זהו הפוסט הראשון באתר “מילים” המוקדש לסופרת האטלקית: נטליה גינצבורג [ 1916-1991 ]. 

אקדיש אותו להיכרות ראשונית עם הסופרת – ואדגיש את עמדתה הנחרצת נגד הפשיזם – שהיא ומשפחתה היו קורבן ישיר לאכזריותו.

ארשה לעצמי להעיר הערות אחדות על השתקפות עמדותיה והדרכים בהן שיקפה את עמדותיה האנטי-פשיסטיות, בסגנונה הספרותי היחודי, השקט, דרך הדיבור הכמו-אגבי, השימוש באנקדוטות קטנות מחיי יום יום שמצטרפות יחד לתמונת פסיסס רחבת-היקף על ה”מצב החברתי” בתקופת-הפשיזם באיטליה – תוך הצצה קצרה לשנים מספריה הידועים ביותר:

 

“כל אתמולינו” משנת 1952   ו- “לקסיקון-משפחתי”  / “אמרות-משפחה”  משנת 1963.

 

 

♥♥♥

 סמלה של תנועת ההתנגדות לפשיזם באיטליה

[ גרזן מנתץ את ה”פאשיו” – סמל הפשיזם ] 

 

Bella Ciao –  שיר הפרטיזנים האיטלקיים –  מושר בכיכר העיר בברשיה, אותה כיכר שבימי שלטונו של מוסוליני – נקראה “כיכר-הנצחון” ומוסוליני ביקש להפוך אותה לסמל לפשיזם – כפי שהרחבתי בפוסט שבקישור זה.

 

 

קישור ישיר

 

♥♥♥

 

 

 

נטליה לוי, נולדה בשנת 1916 בפלרמו שבסיציליה, לאביה: הפרופ’ ג’יוספה לוי, יהודי שמוצאו מהעיר טריאסטה. התמחותו של הפרופסר לוי היתה באנטומיה השוואתית באוניברסיטת פלרמו שבסיציליה. אימה של נטליה, לידיה טנזי, ילידת מילנו, היתה ביתו של עורך דין בן למשפחה קתולית, אך חרף הרקע המשפחתי הקאתולי – הפך האב לסוציאליסט נלהב. נטליה התחנכה איפוא בבית אתאיסטי. בשנת 1919 עברה המשפחה לטורינו לאחר שאבי המשפחה קיבל מישרה באוניברסיטת טורינו.

במשפחת לוי היו 5 ילדים: : הבת נטליה, הבן ג’ינו, הבת פאולה, והבנים מריו ואלברטו.

נטליה החלה לגלות כשרונות כתיבה בגיל צעיר ובהיותה בת כ 12 החלה כותבת סיפורים קצרים.

בגיל 17 השלימה את הרומן הראשון שלה “העדרות”.

בשנות השלושים הכירה בטורינו את ליאונה גינצבורג: יהודי במוצאו, יליד אודסה. הרקע האישי משפחתי שלו – שנראה כלקוח מתוך רומאן משפחתי מפותל – מסביר את זיקתו לאיטליה. אנו קוראים בויקיפדיה “המכלול” :

לאונה גינצבורג נולד באודסה ב-1909 לזוג הורים יהודים, פדור ניקולאייביץ’ גינצבורג וורה גריליכס. הוא היה הבן הצעיר מבין שלושה אחים: מרוסה (1896) וניקולה (1899). אביו הביולוגי היה רנצו סיגר, איטלקי איתו ניהלה אימו של גינצבורג רומן בזמן חופשה בויארג’ו . אך פיודור גינצבורג הכיר בו כבנו, וגינצבורג ראה בו כאביו.^[1]

מריה סיגר, אחותו של אביו הביולוגי שהיתה איטלקיה, התגוררה אצל משפחת גינצבורג כאומנת משנת 1902. היא לימדה את שלושת הילדים צרפתית ואיטלקית, והיא זאת שיצרה את הקשר בין משפחת גינצבורג לאיטליה.

ליאונה ביקר פעם ראשונה באיטליה ב-1910, שם בילה את החגים עם אמו ועם אחיו. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה – חזרו האם ושני בניה לאודסה – ואילו ליאונה שחשש מהמסע המסוכן בים לאודסה – נשאר באיטליה עם האומנת [ אחות של אביו הביולוגי ] והיא הפכה מעין אם שניה עבורו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה היגרו בני משפחתו לטורינו – וליאונה הצטרף אליהם והחל ללמוד בבית ספר תיכון בטורינו. לאחר מכן המשיך לימודיו באוניברסיטה שבעיר ובתחילת שנות ה-30, לימד גינצבורג ספרות רוסית באוניברסיטת טורינו.

בשנת 1933 הטיל המשטר הפשיסטי באיטליה חובה על המרצים באוניברסטאות להשבע שבועת אמונים למוסוליני ולמשטר הפשיסטי. ליאונה גינצבורג – סירב להשבע אמונים למוסוליני ולמשטר הפשיסטי – ופוטר ממשרתו כמרצה באוניברסיטה. הוא היה אחד הבודדים בין המרצים שעמד על דעתו וסירב להשבע אמונים למשטר הפשיסטי. לאחר שאיבד את משרתו הוא יסד יחד עם ג’וליו אינאודי, את בית ההוצאה לאור “אינאודי” – אחד מבתי ההוצאה לאור הבולטים באיטליה.

 

 

 

בשנת 1934 נעצר ליאונה גינזבורג, בגל מעצרים כנגד אינטלקטואלים אנטי-פשיסטיים – על ידי המשטרה החשאית והמיוחדת כנגד פעילות אנטי פשיסטית [ OVRA ] – עקב עמדותיו ופעילותו האנטי פשיסטית :

כאן תצלומו של ליאונה גינזבורג כשצולם עם מעצרו ביום 17.4.1934

לימים, בשנת 2014, במלאת 80 שנה לגל מעצרים זה, הופיע פרופ’ קרלו גינצבורג, היסטוריון בעל שם בין-לאומי [ בנם של נטליה גינזבורג וליאונה גינזבורג ] בפורום של יהודי טורינו, ושלח אצבע מאשימה כנגד מי שהסגיר את הקבוצה של האינטלקטואלים מטורינו והדגיש: 

 

“… how the figure of Dino Segre, known as Pitigrilli, the collaborator of the Avra ​​responsible for many of those arrests, we talk too little, to the point where in some cases we do not even explain that it was actually a spy. The wave of arrests that we are recalling here, then, was undoubtedly part of an anti-Semitic campaign, of which Mussolini was aware. It was certainly a sort of arthouse balloon that wanted to evaluate the reactions it would arouse in the Italian population. I also take the liberty of suggesting that research on those facts should be pushed towards an analysis of the Turin Jewish community of the time. We cannot assume that it was a linear journey. The reality is much more complex than that, there are no simple trajectories and the story of ‘Our flag’  “LA NOSTRA BANDIERA” is proof of this ”.

The magazine, founded in 1934, intended to “fascist” the entire Italian Jewish community and eradicate the indifferent, the Zionists and the anti-fascists, in the name of Italianness.”

ובתרגומי לעברית:

“… איך דינו סגרה, המכונה פיטיגרילי, משתף הפעולה של OVRA, היה אחראי לרבים מאותם מעצרים, אנחנו מדברים מעט מדי, עד לנקודה שבה בחלק מהמקרים אנחנו אפילו לא מסבירים שזה היה בעצם מרגל. גל המעצרים שאנו מזכירים כאן, אם כן, היה ללא ספק חלק מקמפיין אנטישמי, שמוסוליני היה מודע לו. זה בהחלט היה מעין בלון-ניסוי באמצעותו רצה מוסוליני להעריך את התגובות שהוא יעורר באוכלוסייה האיטלקית. אני גם נוטל את החופש להציע שיש לקדם את המחקר על העובדות הללו בקשר לקהילה היהודית בטורינו של אותה תקופה. אנחנו לא יכולים להניח שזה היה מסע ליניארי. המציאות הרבה יותר מורכבת מזה, אין מסלולים פשוטים והסיפור של ‘הדגל שלנו’: “LA NOSTRA BANDIERA” הוא ההוכחה לכך”.

כתב העת,  [ ‘הדגל שלנו’: “LA NOSTRA BANDIERA” ] שנוסד ב-1934, התכוון “לערוך פשיסיזציה” של כל קהילת יהודי איטליה ולמגר את האדישים, הציונים והאנטי-פשיסטים, בשם האיטלקיות.“

שבועון פרו פשיסטי זה:  

כותרת השבועון הפרו פשיסטי היהודי “הדגל לנו” [ האיטלקים בני הדת היהודית”]

שגליונו הראשון יצא בטורינו ב 1 במאי 1934 – התיימר להיות “השבועון של האיטלקים בני הדת היהודית “ הוא דוגמא אחת מיני רבות לתמיכה לה זכה בניטו מוסוליני והתנועה הפשיסטית שיסד בין יהודי איטליה. 

דוגמאות נוספות הן איש העסקים היהודי :  גואידו יונג Guido Jung  מפלרמו שבסיציליה, שהיה חבר ב”מועצה הפשיסטית העליונה” [ הגוף הגבוה ביותר במשטר הפשיסטי ] שאף כיהן כשר האוצר תחת מוסוליני בין יולי 1932 עד ינואר 1935.

 

כנגד שיתוף פעולה זה של יהודים נכבדים ובעלי מעמד עם מוסוליני ומשטרו הפשיסטי – קמו למוסוליני מתנגדים רבים ביחוד בקרב האינטלקטואלים היהודיים – והבולטים בהם היתה קבוצה של אינטלקטואלים מהעיר טורינו, שאחד ממנהיריה היה ליאונה גינזבורג: 

משמאל לימין: הסופר צ’זראה פאבזה, ליאונה גינזבורג, פרנקו אנטוניצ’לי ואוגוסטו פראסינלי [ 1932 ]

, Cesare Pavese, Leone Ginzburg, Franco Antonicelli and Augusto Frassinelli in 1932

 

בשנת 1938 נטליה לוי וליאונה גינזבורג באו בברית הנשואין – ומאז נשאה את שם משפחתו  – והיתה ל נטליה גינזבורג.

נטליה וליאונה גינזבורג ביום חתונתם 1938

 

בשנת 1940 הוגלה ליאונה גינזבורג על ידי המשטר הפשיסטי באיטליה לכפר נידח ששמו Pizzoli באיזור הררי בחבל Abruzzi המרוחק כ 750 קילומטרים מטורינו – עירם.

הכפר – Pizzoli בחבל Abruzzi על מפת איטליה

 

מראה כללי של הכפר pizzoli בהרי אברוצ’ו

 

נטליה הצטרפה לבעלה בכפר הנידח – והביאה עימה את 2 ילדיהם הקטנים [ הבנים: קרלו יליד 1939,  ואנדריאה יליד 1940 ]. הבת השלישית אלסנדרה נולדה בגלות באברוצ’ו ב 1943 ] 

משפחת גינזבורג השתכנה בבית ששכרו בכפר – שהיה סמוך לבית המועצה – במרכז הכפר:

במרכז התמונה – בית המגורים בו שהתה משפחת גינזבורג בכפר פיזולי

– מימין – בית המועצה

 

את תחושותיה וחוויותיה בכפר המרוחק והנידח העלתה לימים נטליה גינזבורג על הכתב בסיפור “חורף באברוצו”: הנפתח כך:

 

“חורף באברצו

האל עשה עמנו את כל החסדים הללו
וירגיליוס, “פסטורלית”

באברוצו יש רק שתי עונות: קיץ וחורף. האביב מושלג והרוחות משתוללות בו במר בחורף, והסתיו חם וצלול
כמו הקיץ. הקיץ מתחיל ביוני ומסתיים בנובמבר. הימים הארוכים ושטופי השמש בגבעות הנמוכות והצחיחות, אבק
הרחוב הצהוב, הדיזנטריה של הילדים, מפנים את מקומם לחורף. אז הבריות מפסיקות לחיות ברחוב. הנערים היחפים נעלמים ממדרגות הכנסיות. בכפר שעליו אני מדברת, כמעט כל הגברים נעלמים בסוף הקציר: הם הולכים לעבוד בטרני, בסרלמונה, ברומא.”

[ “חורף באברוצו” מתוך נטליה גינזבורג, “המידות הקטנות” תרגום יונתן פיין בהוצאת ‘תשע נשמות’ של אוריאל קון . עמ’ 13 ]

 

בית מגורי משפחת גינזבורג בפיזולי – יום חורפי

 

 

על חיי היום-יום ועל מצוקת הגלות שנכפתה על המשפחה אנו קוראים ב “חורף באברוצ’ו” : 

“כשהחל לרדת השלג הראשון, ירד עלינו עצב לאה. היינו בגלות; עירנו היתה רחוקה וכך גם הספרים, החברים והמאורעות הספונטניים של הקיום האמיתי. הדלקנו את התנור הירוק בעל הארובה הגדולה. התקבצנו כולנו בחדר של התנור; בחדר הזה נהגנו לבשל ולאכול, בעלי כתב על השולחן הגדול והסגלגל, הילדים פיזרו את צעצועיהם הקטנים לכל עבר וגדשו את המרצפות. על גג הבית צויר נשר, ואני הבטתי בנשר וחשבתי בלבי שזו הגלות. הגלות היא הנשר, חשבתי. הגלות היא תנור ירוק מזמזם, היא מרחבי שדות ענקיים ודוממים, היא שלג נערם. בחמש צלצלו הפעמונים של כנסיית סנטה מריה, והנשים הסמוקות העטויות צעיפים שחורים הלכו לומר את ברכותיהן. ” [ עמ’ 13-4 ]

 

על הגעגועים לביתם וכיצד ניסו לשמר אצל הילדים את הזכרון של הבית האמיתי שלהם בטורינו כותבת הסופרת:

“דיברתי עם הילדים על העיר שלנו. הם היו קטנים מאוד כשעזבנו אותה, ולא היה להם שום זיכרון ממנה. ואני אמרתי להם ששם, בעיר, לבתים יש הרבה קומות,  יש המון בתים והמון רחובות, והרבה חנויות יפות. “אבל פה יש את ג’ירו,” הם ענו.” [ עמ’ 18]

 

הגלות המתמשכת עקב המשך השלטון הפשיסטי של מוסוליני – [ ששלט באיטליה למעלה מ 21 שנה ! ] היתה מעוררת תחושות כמו גם תקוות וציפיות כי המצב העכשווי עומד להשתנות: הנה, כיצד ביטאה הסופרת בדרכה העקיפה, השקטה וללא מתלהמת, ובעיקר מרומזת ומעודנת,  את התקווה – שפיעמה בליבה ובלב בעלה כמו גם בליבותיהם של תושבי הכפר, לסופו של משטר האימים הפשיסטי:

היא מספרת:

“בכל ערב בעלי ואני יצאנו לטיול; בכל ערב צעדנו שלובי ידיים, ושיקענו את רגלינו בשלג. בבתים לאורך הרחוב גרו אנשים נבונים וחברותיים. וכולם יצאו את דלתם ואמרו לנו, “רק בריאות.” מישהו שאל פעם, “מתי תחזרו לבית שלכם?”
ובעלי ענה, “כשתיגמר המלחמה.” “ומתי היא תיגמר? תגיד לנו, אתה הרי אתה פרופסור ויודע הכול?”

הם לא ידעו איך להגות את שמו וקראו לו “פרופסור”, ובאו מרחוק כדי להתייעץ על דברים שונים ומגוונים, על המועד הטוב ביותר לעקור שיניים, על הסובסידיות שמעניק הממשל המחוזי ועל המסים השונים שעליהם לשלם. [ עמ’ 15 ] 

ועוד על התקווה לשינוי המצב:

“סופו של החורף עורר בנו דריכות. אולי יגיע מישהו, אולי יקרה סוף־סוף משהו. שהרי חייב לבוא קץ לגלות שלנו. הנתיבים שהפרידו בינינו לבין העולם נראו קצרים יותר. הדואר הגיע לעתים קרובות יותר. כוויות הקור שלנו החלימו לאטן. יש חדגוניות אחידה בגורלם של כל בני האדם”. [ עמוד 19 ]

 

 

 

נפילת המשטר הפשיסטי של מוסוליני.

כל אותה עת, מלחמת העולם השניה היתה בעיצומה.

בימים 8-9 ביולי 1943 החלה פלישת כוחות בנות הברית [ אנגליה וארה”ב ] לסיציליה – שכיבושה מידי השלטונות הפשיסטיים האיטלקיים, שהיו מתוגברים ביחידות גרמניות ארך כ 38 ימים. כאשר כיבושה של סיציליה הושלם כוחות בנות הברית התכוננו לפלוש לאיטליה עצמה. במגעים חשאיים נוהל מו”מ לכניעת איטליה – מאחרי גבו של מוסוליני, בניהולו של מרשל בודוליו [ ובתמיכתו של המלך ויקטור עמנואל השני ]

ביום 24.7.1943 התכנסה “המועצה הפשיסטית העליונה” [ הגוף העליון של המפלגה הפשיסטית השלטת ] ודנה בסכנה לשלומה של איטליה מהתמשכות המלחמה. תוך כדי הדיון הועלתה הצעה להדיח את מוסוליני ממעמדו כ”דוצ’ה” – המנהיג הכל יכול והבלעדי של המשטר הפשיסטי. ההצבעה על הצעת ההחלטה נערכה למחרת – וברוב של 19 נגד 7 ואחד נמנע – נתקבלה ההחלטה להדיח את מוסוליני. [ לימים ינקום מוסוליני בחבריו למפלגה ולהנהגה הפשיסטית, וגרם להוצאתם להורג לרבות את גלאצו ציאנו – שר החוץ שלו [ שהיה נשוי לביתו של מוסוליני – אדה], והגנרל הקשיש כבן השמונים אמיליו דה-בונו שצעד לצידו עוד מתחילת ההמהלך הפשיסטי “המצעד על רומא” בשנת 1922, ולאורך כל הדרך.

תחנוני ביתו אדה לא הואילו ומוסוליני הורה על ביצוע ההוצאה להורג של בעלה !

[ הסרטון בקישור זה – מציג את ההוצאה להורג של “הבוגדים” . אזהרה !!! תצלומי הוידאו קשים לצפיה !! ] 

לאחר ההצבעה, ביקש מוסוליני להפגש עם המלך. המלך ויקטור עמנואל השני, קבל אותו לשיחה – במהלכה והבהיר לו שגם עמדתו היא שיש לסיים את המלחמה ולהכנע – כדי להציל את איטליה. כשיצא מוסוליני מלשכת המלך המתינו לו השוטרים שעצרו אותו מיד במה שהמלך הגדיר “מעצר-הגנתי”. 

מוסוליני הועבר בחשאי למקומות מסתור:

• תחילה למושבת עונשין – באי הנידח פונצ’ה [ראה-קישור]  – שם ישב עם אסירים אנטי פשיסטיים אותם הגלה בימי שלטונו לאי הנידח הרחק במפרץ נאפולי.
• כעבור כשבוע הועבר מטעמי סודיות ובטחון לאי נידח אחר : לה-מאדלנה [ ראה-קישור ] .

כל אותה עת נערכו הן על ידי הגרמנים והן על ידי בעלות הברית מאמצי חיפוש קדחתניים כדי לאתר את מקום המצאו של הדיקטטור המודח:

“כדי לסכל את החיפושים העבידו באדוליו שוב. במטוס ובאמבולנס, בחיפוי סימני בצלב-האדום, הועבר לאתר סקי מבודד במרומי האפנינים” [ דניס מק-סמית “מוסוליני” הוצאת עם עובד בעמ’ 369] 

 

בכך הקיץ הקץ על שלטון היחיד הפשיסטי שהנהיג בנטו מוסולוני באיטליה תקופה של כ 21 שנה !

 

• בתחילת חודש ספטמבר 1943 הועבר מוסוליני למלון Campo Imperatore באיזון ‘גראן סאסו’ שבהרי האפנינים במרכזה של איטליה – בחלק ההררי הגבוה של חבל אברוצ’ו.

המלון Campo Imperatore באיזון ‘גראן סאסו ‘שבאברוצ’ו –

בו הוחזק מוסוליני ב”מעצר-הגנתי”

• ב 8 בספטמבר 1943 – נחתם הסכם שלום בין איטליה לבנות הברית [ אנגליה וארה”ב ]  לפיו הכוחות האיטלקיים יניחו את נשקם. בתגובה לכך הורה היטלר לכוחותיו לפלוש לצפונה של איטליה. 

 

• ביום 12.9.1943 – ביצעו כוחות קומנדו גרמניים בפיקודו של קצין הקומנדו אוטו סקורציני – פשיטה באמצעות דאונים שהגיעו בסמוך למלון “קאמפו-איפראטורה” בו הוחזק מוסוליני ושיחררו אותו ממעצרו – ולאחר שהוטס לגרמניה ונפגש עם היטלר,  מונה להיות המנהיג של מה שכונתה “הרפובליקה הסוציאלית של איטליה” או “רפובליקת סאלו” ש”בירתה” היתה ב”סאלו” שעל אגם גארדה.

 

• ‘צחוק-הגורל’ הוא כי :

הכפר פיזולי – בו הוחזק ליאונה גינזבורג, המתנגד למשטר הפשיסטי של בניטו מוסוליני, שנשפט על פעילותו האנטי פשיסטית ונענש בגלות בכפר הנידח,

שכן ר ק כ 55 ק”מ – מרחק נסיעה של כשעה מ:

“קאמפו-אימפרטורה” המלון בו הוחזק הדיקטטור בניטו מוסוליני – נגדו פעל ליאונה גינזבורג,  ב”מעצר-הגנתי” 

 55 ק”מ וכשעת נסיעה – הפרידו בין הכפר פיזולי – לקמפו – אימפרטורה

השובה והשבוי הפכו לכמעט שכנים…

 

 

 

ההסתלקות מפיזולי – והפעילות האנטי פשיסטית

עם הוודע דבר נפילת משטרו של מוסוליני – חמק ליאונה גינזבורג מהכפר פיזולי [ כפי שציינה נטליה גינזבורג בספרה “אמרות משפחה” ]:

“ואז הגיע ההעשרים וחמישה ביולי, וליאונה עזב את מקום-ההסגר ונסע לרומא. אני עוד נשארתי שם” [ עמ’ 172 ]

ברומא חבר לחבריו בתנועה האנטי פשיסטית :

Gustizia e Liberta [ צדק וחופש ] 

סמלה של תנועת 

Gustizia e Liberta

 

ומונה להיות העורך הראשי של בטאון המפלגה – “איטליה החופשית”

 

גליון הבטאון : “איטליה החופשית” מיום 30.10.1943

 

 

 

גם נטליה וילדיה עברו לרומא:

הנה עדותה ב”אמרות משפחה”:

“עזבתי את הכפר באחד בנובמבר. קיבלתי מליאונה מכתב, בידי אדם שבא מרומא, ובו הוא אמר לי שאעזוב את הכפר מיד, כי קשה להסתתר בו, והגרמנים יזהו אותנו וייקחו אותנו. גם שאר המורחקים הסתתרו עכשיו בכפרים ובערים שבסביבה.

אנשי הכפר באו לעזרתי. נדברו ביניהם וסייעו לי כולם. בעלת בית־המלון, שהחיילים הגרמנים השתכנו בחדריו המעטים וישבו במטבחו סביב האח, היכן שישבנו אנחנו פעמים כה רבות בשלווה, סיפרה לאותם חיילים שאני קרובת־משפחה שלה, וכי התפניתי מנפולי, ואת התעודות שלי איבדתי בהפצצות. עכשיו אני צריכה להגיע לרומא. משאיות גרמניות יצאו לרומא יום־יום. וכך עליתי בוקר אחד לאחת מאותן משאיות, ואנשי הכפר באו לנשק את ילדַי, שגדלו לעיניהם, וכולנו נפרדנו לשלום.

כשהגעתי לרומא נשמתי לרווחה והאמנתי שתתחיל תקופה של אושר. לא היה בסיס לאמונתי זו, אבל האמנתי. גרנו בדירה ליד כיכר בּוֹלוֹניה. ליאונה ערך עיתון מחתרתי והיה תמיד מחוץ לבית. עצרו אותו עשרים יום לאחר בואנו; ולא שבתי לראות אותו עוד”. [ נטליה גינזבורג “אמרות משפחה” – מאיטלקית מרים שוסטרמן-פדובאנו מתרגם שותף מנחם פרי] הוצאת הספריה החדשה בעמ’ 173 ] 

 

על מעצרו של בעלה ליאונה גינצבורג כותבת נטליה ב”אמרות משפחה” 

“ליאונה נאסר בבית־דפוס חשאי; גרנו בדירה ההיא ליד כיכר בולוניה, והייתי לבדי בבית עם ילדַי, וחיכיתי, והשעות חלפו; וכשראיתי שאינו חוזר, הבנתי אט־אט שוודאי אסרו אותו. היום ההוא עבר, ועבר גם הלילה; ובבוקר המחרת בא אלי אדריאנו ואמר לי לעזוב מיד את הדירה, כי ליאונה אכן נאסר, ובכל רגע עלולה להופיע המשטרה. הוא עזר לי לארוז את המזוודות ולהלביש את הילדים; וברחנו, והוא הסיע אותי אל חברים שניאותו לארח אותי. תמיד, כל חיי, אזכור את ההקלה העצומה שחשתי באותו בוקר כשראיתי לפני את דמותו המוּכּרת, הידועה לי מילדותי, לאחר כל השעות הרבות שעברו עלי בבדידות ובפחד, השעות שחשבתי בהן על יקירַ י הרחוקים, בצפון, ולא ידעתי אם אי־פעם עוד אשוב

לראותם; ותמיד אזכור את גבו הכפוף לאסוף, בחדרים, את בגדינו המפוזרים, את הנעליים של הילדים, בתנועות של טוב־לב מלא ענווה, חמלה וסבלנות. וכשברחנו מן הבית ההוא ראיתי בפניו אותה ארשת שהיתה להם כשבא אלינו לקחת את טוּרָטי, ארשת מתנשפת, מבוהלת ומאושרת, שהיתה לו בשעה שלקח מישהו למקום מבטחים. ”  [ אמרות משפחה עמ’ 180-181 ]

 

 

 

ליאונה גינזבורג בכלא REGINA CEOLI שברומא

 

ליאונה הועבר לאגף הגרמני שנוהל על ידי הגסטאפו  בכלא REGINA CEOLI . בית כלא זה היה ידוע לשימצה בשל היחס האכזרי והברוטאלי שהופעל על האסירים האנטי פשיסטיים – ומתנגדי המשטר:

בקדמת התמונה – בית הכלא REGINA CEOLI 

פנים הכלא ברגינה קאולי

סורגים בכלא רגינה קואלי

אסיר בבידוד בכלא רגינה קאולי

ליאונה גינזבורג עונה קשות בבית הסוהר – וביום 5.2.1944 מת בכלא – עקב העינויים שעבר. בן 39 היה במותו.

הוא הותיר אחריו את נטליה אשתו – שהיתה אז כבת 28 כשהיא מטופלת בשלושה ילדים : הבן קרלו – כבן 5 ; הבן אנדריאה כבן 4 והבת אלסנדרה כבת שנה:

שלושת הילדים של נטליה וליאונה גיזבורג 

בשנת 1942 בעת שהותה בפיצולי – פרסמה נטליה גינזבורג את הרומן הראשון שלה  La strada che va in città (הדרך אל העיר), בתקופה זו האנטישמיות הממוסדת של המשטר – שהוכתבה עקב הברית שכרת מוסוליני עם היטלר – הביאו את נטליה ששם משפחתה: בין שם נעוריה ” לוי” ובין שם נישואיה “גינזבורג” – היה מסגיר מיד את מוצאה היהודי – לכן הרומן הראשון פורסם תחת הפסיודונים : Alessandra Tornimparte אלסנדרה טורנימפרטה.

 

 

 

לאחר סיום מלחמת העולם השניה

לאחר כשש שנות אלמנות נישאה נטליה גינזבורג, בשנית לגבריאלה בלדיני, פרופסור לספרות אנגלית. עתה החלה התקופה הפוריה שלה כסופרת – ונציין כאן 2 מספריה החשובים:

•  Tutti i nostri ieri   [ משנת  1952 ]  שתורגם לעברית על ידי ניצה בן-ארי ונקרא : “כל אתמולינו”  ; 

 

•  Lessico famigliare  [ משנת 1963 ] שתורגם על ידי מרים שוסטרמן בשנת 1988 בשם ” לקסיקון משפחתי” ויצא שנית בשנת 2012 בתרגום מרים שוסטרמן-פודובאנו עם מנחם פרי כ“מתרגם שותף” בשם : “אמרות-משפחה” ;

  

• לצד הרומנים רחבי ההיקף, פרסמה נטליה גינצבורג גם קובצי רומנים וסיפורים קצרים ביניהם : “חמישה רומנים קצרים וסיפורים אחרים” וכן סדרה של מחזות שפורסמו תחת הכותרת “איפה הכובע שלי” ו”הדלת הלא-נכונה” ;

 

---

• [ תוספת מיום 8.7.2023 ]

ראוי לציין קובץ אחד של רשימות שפרסמה בעתון “לה סטמפה” בעיר טורינו הנושא את השם:

אל תשאלי אותי לעולם

שהינו בפועל ציטוט האריה המפורסמת מתוך האופרה “לוהנגרין” של רכארד ואגנר

הנה קטע קצר מתוך רשימה שפרסמה בעתון “לה סטמפה” בטורינו בחודש מאי 1969 בו התיחסה לציטוט מתוך האופרה – שהפך להיות שמו של ספר הרשימות שהיתה מפרסמת בעתון:

 

“האופרה הראשונה שאליה התוודעתי הייתה “לוהנגרין” [ אופרה מאת ריכרד ואגנר , 1850 ] אמי  סיפרה לי עליה, והייתה זו האופרה היחידה שעלילתה ריגשה אותי. רשלנותה של אלזה גרמה לי מורת רוח אדירה. אלזה הייתה יכולה להימנע בקלות מן השאלה האסורה. זה מסוג הדברים שאין עליהם נחמה. בדומה לכך, מי שקרא את מלחמה ושלום נותר  חסר נחמה לאחר שנטאשה עזבה את הנסיך אנדריי ונמלטה עם יל אנטולי הטיפש.

כילדה, סיפורה של אלזה ב״לוהנגרין” מילא אותי בזעם. אמרתי לעצמי שאני לא הייתי נוהגת כך בשום אופן: לא הייתי מקשיבה לאוךטרוד המרושעת, לא הייתי שואלת את לוהנגרין  לשמו. נדהמתי מכך ששם של אדם אחר יכול לעורר סקרנות כה רבה ( אדישותי שלי לשמו של לוהנגרין נבעה מכך שכבר ידעתי
אותו, אך התעלמתי מעוברה זו). עד היום איני יכולה לשמוע או להגות בתוכי את מילותיו של לוהנגרין לאלזה,

“אל תשאלי אותי לעולם”, בלי לחוש צמרמורת. כילדה, חשתי שטבוע במילים הללו חותם חוסר התועלת: הן נשמעו כפקודה קורעת לב, שהפרתה ידועה מראש. פקודה זו הכריזה על האסון העתיר להפריד בין שתי הבריות הללו; ולנוכח אסון זה, חזרתו של האח הייתה נחמה פורתא לאלזה ולכל שאר הדמויות.

אל תשאלי אותי לעולם
ואל תפתי אותי לגלות
מנין באתי אלייך
ומהו שמי

אף על פי כן, אלזה השוטה רצתה לדעת את שמו. תיארתי לעצמי את הצער הרב שחשה לאחר הגילוי המאכזב.

” אבי הוא פרסיפל שליט הממלכה
אני הוא לוהנגרין בנו ואבירו”

לאחר מכן החלו להתרחש אסונות. נהגתי לשכתב בדמיוני את הסיפור: אלזה לא שאלה דבר והם חיו באושר ועושר, או לחלופין, לוהנגרין נשאר אתה אף על פי שהמרתה את פיו. בשלב מסוים, התחלתי לחשוב שהסתלקותו של לוהנגרין, מסיבה פעוטה כל כך היא אווילית עוד יותר מהתנהגותה של אלזה. ]

עם זאת הבנתי פתאום שללא הסוף המר, הסיפור כולו היה מתמוטט ודועך. הוא שאב את גדולתו מן הטעות ומן העובדה שטעות זו הייתה בלתי הפיכה. הייתה זו אמת בסיסית, אך היא הממה אותי. הרגע שהבנתי זאת חרות בזיכרוני, כי לראשונה בחיי חשתי את עלענותו של ביש המזל על האושר.”

 

ואם ציטוט זה עורר בקוראים סקרנות הם מוזמנים :

•  

 

• סיפורה של האופרה “לוהנגרין” והאריה “אל תשאלי אותי לעולם” –
• “הקטע המסומן”  

 

---

• נטליה גינצבורג נודעה גם כמתרגמת מצרפתית לאיטלקית ובין תרגומיה הידועים : תרגום של “מאדם בובארי” מאת גוסטאב פלובר [ משנת 1940 ] וכן תרגום הכרך הראשון של “בעקבות הזמן האבוד” – פרי עטו של  מרסל פרוסט 

תרגום ש

מצאתי לציין את תרגום הכרך הראשון של מרסל פרוסט כיוון שהקורא הזהיר בספרה “אמרות משפחה” יתקל באזכור שמו ושמות גיבוריו של פרוסט בספרה של נטליה גינזבורג  כמה וכמה פעמים [ למשל בעמ’ 61, 68, 123, 127 ואם יגיע הקורא לעמוד 223 : יוכל לקרוא את הקטע הבא:

“מריו ופּאוֹלָה כרתו שניהם, בנעוריהם, ברית אמיצה”, אמר אבי, “את זוכרת איך היו תמיד מתקשקשים? עם טֶרני המסכן!. היה להם שיגעון לפרוסט, לא דיברו על שום דבר אחר. עכשיו פּאוֹלָה ומריו ביחסים קרירים מאוד, הם אפילו כבר לא מסתכלים אחד לשני בּפּנים. הוא מוצא שהיא בורגנית. איזה חמורים!”

“מתי יֵצא התרגום שלך לפרוסט?” היתה אמי אומרת לי, “אניאת פרוסט כבר לא קראתי מחדש זמן רב. אבל אני זוכרת אותו, הוא נורא יפה! אני זוכרת את מאדאם וֶרדוּרֶן ! את אוֹדֶט! את סְוואן! מאדאם וֶרדוּרֶן היתה כנראה קצת כמו דְרוּזילָה!” [ ‘אמרות משפחה’ עמ’ 223 ] 

ולא בכדי הזכרתי כאן את פרוסט, שמבקרים לא מעטים מצאו הקשרים בין יצירתה של נטליה גינזבורג ובין יצירתו של פרוסט “בחיפוש אחר הזמן האבוד”. שכתיבתה מהדהדת, את כתיבתו המיוחדת של פרוסט [ נושא הראוי להרחבה בפוסט נפרד ]

 

 

 

צילו של הפשיזם ביצירות הספרות של נטליה גינזבורג :

במסגרת הפוסט זה, ועל מנת לקצר, אדגים בציטוטים אחדים, את הדרך המיוחדת, המופנמת, והבלתי מתלהמת ונעדרת הפאתוס בה נטליה גינצבורג מטפלת בתופעת הפשיזם באיטליה –

וראוי לשים לב לדרכה המעודנת והמכונסת בתוך עצמה ולריחוק הרגשי שהיא נוקטת כשהיא נדרשת לנושא : חרף הסבל האישי בגלות בכפר פיזולי ורציחתו של בעלה לאחר עינויים בכלא – והסבל של בני משפחתה הנוספים מזרועו האלימה והאכזרית של המשטר הפשיסטי.

ראו כמה איפוק היא מפגינה כשהיא מספרת על מות בעלה בכלא רג’ינה צ’לי  בסיפורה :

“חורף באברוצו”:

“יש חדגוניות אחידה בגורלם של כל בני האדם. חיינו חולפים על פי חוקים קבועים, עתיקי יומין, נשמעים למקצב עתיק אחד. החלומות שלנו אינם מתגשמים לעולם, וכשהם מתנפצים אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר אין להם קיום במציאות. וכשאותם חלומות מתנפצים, אנחנו מתמלאים געגועים לימים שבהם הם פיעמו בקרבנו. ובתנועה הזאת בתוך שרשרת התקוות והגעגועים, עוברים עלינו החיים.

בעלי מת ברומא, מאחורי סורגיו של כלא רג׳ינה צ׳לי, חודשים ספורים אחרי שעזבנו את הכפר. נוכח זוועת מות ובבידוד, נוכח החרדות שבאו אחר כך, אני שואלת את עצמי אם כל זה אכן קרה לנו; לנו, שקנינו תפוזים אצל ג׳ירו ויצאנו לטייל בשלג. אז עדיין האמנתי בעתיד פשוט ועליז,
שופע תקוות שהתגשמו, חוויות ותוכניות משותפות. אבל אלה היו הימים היפים בחיי, ורק עכשיו, לאחר שחלפו לבלי שוב – רק עכשיו אני יודעת את זה.”

 [ עמ’ 19- 20 ]

 

“כל אתמולינו”

 

הרומן הגדול הראשון שלה, אותו פרסמה בשנת 1952, כשפצעי התקופה הפשיסטית עדיין טריים, עוקב אחר זוטות חיי היום יום של שתי משפחות באטליה בתקופת שלטונו של מוסוליני: משפחה אחת מבוססת מבחינה כלכלית והשניה חסרת אמצעים.

מיד בתחילת הספר אנו נתקלים באבי המשפחה – אב נרגן ועקשן האומר בנפשו לכתוב ספר שבו יספר “את כל האמת”:

 

“האב כתב ספר־זכרונות גדול. הוא כתב כבר שנים רבות, וויתר על עבודתו כעורך־דין כדי שיוכל לכתוב. שם הספר היה: ‘האמת ורק האמת’ והוא היה גדוש אש־וגופרית כנגד הפאשיסטים והמלך. האב צחק וחיכך את כפותיו למחשבה שהמלך ומוסוליני לא יודעים כלום, ושבעיר קטנה באיטליה יושב אדם ושופך עליהם אש־וגופרית. הוא סיפר על כל מהלך חייו, על הנסיגה בקרב קאפורטו, שנטל בה חלק, ועל כל הדברים שראה, ועל אסיפות הסוציאליסטים, ועל המיצעד לרומא, ועל בל הטיפוסים בעיירה שלו שהחליפו את עורם, על אנשים שקודם נראו בסדר ועל החזירויות שעשו אחרי כן, “האמת ורק האמת”. במשך חודשים עסק בכתיבה, וכל רגע צילצל בפעמון לבקש שיביאו לו קפה, והחדר היה מלא עשן, וגם בלילה קם לכתוב או קרא לאיפוליטו שיכתוב את מה שיכתיב לו. איפוליטו תיקתק בכוח במכונת־הכתיבה, והאב הכתיב כשהוא מתהלך בחדר בפיז׳מה, ואף אחד לא היה יכול לישון, כי לבית היו קירות דקים, וסניורה מאריה התהפכה על מישכבה, רועדת מפחד שמישהו ברחוב ישמע את קולו הנרגש של האב ואת האש־וגופרית שהוא שופך על מוסוליני. אלא שלפעמים היה מאבד לפתע את אומץ־לבו והספר שוב לא נראה כה יפה בעיניו, ואז היה אומר שהאיטלקים כולם טועים, אכל ספר אחד בטוח שלא יתקן אותם. היה אומר שמתחשק לו לצאת לרחוב ולירות באקדח, או שלא מתחשק לו לעשות כלום, רק לשכב במיטה ולישון ולחכות למוות שיבוא. ואז לא היה יוצא מחדרו; ימים שלמים בילה במיטתו ורצה שאיפוליטו יקריא לו את ׳פאוסט׳. אחר־כך היה מצלצל לג׳וסטינו ולאנה ומבקש סליחה על כך שמעולם לא עשה דברים שאב בדרך־כלל עושה, שאף פעם לא לקח אותם לקולנוע או אפילו לטיול. וקרא לקונצ׳טינה וביקש לשמוע על המיבחנים שלה ועל הארוסים שלה. הוא נהיה כזה טוב כשהיה לו עצוב. ובוקר אחד היה קם ושוב לא היה עצוב כל־כך, הוא רצה שאיפוליטו יעסה את גבו בכפפת שער־סוס, רצה את מכנסי הפלאנל הלבנים. הוא התיישב בגן ורצה שיביאו לו לשם את הקפה, אבל תמיד נדמה לו שהקפה חלש מדי והיה גומע אותו בבחילה. כל הבוקר נשאר יושב בגן, מיקטרתו נעוצה בין שיניו הלבנות והארוכות, פניו הכחושים והקמוטים מעווים בחיוך, איש לא ידע בדיוק אם בגלל השמש או בגלל הבחילה מהקפה או בגלל המאמץ להחזיק את המיקטרת רק בעזרת השיניים. ”

[  נטליה גינצבורג “כל אתמולינו” מאיטלקית ניצה בן-ארי, עמ’ 11-12 הוצאת “הספריה החדשה” ]

הצורך של האב לספר – את מה שהושתק בתקופה הפשיסטית – ולקרוא לספרו “האמת ורק האמת” – היא צורה עוצמתית של מחאה-שקטה ומאופקת [ שכה אופיינית לכתיבתה ] במסריה האנטי-פשיסטיים.

 

 

“לקסיקון-משפחתי” / “אמרות משפחה” 

 

ספר זה שפורסם באיטליה בשנת 1963 זיכה את נטליה גינצבורכ בפרס סטראגה שהוא הפרס הספרותי החשוב ביותר באיטליה – הביא לה פרסום רב, תורגם לשפות רבות – ואף תורגם פעמיים לעברית.

התרגום הראשון לעברית שתרגמה מרים שוסטרמן פורסם בשנת  1988 בהוצאת “עם-עובד”, בשם “לקסיקון-משפחתי” שהינו תרגום מדוייק של השם האיטלקי של הספר: Lessico Familgliare . בתרגום מילולי פשוט Lessico שמשמעו באנגלית Lexicon ולפי המילון “רב-מילים” :

“1. ספר ערוך בסדר אלפביתי הכולל מילים מכל תחומי הידע או מתחום מסוים (כמו לקסיקון רפואי, לקסיקון צבאי). לרוב ההסברים בלקסיקון רחבים מן ההסברים במילון ומוסיפים גם מידע רקע.” 

אלא שנטליה גינזבורג לא התכוונה לכתוב רשימה מסודרת בסדר א”ב של מילים כמו מילים במילון ולתעד בהן את הביטויים בהם נהגו בני המשפחה המתוארת בספר להשתמש ולחזור ולהזקק להן.

המעשה הספרותי שיצרה אינו מתייחס, בכל הכבוד, רק :

ל”פרישה אסוציאטיבית של אופני הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות… הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות, ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות לשון פרטיות ומטאפורות של הזכרון המשפחתי” [ מתוך דברים המופיעים בגב העטיפה ]

דברים אלה נכתבו, ככל הנראה, כדי להצדיק את שינוי השם של המהדורה הראשונה מ“לקסיקון משפחתי”,  ל“אמרות-משפחה” השם שבו הוצאה המהדורה השניה לאחר ששמו של פרופ’ מנחם פרי הוסף בו כ”מתרגם-שותף” , הגם שברשימה שפרסם ביום 17.10.2011 “שיחת טלפון עם נטליה גינצבורג” [ שנערכה בדצמבר 1987 ] סיפר הפרופ’ פרי שהשפה בה הצליח לשוחח עם נטליה גינצבורג היתה השפה ה… אנגלית !

“גינצבורג ענתה לטלפון בקול נמוך, מעט צרוד, ובנימה כמו מתנצלת: האנגלית שלה היתה רצוצה (השפה הזרה היחידה שידעה היתה צרפתית, שאני לא מדבר בה). אבל הדיבור הלא-קולח שלי באנגלית הרגיע אותה עד מהרה, והשיחה קירטעה בשטף.”

נטליה גינזבורג השתמשה בביטוי Lessico Familgliare לא במובנו המילוני, הטכני, הקר והמנוכר אלא כמטאפורה לסיפור החיים בבית – שהיה מבחינות רבות בית ילדותה ונעוריה.

בפועל זהו ספר שניכרים בו עקבות של ארועים מהביוגרפיה האישית של נטליה לוי לימים גינזבורג, וחרף בקשתה בפתח הדבר שבספר:

“כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לקונות. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומאן: מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומאן יכול להציע.

יש מאורעות רבים, שאף אני זוכרת אותם, פסחתי עליהם בכתיבת הספר הזה: בין אלה, רבים נגעו ישירות בי עצמי. לא היה לי חשק רב לדבר על עצמי.. למעשה, הסיפור אינו הסיפור של-עצמי, אלא יותר, עם כל החללים והלקונות שבו, סיפורה של המשפחה שלי. עלי להוסיף שמאז ילדותי ונערותי חשבתי תמיד לכתוב ספר שיספר על האנשים שחיו סביבי. הספר הזה הוא אכן, בחלקו, הספר האמור: רק בחלקו, שכן הזכרון בוגדני,

וספרים העוסקים במציאות הם לעתים כה קרובות רק שבבים והבהובים קלושים של מה שראינו ושמענו“

ראוי לקרוא אותו כסוג של ממואר מורחב אם לא כרומאן-אוטוביוגרפי

שכן, לא רק ב“אמרות” עוסק הספר אלא במה שראו  [ היא ובני ביתה ומכריה עליהם היא מספרת ]

– כלומר מדובר בעדויות להתרחשויות הממשיות שהתרחשו בתקופה עליה היא כותבת – שהיא בעיקרה : התקופה הפשיסטית, ובנוסף למה ש“ראו” גם ב“מה ששמענו” .

כלומר : מה ש“שמענו” היה חלק מהתמונה הכוללת, היא גם תחבולה ספרותית בה נקטה נטליה גינצבורג [ ביחוד עם החזרות על ביטויים חוזרים ושונים במהלך הטקסט -מעין שימוש בטכניקת ה”לייט-מוטיב” ששאל מררסל פרוסט חריכראד ואגנר… ] אך אלה לא ממצים את העושר של הספר : המתאר בשפתו החסכנית ונטולת הפאתוס פרטים רבים שהתרחשו בימי השלטון הפשיסטי – המאוזכרים בספר בדרכים עקיפות ומרומזות, בעדינותה ובאיפוקה של הסופרת.

על כן הצימצום של שם הספר לכותרת המצומצמת שלו “אמרות” לא הטיב עימו אלא מצר את זוית הקריאה והראיה !

במהלך הקריאה בספר מועלים ומוזכרים שמותיהם של אישים שונים [לבד מבני המשפחה הגרעינית של המספרת וחבריה הקרובים ] גם שמות רבים של אישים [ פוליטיקאים ומנהיגים של גופים פוליטים ] שאינם מוכרים לקורא הישראלי הרגיל, לכן טוב עשתה המתרגמת מרים שוסטרמן שהוסיפה כנספח למהדורה הראשונה :

 

“הערות

לשמות הנזכרים בספר ( לפי הא”ב”)

[ במהדורה השניה הערות אלה מופיעות במפוזר כהערות שוליים בעמודים הרלבנטיים לאורך הספר.

לטובת קוראי אתר “מילים” אני מצרף כאן תצלום של שלושה עמודים אלה: עליהם הוספתי שני סוגי סימונים:

אישים הקשורים למחנה הסוציאליסטי / הקומוניסטי הדגשתי בצבע אדום

ולוחמים אנטי פשיסטיים אחרים הדגשתי בצבע כחול:

 

      

                  

 

רשימה זו – הינה עדותה החיה של נטליה גינצבורג שתיעדה בדרכה הספקותי המיוחדת את האישים שהשתתפו במאבק האנטי פשיסטי שהתנהל, לאורך כל תקופת שלטונו הדיקטטורי של בניטו מוסוליני – והספר הזה מהווה מעין יד-זכרון [ אם תרצו “יד-ושם” ] לפועלם של אישים רבים שפעלו במאמץ להדברת הפאשיזם.

חלקם שילמו על כך בחייהם [ כמו בעלה ליאונה גינזבורג והאחים רוסולי ] ואחרים, שהוגלו בתוך איטליה לכפרים מרוחקים ונידחים או הוגלו או נמלטו לארצות אחרות – גם זו עדות לא רק למה שנאמר אלא למה שנעשה וארע בפועל – ואת מה ש“ראינו ושמענו” העלתה נטליה גינצבורג על הכתב.

 

התמונה אותה מציגה נטליה גינזבורג על יחס בני משפחתה וחבריה הקרובים למשטר הפשיסטי אינה חד מימדית – מצד אחד היא מספרת על מתנגדים רבים למשטרו של מוסוליני – אך מצד שני היא מזכירה גם מקרים של שיתוף פעולה עם המשטר הפשיסטי. כיוון שהיא באה ממשפחה שחלקה יהודי – היא מספרת גם על יהודים משני עברי המתרס הפשיסטי באיטליה.

כך למשל אחד מאחיה “מריו” היה בתחילת הדרך מתומכי המשטר הפשיסטי למורת רוחו הרבה של האב – הפרופ’ לוי. אך בהמשך שינה האח את עמדתו ובהיותו בפאריז פנה לאחים רוסלי, [ שהיו ממוצא יהודי ] שברחו לפאריז מאחר ונרדפו ואף נאסרו על ידי המשטר הפשיסטי. בפאריז האח מריו חבר אל אחד האחין והם אף סייעו לו בעזרה כספית :

האב הפרופ’ לוי מאוד אהב התפתחות זו – וכאשר הבן מריו ניתק את קשריו עם האחים רוסלי – האב הצטער על כך מאוד:

הנה מה שכותבת נטליה גינזבורג:

“אבי ואמי מעולם לא היו לאומנים. להיפך, הם תיעבו את הלאומנות בכל צורותיה. ואולם היה נראה שהבוז הזה לאיטליה [ שהפגין באותו שלב האחר הסורר והמרדן מריו – ו’] כלל גם אותם ואת כולנו, את הרגלינו, את כל חיינו. ועוד הצטער אבי על שמריו ניתק את קשריו עם הקבוצות של “צדק וחירות”. בראש הארגון הזה עמד קַרלו ֹ רוֹסֶלי: ורוֹסֶלי, כשמריו הגיע לפאריז, נתן לו כסף ואירח אותו בביתו. אבי ואמי הכירו את האחים רוֹסֶלי שנים רבות, והיו מיודדים עם האם, גברת אָמֶליָה, שגרה בפירנצה. “אוי לך אם תעשה משהו לא מנומס לרוֹסֶלי!” אמר אבי למריו.” 

[ אמרות משפחה עמ’ 120 ] 

בע’ 141 כתבה, נטליה גינזבורג על “ההוצאה להורג של האחים רוסלי”:

“לא נראה שהפשיזם ייגמר במהרה, להיפך נראה שלא יגמר לעולם.

בבּנְיוֹלֶה דֶל אוֹרְנֶה [ אתר נופש בדרום צרפת בו נפשו האחים – ו’ ]  הוציאו להורג את האחים רוֹסֶלי.”

בפועל האחים רוסלי נרצחו על ידי שליחיו של מוסוליני.

פרשה זו היא הנושא של ספרו המפורסם של הסופר אלברטו מורביה [ שהיה בן דודם של האחים רוסולי ] שבתרגומו הראשון לעברית [ משנת 1951 נקרא “הפשיסט” ] ובתרגומו השני הוא נקרא “הקונפורמיסט” [ 1970 ] כשמו של הסרט בבימויו של ברנרדו ברטולוצ’י באותו שם שהוצג בשנת 1970 בכיכובו של ז’אן לואי טרינטיניאן.

 

ומצד שני נטליה גינצבורג כותבת על צד אחר ביחסם של יהודי איטליה למוסוליני:

צד ההערצה ושיתוף הפעולה עם מוסוליני ומשטרו, כאשר היא מזכירה בת דודה של אביה של נטליה גינצבורג.

הנה הקטע:

 

“אמי חזרה מרומא עוד יותר מפוחדת. אבל היא גם איכשהו נהנתה ברומא, כי נסיעות הסבו לה תמיד הנאה. היא ואדריאנו התארחו בביתה של איזו גברת בּוֹנְדי, בת־דודה של אבי, וניסו ליצור קשר לא רק עם דוקטור וֶרָאטי, אלא גם עם מַרגֶריטה. מרגֶריטה היתה אחת מן המרגֶריטות והרֶג’ינות הרבות שהיו חלק ממשפחתו של אבי: אך מרגֶריטה זו היתה מפורסמת בגלל ידידותה עם מוסוליני. אלא שאבי ואמי לא התראו איתה שנים רבות. אמי לא הצליחה לפגוש אותה, כי זו לא נמצאה ברומא באותה עת; וגם עם דוקטור וֶרָאטי לא עלה בידה לדבר. אבל שניים אלה, סילבֶסטְרי ואַמבּרוֹ זיני, הפיחו תקווה; ולאדריאנו היה עוד מקור – “אחד המקורות שלי”, אמר תמיד – שמסר לו, כי הן אבי הן ג’ינו ישוחררו בקרוב. הנעצרים היחידים שנשקפה להם סכנה אמיתית, ואף אמרו שיועמדו למשפט, היוסְיוֹן סֶגרֶה וגינצבורג. אמי רק חזרה ואמרה בלי־הרף: “זה כמו פרשת דרייפוס!” [ אמרות משפחה – עמ’ 109 ]

 

מרגריטה זו – “המפורסמת בגלל ידידותה עם מוסוליני” – היא : מרגריטה צרפתי [ סרפתי ] , שלבד ממעמדה כ אהובתו היהודיה של בניטו מוסוליני,

מרגריטה צרפתי, בעלה צ’זארה צרפתי ובניטו מוסוליני

 

מרגריטה זו, שהיתה פילגשו של בניטו מוסוליני, היתה זו שחיברה בשנת 1925 את הביוגרפיה הראשונה של מוסוליני – שהיא בפועל שיר הלל למוסוליני ולפשיזם שכונן.

היא קראה ליצירתה – שזכתה לברכתו של מוסוליני – ה ” DUX” [ דוכס] שמקורה ב “דוג’ה” הונציני [ עיר מוצאה ממשפחה יהודית עשירה ] שהתגלגל לכינויו של מוסוליני “DUCE”

הביוגרפיה של מוסוליני – מאת מרגריטה צרפתי

לימים יהפוך כינוי זה שמוסוליני הכתיר בו את עצמו , ככל הנראה בתחילת 1926, בגל החקיקה האנטי דמוקרטית שפתח זה בעקבות משבר מאטיאוטי. היה אחד מסמני ההיכר של הערצת המנהיר – שכונה DUX 

עצרת המונים להערצת המנהיר תחת סיסמת ה DUX – פרי המצאתה של מרגריטה צרפתי

ועל הפרטים לצמיחת הפשיזם באיטליה מוזמנים הגולשים לקרוא בפוסטים

שבקישור זה .

 

 .

 

 

נראה לי כי הכותרת שנתתי לפוסט זה – “נטליה גיזבורג – סופרת אנטי פשיסטית” הולמת את דמותה, את תולדות חייה ואת יצירתה, שמעט מזעיר ממנה, הבאנו בפוסט ראשון זה אודותיה שנכתב לקראת נסיעתי לאיטליה בסימן :

” מסע לארץ המגף המגפיים והפשיזם ” – כפי שעוד יפורט בהמשך.

 

קריאה מעניינת.

 ונשמח לתגובותיכם.

 

ויקטור הרצברג,

19.8.2022

 

.