך להזדהות עם עמו וארצו – גרמניה בהנהגת הקייזר וילהלם השני.

והוא אכן פעל ברוח זו:

• בסוף אוגוסט 1914 הוא התייצב בקונסוליה הגרמנית בברן כדי להתנדב לשירות צבאי. הוא נדחה בגלל גילו [ הוא היה כבן 37 ] , ראייתו הירודה והעובדה שהיה נשוי ואב לשלושה בנים.

 

• הרמן הסה לא השלים עם דחיה זו שנדחה ממילוי חובתו הפטריוטית, ובתחילת אוקטובר 1914 הוא חזר וניסה להתגייס שנית, הפעם כאשר התייצב בלשכת הגיוס בעיר שטוטגרט שבגרמניה. אך גם בפעם זו נדחה מאותם נימוקים.

 

• משהבין כי אין סיכוי שיגוייס למלחמה, החליט לתרום את חלקו במאמץ המלחמתי על ידי התנדבות לשירות אזרחי הוא פנה לשגרירות גרמניה בברן, וביקש להתנדב לשירות אזרחי. השגרירות  הציבה אותו מאמצע 1915 במחלקה שטיפלה בקשר עם שבויי המלחמה הגרמניים (Kriegsgefangenenfiirsorge) הרבים שהוחזקו במחנות שבויים בצרפת.

 

• התפקיד שהוטל עליו יחד עם פרופסור ריצ’רד וולטרק, היה לדאוג לארגון הפצת ספרים וחומרי קריאה בגרמנית לשבויי המלחמה הגרמניים.

 

• כשלוש שנים וחצי עסק הרמן הסה בגיוס ספרים וכספים באמצעותם נרכשו ספרים לטובת השבויים הגרמניים, ואלו נשלחו למחנות השבויים הגרמניים על אדמת צרפת, כאשר פעולות אלה זכו להצלחה – הוסיף לפעולה משלוח הספרים גם כתיבה ועריכה של מוסף בעל אופי ספרותי-תרבותי שהופץ בין השבויים כחומר קריאה.

 

• עבור פעילותו זו הוענק להסה “מדליית הצלב האדום מדרגה שלישית וזה לפי הוראת הוד מעלתו הקייסר.

 

פרסום המאמר:

 

בתרגום לאנגלית של מאמרו של הרמן הסה שכותרתו “! O Freunde, nicht diese Töne “ – “הניחו רעים, צלילים אלה”  שהם, כאמור ציטוט, ה’אודה לשמחה’ מתוך הסמפוניה התשיעית של בטהובן, צויין כאילו המאמר נכתב בחודש ספטמבר 1914 [ בלא ציון מועד מדוייק ! ] אך המאמר ראה אור דפוס רק ביום 3.11.1914 בעתון “ציריכר צייטונג”   ראו בקישור זה 

לא מצאתי הסבר לשינוי שחל בעמדתו של הרמן הסה, הפטריוט הגרמני שביקש פעמיים להתגייס לצבא הגרמני על מנת להתשתתף המלחמה שפתחה ארצו, ולמאמר בעל האופי הפאציפיסטי – ואם יכול אני לשער מה המניע שהביא את הרמן הסה לפרסם מאמר זה – היתי מציע להניח כי היתה זו המפלה הצורבת של הצבא הגרמני בקרב על המראן בחודש ספטמבר 1914  ומספר הקורבנות הרב הקרבות על המראן גבו.

בנוסף למאמר הנ”ל המשיך הרמן הסה ופרסם מאמרים נוספים ברוח פאציפיסטית. אלה קובצו בקובץ בן כ 160 עמ’ הנקרא:

 

הרמן הסה : קובץ מאמרים כנגד המלחמה

“ואם המלחמה תמשיך עוד ועוד…”

 

האם  אחת מתופעות הלוואי של טראומת המלחמה הקטל והקורבנות היא התעוררותן של תנועות וזרמי מחשבה ופעולה פאציפיסטיים ?

 

בפתח מאמרו הרמן הסה מקונן על ההרג הרב שמביאה עימה המלחמה:

“העמים אוחזים זה בגרונו של זה; בכל יום אינספור גברים סובלים ומתים בצורה נוראית בקרבות. בעיצומן של החדשות המרעישות מהחזית, נזכרתי, כפי שקורה לפעמים, ברגע, נשכח, משנות ילדותי : הייתי כבן ארבעה עשר. ביום קיץ חם אחד ישבתי בחדר בית ספר בשטוטגרט, עושה את הבחינה המפורסמת של המדינה השוואבית.

נושא החיבור שהיינו אמורים לכתוב כפי שהוכתב לנו היה:

 “איזה היבטים חיוביים ואיזה היבטים שליליים של הטבע האנושי מתעוררים ומפותחים על ידי מלחמה?”

זכרון זה מעביר את הרמן הסה לדאגה לרוח העוינות והשנאה שמביאה איתה המלחמה – והסכנה של אלה לעולם התרבות :

“אנו כמדענים, מורים, אמנים ואנשי ספר העוסקים בעבודות השלום והאנושות. נפגענו לאחרונה מסימנים של הרס בלבול בין נייטרלים כאלה. פטנטים גרמניים הושעו ברוסיה, המוזיקה הגרמנית מוחרמת בצרפת, הפקות תרבותיות של אומות אויב מוחרמים בגרמניה. עיתונים גרמניים רבים קוראים לא לתרגם יצירות של יוצרים צרפתיים. להמנע מביקורת או אפילו אזכור של יצירות של אנגלים, צרפתים, רוסים, ויפנים. זו לא שמועה אלא מציאות זו החלטה שכבר יושמה בפועל. “

 

מאחר ופוסט זה גלש כבר מעבר למימדים המקובלים – ועל מנת לקצר אציע כאן לקורים קישור לתרגום לאנגלית של המאמר, ובהזדמנות קרובה אקדיש פוסט נפרד ומיוחד לקריאה מדוקדקת יותר ולדיון מפורט יותר במאמרו של הרמן הסה 

וכאן קישור לתרגום לאנגלית של המאמר של הרמן הסה.

 

 

 

התגובות למאמרו של הרמן הסה.

התגובות למאמרו של הרמן הסה לא איחרו לבוא ועד מהרה הוא הוכרז כ”בוגד במולדת”

להלן כמה מהביטויים שהוטחו בהרמן הסה באותם ימים, ואציגם בזאת: [ בשפת המקור הגרמני ] ולצידם תרגמם לעברית

 

«Gesinnungslump»,             

   “חסר מצפון, חסר עקרונות, לא   מוסרי” 

«Drückeberger», 

    “משתמט, מתחמק / נוכל , רמאי / הימנעות, נוטה להתחמק, חמקמק” 

«vaterlandsloser Gesell»   

«innerlich längst den Staub der heimischen Erde von seinen Schuhen geschüttelt»

 “הוא כבר מזמן ניער מבפנים א את אבק אדמת מולדתו מנעליו”   

«Feindeslager», 

   “מחנה-האוייב”

                                                                                      

 

הרמן הסה נאלץ לגלות מארצו ועבר לשוויץ הניטרלית במלחמת העולם הראשונה. גם במלחמת העולם השניה – הציג הרמן הסה עמדה אנטי נאצית נחרצת – וגם התקופה הנאצית הוא הוחרם בגרמניה מולדתו, וספריו נאסרו לפרסום והפצה בגרמניה הנאצית.

 

 

 

הנסיונות לפיוסו של הרמן הסה

לאחר מפלתה השניה של גרמניה [במלחמת העולם השניה], ביקשה גרמניה מולדתו לפייס את הסופר הגרמני הרמן הסה, שכל כתיבתו היתה בשפת אימו הגרמנית:

• בחודש אוגוסט 1946 העניקה לו העיר פרנקפורט את “פרס גיתה לספרות” שהוא הפרס הגבוה ביותר לספרות בגרמניה.

 

  מדליון יוהן וולפגנג פון גיתה

הרמן הסה בשנת 1946 –

מועד קבלת פרס גיתה ופרס נובל לספרות

 

לא בלב קל, הסכים הרמן הסה, שבינתיים הפך לאזרח שויצרי, לקבל מגרמניה את “פרס גיתה” את דברי הסתייגותו ניתן לקרוא בספר המאמרים שלו “קסמו של ספר” [ 1982 בהוצאת שוקן ] 

בעמ’ 76-7

“מה מאוד עוקצניים ומסובכים, קשים וחדים כחרב פיפיות היו היחסים בין העם הגדול, המסתורי וההפכפך הזה וביני, מאז הסתיימה מלחמת העולם הראשונה! דווקא באותם ימים, כששקלתי בדעתי, אם לקבל את הפרס שהוצע לי, הגיעו אלי מגרמניה שוב ערימות דברי תודה ומוסר של מכתבי זילזול והשפלה. את כל אלה קיבלתי בסיכומו של ביטוי הולם ליחסים, ששררו ביני לבין העם הזה, אשר שפתו שימשה לי מכשיר והיתה לי מולדת רוחנית. אבל את התנהגותו המדינית של העם הזה בעולם ראיתי מאז 1914 בשלילה הולכת וגוברת. וברוח זאת פירשתי את מצב הענינים במאמרי לעיתים תכופות. אולם כמעט הגיעו ניצנוצי רעיונות ראשוניים אלה להכרחי, וכבר נמצאו גם נימוקי־נגד חיוביים.

הכבוד לא הוצע לי כלל על־ידי אותה “גרמניה”, שאינה קיימת עוד. הכבוד הוצע לי מפרנקפורט, מאותה עיר עתיקה ואהובה, דמוקראטית כיאה, ובעלת גוון יהודי מתורבת. זאת העיר שהיתרה שנואה על שושלת ההוהנצולרים, מאז התקיים בה הכנס בכנסיית פאולום. הפרס הוצע לי על־ידי ועד, אשר התנהג באותם ימים קשים, תחת שלטונו של היטלר, לא רק בהגינות אלא גם באומץ לב אמיתי. ועד זה ידע בוודאות, שבחירתי לקבלת הפרס תעורר בעם שוב את אותה שכבת אנשים, אשר מהם הגיעו מכתבי השטנה.

זוהי אותה שכבת מנוצחים, כביכול, של לאומניים קנאים, שלא תיעלם מן העולם, ואשר אמורים להיות אויביהם בנפש של אנשי הוועד. לוא היתה קבלת הפרם קשורה בטובת הנאה חומרית כלשהי עבורי – מובן מאליו שלא הייתי צריך להיענות לכבוד זה.”

 

• בחודש ספטמבר 1946 זכה הרמן הסה ב”פרס נובל לספרות”

פרס הנובל לספרות שהוענק להרמן הסה בספטמבר 1946

וכך, ה“בוגד בעמו” – בשנת 1914 [ שהמשיך ואחז בתואר מפוקפק זה עד לנפילת המשטר הנאצי ב 1945 ], הפך והיה בשנת 1946 למי שגרמניה הכתירה בפרס הספרותי הגבוה ביותר והיוקרתי ביותר שהיא מעניקה לסופריה, והקהיליה התרבותית העולמית העניקה לו פרס נובל לספרות.

 

 

 

מלחמה אחת – שני פציפיסטים !

 

 

זוועות המלחמה מולידות את הרוח הפציפיסטית ואת החיפוש אחר הפתרון הבלתי אלים למצב אלים ואסוני.

אך נסיון העבר מלמד כי עוצמתם של קולות התותחים הרועמים – עולה אלפי מונים על קריאותיהם הרגשניות [ ותהיינה ההגיוניות ביותר והמושכלות ביותר ] של הקוראים לשלום ולפיוס ! המכונים “הפאציפיסטים”

לא בכדי נזקקתי, למטפורה של “שירת-הציפורים”  לפועלם וקריאותיהם של הפאציפיסטים – ששילמו בנידוי ובקיתונות של שינאה – כמו שני פציפיסטים אלה:

 

 

– האחד מהצד הגרמני של חזית מלחמת העולם הראשונה – הוא הסופר הרמן הסה והשני הוא הסופר הצרפתי רומן רולאן מהצד הצרפתי של החזית – שניהם נאלצו לגלות מארצם ולעבור להתגורר בארץ הניטרלית שוויץ, מפני אימי הרדיפות אחריהם – וקולם היה כ”שירת הציפורים” Φ – בדימויו של הצ’לן הקטאלוני – פבלו קאזלס שהבאתי בראש פוסט זה:

אני ער לתוצאות המועטות והלא משפיעות מספיק, של פועלם הרב של שני פאציפיסטים אלה ושל הפאציפיסטים בכלל, אך אני מעדיף עולם בו נשמעת ‘שירת ציפורי השלום’ על פני עולם שרק רעמי התותחים משמיעים בו את קולם… 

 

 

 

קישור ישיר לוידאו

♥

 

---

ויקטור הרצברג,

24.12.2023 – ביום ה 79 למלחמת עזה.

.

 

.

 

.

.