Tel Aviv, 18 Dec 2017, 09:13:29
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות

רודין/בלזאק-[1] פאריז, Montparnasse

20 באוקטובר, 2013

.

המונומנט לכבודו של בלזאק – מונפרנס, פאריז


 


  פאריז : 16.4.2006

בוקר ראשון במונפרנס החל, על דרך השיגרה, בשיטוט נינוח, במעלה Boulvard-Montparnass בואכה הצטלבות של רחובות החוצים את הרחוב העיקרי של הרובע ה 14 בפאריז.

 עד מהרה נגלה לי השלט של קפה La Rotonde שהיה עולה בזכרוני כאשר הייתי חולם בהקיץ על חיי הבוהמה של פאריז – שבתחילת המאה העשרים החלו מעבירים את מושבם ממונטמרטר לסביבה זו.

 והנה, כאילו הזמן ביקש הפוגה קלה ועצר מעט מלכת, ולפני אותו קפה, שבעבר ראיתי איזו תמונה ישנה של פיקאסו – עם מקטרת ועדיין ראשו מלא שערות, יושב לו שם ליד השולחן בחברתה של יעלת חן אחת… 

  

.

.

חיפשתי את התמונה ואכן גיליתי תצלום [ שצילם ז’אן קוקטו ביום 12.8.1916 ] ובו פיקאסו [ מימין ] יושב לצידו השחקנית Paquerette  וידו של הצייר היהודי משה קיזלינג כרורך סביב כתיפה.

.

 

.

 

 

.

 

לה רוטונד של אותם ימים הפגין נוכחות מרשימה לאורך שדרות מונפרנס  והיה למקום מפגש מבוקש על חוגי הבוהמה של פאריז – והתפשט עד לפינת שדרות ראספייל:

.

 

 

.

 

תחנת הרכבת התחתית שכנה לידו ומי שהגיח ממעמקי האדמה יכול היה להשתלב עד מהרה בהמון המעביר את זמנו בנעימים בבילוי פריזאי מקובל: ישיבה בטלה ורבת שעות, על ספל קפה אחד או כוסית יין אדום, הרבה טבק ופטפוטים ליד שולחנות קטנים על כיסאות קש לא נוחים, על מדרכותיה של פאריז.

.

 

סימון סיניורה וז’אן פול סארטר ליד פסל בלזאק

מותר להניח כי לפני או אחרי שהתייצבו לתצלום תחת פסלו של הסופר רב התהילה, ישבו סביב שולחן בלה-רוטונד הסמוך והחליפו כמה מילים על הסופר שתיאר את החיים כמאה שנים קודם לכן בצבעים של פיכחון ומרירות מהולה בעצב.

 

עברו מאז ימי רוטונד העליזים כמה עשרות שנים, והנה אני מוצא עצמי לפני אותו מוסד – שהיה אבן שואבת לאמנים ויוצרים, ששינו את פניה של המאה העשרים.

כמצוות תיירים מלומדה שלפתי את מצלמתי – וצילמתי:  הנה הכסאות והשולחנות הלחים מטיפטוף גשם שזירזף לו בסופו של החורף ובתחילתו של האביב – שהחל מנץ מעציה הנישאים של פאריז.

 

המונומנט לכבודו של בלזאק – מראה מ”לה-רוטונד” 

העיגול  המפורסם של “לה-רוטונד” לא השתנה והמצלמה קלטה אותו – עומד ומשקיף ממרום שלושת המטרים של הברונזה הירקרקה שלו על ההוויה הפריזאית הממשיכה לזרום לרגליו, הוויה שהצליח לחדור לעומקיה ולתאר בסידרה בלתי נגמרת של רומנים שכתב בשטף ובדוחק ולחץ נושיו שהצטרפו והיו ל”קומדיה האנושית” – חקירה מפוקחת בנפש האדם הבורגני המונע ממניעים של כסף וכבוד ; נקמה ומין.

אוגוסט רודין ‘הסוער’ הבליט בדמותו של בלזאק את המוזרות  והמסתורין ; בצד גמלנותו ומימדיו הכבדים, עיצב בפסל את הסערה, העיקשות והנחרצות ואת הדחף הקדחתני שלא להניח לאף דמות לחמוק ממבטו הביקורתי.

 

הפסל Chapu ממנו הוזמנה עבודה להקמת מונומנט לכבודו של הונורה דה בלזק, עבד על הפרוייקט זמן רב אך לא השלימו ונפטר בשנת 1891.

הסופר אמיל זולה, שהיה ליושב ראש “אגודת חובבי הספרות” Société des Gens de Lettres  היה הרוח החיה בהחלטה לרתום את אוגוסט רודין למשימה.

הפניה לרודין היתה עבור אמיל זולה מובנת מאליה – רודין זכה שנים אחדות קודם לכן בכבוד להכין את האנדרטה לויקטור הוגו והוא התאים מכל הבחינות להקים מונומנט לסופר הצרפתי השני רב התהילה.

בשנת 1891 הוחלט להעמיד את המונומנט לויקטור הוגו בגני הפאלה רואייל – ואמיל זולה חשב כי ראוי יהיה לצרף לידו גם את המונומנט להונורה דה בלזק.

 

המונומנט לויקטור הוגו בגני הפאלה רואייאל בפאריז

 

בלזאק נפטר בשנת 1850 כשהוא כבן 51 ורודין לא זכה לראותו פנים אל פנים. אך מראה פניו היה מוכר.

תצלום אחד שלו עשוי בשיטת הצילום הראשונה Le Daguerreotype משנת 1842 היה ידוע:

תצלום של הונורה דה בלזק – 1842

וכן רישום מעשה ידיו של הצייר דוד :

רישום של הונורה דה בלזק – 1843

 

הדמות הניבטת מן התצלום היא של בורגני מדושן עונג לכאורה – אך נחרץ במבטו החודר; ידו, העייפה מכתיבה ממשוכת של כ 14 שעות ביממה, מונחת לה במחוות מנוחה מעל המגבת שנהג לנגב בה את הזיעה שהיתה מכסה את פניו, בשל גלימת הכמרים הכבדה שבה היה עוטה את גופו, גחמה ובה בעת קמע לכתיבה זורמת, כאשר ספלי קפה מריר ומעורר, היו מוגשים לו בשרשרת, כדי שלא תעצמנה עיניו וקצב הכתיבה הקדחתני – וההספק המרשים של הרומנים הזורמים תחת ידיו –  לא יפסקו בשל הנושים המתדפקים על דלתו,  והוא כותב ללא לאות כדי לעמוד בהתחייבויותיו ולפרוע את החובות שצבר, עד שהמוזה תואיל ותפרוש כנפי שכינתה על סביבת עבודתו האינטימית.

 
בביקור שערכתי בביתו שבפאריז בקיץ 2001 , יכולתי להתרשם מהכסא הגדול עליו היה מוטל גופו הגָּלְמָנִי שעות על שעות – ומהשולחן הקטן ששימש את הגאון, כאשר היה מוריק מנוצתו הזריזה, וממלא דפים רבים וחשובים של ה”קומדיה האנושית” שלו.

 

חדר עבודתו של הסופר באלזאק – פאריז

 
כדי להביא על עצמו את המוזה, דרש כי קירות החדר יחופו וילונות בורדו בבדי קטיפה כבדים ועבים, וכי ספלי הקפה יוגשו כבסרט נע. אחד אחרי השני.
 
מעל המכתבה, כמו למשמר כבוד, ניצב פסלו המציג דמות מרשימה, רחוקה ממציאות התצלום והרישום שלעיל, דמות של צעיר נאה, מכובד ונשוא-פנים, כיאה לטעמם הבורגני, המהוגן והסולידי של מעצבי הבית המשמש מוזיאון לזכרו:

 

פסל בחדר עבודתו של בלזק

גם פסל נוסף המצוי באותו בית-מוזיאון, מציג את הסופר כמיטב המסורת של הפיסול הצרפתי הקלאסי – מכובד, מעוצב למשעי ומעורר יראה וכבוד:

 

הפסל בחדר עבודתו של הסופר באלזאק – פאריז

 

 

רודין הפסל והרומנטיקן הסוער, הבין כי מה שהוזמן ממנו אינו פסל שאך “יצייר” את תווי פניו של הסופר למזכרת. רודין פירש את ההזמנה שהוזמנה ממנו כהזמנה ל “מונומנט”, במלוא מובנה של המילה, וברוח טעמו והשקפתו של הפסל, שנודע כבעל נפש רומנטית והבעה דרמטית שהפאתוס לא זר לה החל בהכנות לביצוע ההזמנה.

 

אגוסט רודין – ברקע אחד מפסליו – תצלום Eduard Steichen

 
לאחר שקיבל את ההזמנה, והחל רודן עובד עליה בחקירה ודרישה באורחות חייה של הדמות שהתבקש לעצב בברונזה. לשם כך הלך אצל הספרים שחיבר באלזאק:  התעמק ברומנים הריאליסטיים שכתב, ובדמויות הגיבורים שהציב. רודין מגלה סופר החושף, בעומק ראיה ובלשון חדה וחסרת רחמים, את גיבוריו הרדופים ברדיפת הממון, הכבוד והנקמה ושאר תככים ומזימות.
 
עד מהרה הבין כי דמותו של באלזאק הסופר, גדולה ומרחיקת לכת מדמותו של האיש הונורה שהוסיף לשמו, לתפארת המליצה, ובלא כל הצדקה את תואר האצולה “דה” והפך עצמו על ידי כך כאחד מבניה של האצולה, שאת תהליך שקיעתה והתפוררותה ותפיסת מקומה על ידי הבורגנות הקרתנית והשאפתנית – תיאר בספריו.
 
רישומי פניו של באלזאק ואף לא תצלומו – בני התקופה בה חי – ככל שהיו ריאליסטיים ומציגים את הדמות בדייקנות ראויה – לא סיפקו את רודין. בחיפושיו אחר השראה מתאימה נסע לטור, עיר הולדתו של באלזאק, בחיפוש אחר טיפוסי אנשים “בני גזעו” של באלזאק, כדי שישמשו אותו כמודלים לאנדרטה שביקש להציב.

הוא האמין כי ימצא בעיר הולדתו של בלזק “טיפוסים” הדומים לו בהופעתם, ואכן חיפושיו הביאוהו אל אחד  ששימש לו תקופה מסויימת כמודל.
 

במהלך ההכנות ליצירת המונומנט ערך רודין מספר דוגמאות של דיוקנאות שביקש לעצב בדמותם את פניו של האיש. חלקם אף נשתמר, והם מהווים ציון דרך המלמד את הלבטים שהעסיקו את רודין עד שהגיע לפתרון שהציע:
 

 

רודין: פסלי הכנה למונומנט של באלזאק

 

 
במחקרים ותהיות ובציפיה שהמוזה תישרה עליו העביר כשמונה שנים, עד שהציג לחברי החברה המזמינה את הדגם למונומנט שהציע.

הדמות הסוערת שהוצגה לאנשי החברה המכובדים ומדושני העונג, בסלון של 1898, לא היתה דומה לאף אחד מהפסלים, שפאריז היתה מלאה בהם,  המנציחים את גיבורי עברה ואנשי הרוח שלה. כל אלה היו ריאליסטיים עד זרא, ואילו הצעתו של רודין, בעלת המעוף, הרחוקה מן הריאליזם, הרוויה בעוצמה תנופה והבעה – עוררה התנגדות בגוף המזמין. הצעתו של רודין, ניפצה באחת את המיתוסים הריאליסטיים והקונבנציות המקובלות לעצב אנדרטאות בדמותם המדוייקת, עד כמה שאפשר של מושא האנדרטה, והדבר שיחק לידם של המתנגדים. חברי הפורום המחליט – נחלקו בתחילה בדעותיהם, ויכוחים מרים שיתקו את הפורום, עד כי לא יכול היה להחליט.

בראש התומכים בקבלת ההצעה של רודין עמד הסופר אמיל זולה , שהיה יוזם ההצעה לפנות לרודין, אלא שבאותה עת ממש, כתב הסופר אמיל זולה את מאמרו המפורסם “אני מאשים” [ ב 13 בינואר 1898 ] ופתח בכך את “פרשת דרייפוס” והקים עליו מתנגדים רבים, דבר שסייע למתנגדיו להכריע נגד הצעתו מרחיקת הלכת של אוגוסט רודין.
 
בהחלטה חדשה החליטה האגודה המכובדת לפנות לפסל אחר Alexandre Falguière שהתבקש להכין מונומנט אחר. קונבנציונלי ופחות סוער.
 
ואכן, הפסל שהכין היה שיגרתי ובנאלי – עוד פסל מפסלי פאריז הרבים. הוא מוצב כיום ב .Avenue  Friedland

 

 באלזאק בפסל שנבחר אלכסנדר פאלגוייר

 
כיוון שהצעתו של רודין נדחתה. עמד הדגם שהציע, כאבן שאין לה הופכין עד שבשנת 1908 ביקש הצלם ממוצא אמריקאי  Eduard Steichen להוציאו מחשכה לאור גדול.
 ואת הדגם של רודין ( שהיה בגובה של כ 106 ס”מ ) הנציח בתצלומים מרשימים לתקופתם שצולמו לאורו של הירח:

 

.


 
 

וכך, שכן לו פסלו הסוער, בעל המעוף של אגוסט רודין מוזנח, נדחה ושכוח כארבעים שנה במחסן, עד שבשנת 1937 הזמינה עירית פאריז העתק ברונזה גדול של הפסל והציבה אותו בקרן הרחובות ראספייל-מונפרנס ברובע ה 14 בגדה השמאלית בפאריז.
 

תעבורנה עוד כשישים ותשע שנים – ובעת ביקורי בפאריז באפריל 2006 – ליד הקפה הפאריזאי המפורסם – לה-רוטונד ראיתי אותו וצילמתי אותו והתצלום מוצג בראש פוסט זה.

 באלזאק המיסתורי, המשלח מבט מתנשא’ אירוני וסרקסטי בבני פאריז, שבנוצת הסופרים שלו, שהיתה בידו כסכין מנתחים חד וחותך, תיאר בראיה מפוקחת ומדוייקת את רבדיה השונים של החברה הפריזאית בת תקופתו. רודין הסוער, הבליט בדמותו של באלזאק את המוזרות  והמסתורין ; בצד גמלנותו ומימדיו הכבדים, עיצב בפסל את הסערה והדחף שבכתיבתו הקדחתנית. רודין הלביש את באלזאק בגלימה – בדומה לגלימת הכמרים שבה היה חופן את גופו בעת שנהג לכתוב.  פניו של באלזאק, מלאי הזעם וההבעה, שונים תכלית שינוי מן המקור הריאלי הניבט מתצלום פניו,  מקור שהיה אך נקודת זינוק לקראת עיצוב הדמות שתיכנס לפנתיאון הקולקטיבי של קוראי-ספר.

 

 

העצים שבשדרת ראספייל רק החלו נעורים משנת החורף שלהם. ניצנים ראשונים נראו מאחור, וגלימתו הירוקה של באלזאק נראית כמגינה עליו מפני הרוחות המנשבות במעלה השדרה. במחצית אפריל 2006 נראה הפסל כהמשכה הטבעי של שדרת-ראספייל הקמה ומתעוררת מתרדמת החורף.

בקיץ, כאשר עלי השדרות הירוקות יכסו את העצים, התפאורה לפסל הירקרק תהיה ודאי ירוקה ומלאה, אך כאשר ישובו רוחות הסתיו וינשבו, ואיתם השלכת הזהובה המפורסמת של פאריז, זו שהונצחה בשירו של ז’אק פרבר, יעמוד שם באלזאק הגדול, מונוליט מרשים של אדם הספון בתוך גלימתו הירקרקה, במלוא עוצמתו ותנופתו הספרותית, על רקע עלי השלכת הפריזאית הקסומה וימשיך להביט באותה אירוניה וסארקאזם שהנציח רודין בפני הפסל.

 

 

דמותו זו של באלזאק, בעיצובו הנועז של רודין,  מעלה באסוציאציה את דמותו של אחד מגיבוריו  – יתכן והמפורסם שבהם והמוכר שבהם: ז’אן זואקים גוריו – הוא “אבא גוריו”, שבאלזאק תיארו, תיאור זה בספרו:

נביט בדגם פניו של בלזק בפסל הכנה שהכין רודין ונקרא את תיאורו של בלזק את גיבורו גוריו:

 

הפנים המוצעות למונומנט של בלזק – כל קשר למקור…מקרי הלחלוטין

“לקראת סיומה של השנה השלישית שוב צימצם אבא גוריו את הוצאותיו, עלה לקומה השלישית והעמיד את דמי-האכסניה על ארבעים וחמישה פרנק לחודש. הוא ויתר על טבק, שילח את הספר שלו וחדל לפדר את שערו. כאשר הופיע לראשונה והוא לא מפודר, פלטה בעלת-הבית קריאת הפתעה למראה שערותיו שצבען היה אפור מלוכלך וירקרק.  פניו, שצער סמוי העמיק את עצבונן מיום ליום, נראו עתה מדוכדכות יותר מפניהם של כל שאר המסובים כאן. לא נותר עוד ספק: אבא גוריו הוא הולל זקן שרק בזכות מיומנותו של אחד הרופאים ניצלו עיניו מהשפעתן המזיקה של התרופות שהוא צורך: צבען המבחיל של שערותיו נובע ממעשי-הפקר ומהסמים שהיה בולע כדי שיוכל להמשיך במעשים אלה. מצבו הגופני והנפשי של האיש אימת את כל דברי-הלהג האלה. משנתבלה מלאי מלבושיו קנה לו לבנים מאריג-כותנה גס, ארבעה-עשר סו האמה. יהלומיו, קופסת-הזהב לטבק, שרשרת השעון, תכשיטיו, נעלמו כולם בזה אחר זה; הוא נפרד מהמקטורן הכחול, מכל שאר אביזרי-הלבוש של בעל-מאה, ומעכשיו היו לגופו, קיץ וחורף מעיל בד חום ומחוספס, אפודה של שער-עיזים ומכנסיים של צמר אפור דמוי-עור. הוא רזה והלך. שוקיו נתדלדלו. פרצופו, שלפנים היה מדושן עונג בעל-ביתי, עטה קמטים לרוב. מצחו נחרש תלמים-תלמים וסנטרו נתחדד. בשנה הרביעית לשבתו ברחוב נב-סנט-ז’נבייב לא עוד דמה לעצמו. סוחר האטריות הנכבד, בן השישים ושתיים , שלפי חזותו אף לא מלאו לו ארבעים, הבורגני השמן והדשן, הפתי הרענן שחיוכו הצעיר והופעתו הפוחזת היו משמחים את עיני העוברים ושבים, נראה עתה כבן שבעים, עובר-בטל כושל וחיוור. עיניו הכחולות, הערניות כל כך, נתעממו ועטו גוונים דהויים, כעין אפור הברזל. הן לא דמעו עוד, ושוליהן האדומים נראו כזולגים דם.1

 

 

 

“פרצופו, שלפנים היה מדושן עונג בעל-ביתי,
עטה קמטים לרוב. מצחו נחרש תלמים-תלמים וסנטרו נתחדד”

התרגומים מספרו של אונורה דה באלזאק הם מספר שעטיפתו – היא כזאת:

 

– ופסלו הפריזאי של רודין מעטרו [ כמובן ]

___________

פוסט זה הוא עריכה מחדש של פוסט שעלה לאויר באתר מילים הקודם ביום 8.8.2007

 

 

 

_______________________________________________

הפוסטים בענין רודין / בלזק

______________________________________________

1. רודין / בלזאק [1] פאריז – Montparnass

2. רודין/בלזאק [2] ניו-יורק – MoMa

3. רודין /באלזאק [3] סנקט-פטרסבורג – Pertopavlovsk 

 

 

הערות שוליים
  1. אבא גוריו, מצרפתית יונת סנד, בעמ’ 27 []
סוף עמוד
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....

העיגול של – “לה-רוטונד”

נקודת המוצא של רודין בעצוב האנדרטה של ויקטור הוגו – היתה תצלום שלו בגלות GUERNSY

מכאן הדמות הישובה אל הסלעים מושיטה את ידה את הגלים המתנפצים כשהמשורר כמו ממתין למשק כנפיה של המוזה.

מומומנט שהוצב אחר כבוד בגן הפנימי של הפאלה-רואיאל בפאריז.