Tel Aviv, 22 Nov 2017, 09:18:41
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות
  • אין קטגוריות


הפעמון [ מעין רישום ]

18 בספטמבר, 2012

 1.      גדאסי

כל אותה כברת דרך, שעשינו עד לטגארט ° כינוי לתחנות משטרה שבנו הבריטים בארץ ישראל, סמל השלטון הכובש והזר, קִרְקֵשׁ המוט המזדקף, שבקדמת הפגוש ואיים להוציא את גדאסי מאדישותו החמצמצה.

לאה מן הטלטולים, הלום מרשרוש המכשיר ומהצרצורים החדגוניים, וה”העבור” וה”רות” והקולות הפורצים בלא פשר, והמילים הקטועות, וההברות הקרועות, והצפצופים המתמשכים והשִׁקְשׁוּקים הבוקעים פתע, ובלא פשר והתראה מליבתו – ורק עברנו את המחסום המתרומם לקבל את פנינו, וכבר הנמיך את חוגת המכשיר עד לתחתיתו. וכאן, במרכז החצר הפנימית, ועם חריקת הבלמים גם המוט חדל מקִרְקוּשׁו המעצבן, והדמים את המנוע והמכשיר הושתק סופית, וידענו: עוד סיור אחד: שיגרתי ואפור, חדגוני ומטריד, פתלתול ומאיים, ארוך וסיבובי, וחוזר על עצמו, בסמטאות האפלוליות והעוינות, הלוך וחזור וסע ושוב, של הקאסבה, בא אל סיומו.

גדסי קפץ קפיצה פנתרית מכסא מלכותו של הנהג, הטיב את עמידתו על אספלט החצר הפנימית, שיחרר את אבריו לאחר הישיבה הארוכה והקופצנית, שלח ידיו לעבר כליותיו, כבודק מצבן, ומשם העביר את אצבעותיו ברעמת בליל תלתליו, ורץ אל גרשון, אותו קיבוצניק שהיה ראש וראשון לממונים על תקינות הרכבים, ומתריס בו בקולו הצורמני:

–  “דחיל ראבאק. בחיאט, באמא-שלך, יא אחי, תצמיד לי את המוט המזויין הזה, הוא דופק לי על הפרונט, ומביא לי את הסעיף, כל בור קטן בדרך והוא מחרקש לי במוח, רק חסר שבני הזונות האלה,  הערבושים המסריחים האלה, ימתחו לי איזה חוט מברזל דקיק, ובחושך, לרוחב אחת הסמטאות, החוט הזה חותך לי את הצוואר”

כשהוא מסמן באצבעו תנועת שחיטה לרוחב צוארו מוסיף:

– “ועושה מהראש שלי כדור-רגל…”

גרשון עשה תנועת “סמוך” בידו הגרומה וניגש למלאכתו.

 לא הספקנו לנוח מסיור הבוקר, וגדאסי חסר השקט, רוכס שנית את נעליו וקם מרבצו ומנופף אלי באצבעו:

– ” אם אתה לא לוקח אותי ל”תדלק” – אני מתפגר, ומיד”.

 נכנעתי.

 יוצאים מחצר ה”טגארט” המבוצר, הבטוח בעצמו, המקרין עוצמה, התקיף ומזעיף הפנים, סמל הכובש השנוא, ה’וואלהלה של האדונים’, כפי שנהג לכנותו גרשון הקיבוצניק הייקה, חזרה אל העיר שזה עתה החלה להסיר את כורי העצלות של שעת הבוקר המוקדמת, ולהתנער לעמל יומה. עוברים ושבים ברחובות, ובכיכר, כמו כל יום, הצליל החד והמתמשך של שתי צלוחיות הפליז, המצטלצלות תחת אצבעותיו המיומנות של מוזג התמרהינדי ° משקה תמרים ממותק, בתרבוש האדום המָהוּהַּ, ירושה מסבו, שחבש אותו אחר כבוד בימי שלוט העותומנים, מכריז על מרכולתו, והנערים, דוחפים עגלות תלת-אופן, והפירות הצבעוניים שעליהם, צובעים את הרחוב בצבעי בוקר סתוי צח.

 בשיפולי ההר, מצפון, במעלה הרחוב השכונתי הקטן רובצת לה אותה ‘פוּליה’, כפי שהוא מכנה אותו בית תמחוי מקומי, חסר שם, אליה הוא נמשך, בעבותות של תשוקה בלתי מוסברת: כל כולה אינה אלא קִטּוּן של חדר, שבקצהו כמה פתילות של נפט, וכיור מעופש, ועוד מעין מבואה מקורה, ובה שולחנות עץ חשופים ושרפרפים עליהם מִשְׁתּוֹפים סועדים מקומיים, מנגבים בתנועות מלכותיות, ובוהים אל הקיר החשוף שטרם טעם טעמו של טיח, וכבר הוא ספוג אדי טיגון וטחב-בישול ואבק ופיח שדבק בו, ותצלום צבעוני אחד של מסגד הסלע, תולה לתפארה במרכזו, וגדאסי זה, רב-התלתלים, חייב ! מה זאת אומרת חייב ?   אינו יכול שלא ! כאוויר לנשימה ממש, כך הוא חוזר ומצהיר, לפקוד מאכיליה מפוקפקת זו, ואם לא יסב על שרפרף הרפיה החורק, ולא ינגב ביד גמישה, את אותה עיסה חומה ומהבילה שהיא משאת נפשו – הרי, כפי שהוא מצהיר בלשון חגיגית, היישר מן הכתובים: 

–  “אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ ” …

כך בדיוק, באלה המילים, ולא פחות ולא יותר, בציטוט ישיר מפיו של נביא הזעם.

ג’מאל, שתחת שפמו הכבד, מתאחדות דמות השף ודמות המלצר, והמוציא והמביא והמגיש והמסיר, טובל לתוך קדרת המתכת דמוית האגס, את התַּרְוָד המוארך והמתעקל, וכשקול המצקת המתעקלת מקיש בדפנות הכלי המאוגס, ומצילתו בדפנות כמו מודיעה לגדסי, שבשעת בוקר זו הוא כבר רדוף-רעב, כי עוד מעט קט היוֹרָה המבעבעת שבחתית האגס המתכתי הזה, עומדת להמזג לצלחת מעמיקה, הוא מאיץ בג’מאל, לא לחסוך ולמלא את הכף עד מלואה ולמזוג את הבלילה המימית והחמימה, בתנועת סיבוב אל הצלחת השקערורית, עיגולי הפול התפוחים והמבוקעים מבישול ארוך, טובעים בסמיכות החומה, ואדי הריח עולים באפו של גדאסי, ומגרים בו אותו יצר, עד להתפקע.

 – “עם בייסה ° ביצה קשה במבטא מקומי ?   שואל ג’מאל

וגדאסי, מגרד ברעמה התלתלית שלו, מיצי קיבתו כבר עולים על גדותיהם, עונה לו

– “מעלום, אבל תוסיף עוד פול, יא תמעא ° קמצן בערבית …”,

בוצע פיסה מן הפיתה הגסה, מקפל וגורף איתה, כמו הייתה לוע-הארי, מן העיסה המהבילה ומיד, עוד לפני שהביא את המלקוח אל בין שפתיו, נזכר ופולט את קללת היום :

– “קוס- אם-אמו, עוד פעם שחכתי את צנצנת ה’מעדן’ שלי במטבח. איזה טעם יהיה לפול המזורגג הזה, הזה בלי החריף של סבתא גאליה ?”.

החריף שג’מאל מציע לו, הוא בעיניו תחליף רדוד ועלוב, תפל, חסר אופי ונעדר עוקצנות לוהטת, כפי שהורגל למגע קסם של החריפות השורפת, הלוהבת, והחותכת בלשון של הסְחוּג של סבתא גאליה, הנטחן באבניים ונכתש במסחגה ° מטחנת מכתש ועלי מנחושת, המסורתית בידי סבתו, גאליה, הרוכנת על ברכיה הכפופות, וכל משא משקלה הדל תלוי על רגליה המקופלות, ה’ארגילה’ הנצחית בפיה, הטאבון שבחצר רוחש אש, המגלוג' ° פיתה תימנית נאפות על הגחלים הלוחשות דבוקות לקירות החימר, וצלצולי צליליו הקצביים של העלי על דפנות מכתש הנחושת הכבד, המתרונן, בצעד תימני כפול, מלווים את שאיפותיה העמוקות של סבתא גאליה, מפומית הנחושת שבקצה צינור ה’ארגילה’ והעשן המבעבע דרך בקבוקון המים המעוצב…

 עתה, משסיים את צלחת עיסת הבוקר החומה והחמימה, הוא פנוי לחיות את חייו עד לסיור הבא בו יוליך את הג’יפ, מוט הברזל מחוזק בפגוש הקדמי , כך שחוט הברזל, אם יימתח כנגד צבא הכיבוש, בגובה גרונו של הנהג, בין גדה זו לגדה זו של סמטה מסמטאות הקאסבה האפלולית והעויינת, לא יצליח להגיש את ראשו המתולתל של גדאסי, על הטס, כמו היה זה ראשו של יוחנן המטביל שהוגש לסאלומה …בעבור הפיתוי שפיתתה את הורדוס המלך האכזר והמושחת…בריקוד שבעת הצעיפים..

 משסיים גדאסי את טקס הניגוב היומי שלו, אני מפנה את גחונה של ה  ° '404' פיג'ו דגם 404, הכחלחלה,  כתכול שמי הקיץ בפרובאנס שאצל הים, שגררתי עימי והיא גררה אותי לשירות המילואים, ועתה גחונה פונה חזרה לעבר ה’טגארט’, המבוצר והמאיים. וזו, הצרפתיה הפופולארית עם שני החרטומים המתנשאים לאחוריה, שבאותם ימים, חיה בפרסומות, כלביאה שב[ת] חבורה, הנערצת על גדאסי הנהג, רב התלתלים, הפכה אותי, לבחיר חבריו, באשר, נפשו דבקה בפול מדאמאס המצרי, שמן הכלי האגסי המוזר, אך, ביני לבין עצמי, ידעתי כי כל חיבתו אלי אינה אלה אהבה לרגע התלויה בדבר, וזכיתי בה, הודות לאותה  ‘404’ , שהפכה  אותי להיות נהגו של הנהג, המביא אותו, בוקר בוקר, אל סיר הפול, לצורך טקס הניגוב של אותה בלילה חומה, עם התוספות ו”הבייסה” וחזרה לבסיס, והדרמה היומית, של שכחת צנצנת הסְחוּג של סבתא גאליה, ואותה קללה ‘עאסלית’, על אותו פול דהוי ומחוק וחסר טעם ממש כמו כל הווז-ווזים האלה, בני אשכנז המפונקים, הלבנבנים, שאוכלים, דגים ממולאים בצמר גפן של חלה, וממותקים בהרים של ‘צוקר’ רחמנא ליצלן, ואוי לאזניים שככה שומעות, וחוץ ממך – החובש – שהפכת להיות נהגו של הנהג, שאתה, למרות כל מגרעותיך המנויות לעיל, אחת לאחת, ועוד הוסף על כך את התבוסתנות והפחד שבך, יהודי גלותי שכמותך, המדבר לי כאן בארץ אבות, על “כיבוש”, אתה הפכת להיות, לעת מצוא, חברו הטוב של הנהג המתולתל, שנפשו יוצאת בוקר בוקר אל אותו קיטון מעופש, שריח של נפט ופול-מתבשל, לאורכו של הלילה הקריר, עומדים בו, כאש התמיד שבמקדש שחרב בשל שנאת חינם…

כשיצאנו משם, הסתבר כי פועלי העיריה, הספיקו לפרוץ במורד הרחוב המוליך אל ה’וואלהלה’, תעלה לרוחב הכביש, ועתה הוא סגור לתנועה, ועלינו לחזור על עקבותינו ולמצוא את דרכנו חזרה אל ה’טגארט’ בדרך עוקפת.

וכך, בטנו של גדאסי הנהג, מלאה על גדותיה בעיסה הסמיכה של הפול, ובקרעי הפיתה הכבדה, שהיא, כמובן, כאין-וכאפס לעומת הפיתה ה’שוהמית’ מן הטאבון של סבתה גאליה, המקטרת ללא הפסק מן ה’ארגילה’, והיא חסרת טעם לחלוטין ללא הסְחוּג מעשה ידיה להתפאר והכל הודות ובזכות אותה ‘מסחגה’ מנחושת כבדה המצלצלת באזניו של גדאסי כאילו היו אלה צלצולי פעמוניו של קוואזימודו…

 ובמעלה הדרך העוקפת, אנו מוצאים עצמנו, ליד חצרה של כנסיה אחת, לבנה ופשוטה, מתארכת ומתעגלת בקצה.

 ואני, שעיניני כנסיות וקישוטיהן, מושכים את עיני ואת ליבי, מציע לגדאסי, שבטנו עתה נינוחה, למרות חסרון הסְחוּג, לבוא עימי לביקור בבית התפילה של ה’כופרים’. והוא, בחיוך מרושע, טבול בלענה עוקצנית, מפטיר:

– “למה מה ? חסרים להם שם שניים להשלמת מנין …?  מה איבדתי שם ? “.

 ואני משיב לו שאם אמנם הוא בנו הגאה של “צבא השחרור” של נחלת אבות זו, מה רע אם יבקר, כנציג העם הנבחר, המנצח והשליט, באחד ממוסדות הדת של אלה אותם נתינים, ששיחרר צבאו הגיבור במלחמה קצרת הימים ? כבקר אדון אצל הגר השוכן בקרבו…

 שהרי, כבר עברו עלינו שעות של סיורים רוויי ויכוחים, בימים ובעיקר בלילות בסמטאות הקאסבה והמחלוקת ביני ובין גדאסי כבר בוררה והובררה ונחתכה ונקבעה לחלוטין, והפער שביננו הוא כפער שבין הר גריזים והר עיבל, והוא : חד וחלק ובנחרצות רואה עצמו כחייל של צבא משחרר אדמת מולדת, נחלת אבות, ככתוב בספרים, ואני בעיניו תבוסתן, וגלותי, ושמאלן, כהרי אני רואה עצמי כחייל של צבא כובש, המפריע למנוחת השכנים… ועלינו לשוב אל רצועת החוף שלפי הכתובים דווקא ארץ פלשת היתה…

 גדאסי הנהג, השבוי עתה בידי, בתוקף תפקידי כנהגה של ה ‘404’ , מתרצה, בלית ברירה, ואני מציע לו לנהוג כמנהג אורחים בבית היראה, ועל מנת להפגין כי פנינו לשלום, בבואנו לבית-התפילה הקטן, אני מפציר בו כי נשאיר את נשקנו האישי בתא המטען של  ה- ‘404’ ונכנס לאותו בית-יראה, בידיים חשופות, לא כחיילים בצבא זה או אחר, אלא כבני אדם סתם, עד כמה שאדם הלובש מדים, בצבע ענף-העץ שנשאה היונה לנח לבשר לו את תום המבול, יכול להיות…

 אך לא.  גדאסי, המשחרר הגאה, לא ייפרד מנשקו, לא רק בשל האיסור שבדבר, למרות שהוא דווקא אוהב לעגל פינות של פקודות והוראות, ותמרורי דרכים הם עבורו פעמים רבות בגדר המלצה בלבד, הפעם הוא מקפיד קלה כבחמורה, שלא להזניח את נשקו, ובעיקר לְמַעַן יִרְאוּ וְיִירָאוּ …     

 

 

2.  ג’ורג’יוס

 

 אני מושך במצילה התלויה מעל הכניסה לחצר הכנסיה, ומן החבל עונה לי צלצולו הכהה והסדוק של פעמון שידע ימים יפים יותר, כאשר היה מזמר את דנדוניו המתרוננים והמתמשכים, ושומר ראשי המתולתל, והחמוש בכלי זינו, מאחרי, לכל צרה שלא תבוא…

 

איש הכמורה שפתח לנו את שער הברזל החורק על צירו, לבן פנים, מפוחד במידה למראה נשקו המוטה של החייל שלפניו, הטיב את כובעו השחור העגול, מעל מצחו הגבוה, והחליק ידו על זקנו היורד לו נכבדות על חזהו, ובירכנו, בתנועת יד, בשלום מהוסס.

 

גלימתו השחורה הולכת ומתרחבת כפעמון סביב גופו מטה-מטה והוא פונה אלינו מנומס אך אינו מצליח, למרות רצונו להסתיר את חששו מן הביקור הלא צפוי, שמא פנינו לביקורת, לחקירה, לחיפוש ולשאר מעשים שחייליו של צבא כובש מרבים לעשות בארצות כיבושיהם. הוא פותח בצרפתית – במה יוכל לעזור לנו. אני משיב לו בצרפתית הצולעת שבפי:  Pour visite lEglise  [ “כדי לבקר בכנסיה” ]

 

איש הכמורה, מופתע מממטרת הביקור המוזר, מחווה קידת כבוד, ומזמין אותנו: חייל אחד חמוש של צבא-השחרור וחייל שני בלתי חמוש של צבא-הכיבוש, בתנועת יד לבוא אחריו, אל תוכו של בית התפילה הנוצרי.

 

כאשר הוא פותח לנו את דלת העץ הגדולה אל אולם הכנסיה, ואנו עוברים את הסף, אני מוריד את כובעי ומציע לבעל התלתלים להישאר עם תלתליו בלבד וללא כיסוי ראש, כנהוג בכנסיותיהם. אך גדאסי אינו מסיר את הכובע בהיכל האלוהים שלהם, אלא דווקא כאן הוא מצהיר את יראתו מפניו של אלוהי העברים, כשהוא מפגין קבלת עול מרותו של הקדוש ברוך הוא של היהודים… בכיסוי ראש, בדמות הכובע הצבאי התלוי לו רשלנית על בליל תלתליו.

 

הד צעדינו לאורך הקירות הלבנים, עונה לי מן הקירות החשופים, ואיש הכמורה מוליך אותנו לאורכם אל עבר המזבח, מאחריו, על גבי הקיר המתעגל של האפסיס תלויים איקונות מצויירים על עץ.

 

הוא מתחיל לעבור עימנו מאיקון לאיקון, ומסביר את תוכנם: כאן מריה הקדושה, הבתולה ובידה ישו בנה הקטן שנולה ממנה והיא בתולה לא ידעה איש … והוא, הוא אותו ילד קטן שבזרועותיה, הוא-הוא משיח בן-דוד, בכבודו ובעצמו.

כשאני מתרגם לגדאסי את תוכן דבריו של איש הכמורה הדובר צרפתית בעגה ערבית, הוא מסיט פניו, כדי שרעמת תלתלי-שמשון שלו, המשתפלות על לחייו,  תסתיר את גיחוכו לסיפור על הבתולה, שאיש לא ידעה והיא הרתה…וילדה בן באבוס וכו’ .

 

בציור הבא, אליו מוביל אותנו איש-הדת, בדרך אל מקבץ הנרות שליד קופת התרומות, שלצד המזבח, אני כבר מפגין את ידענותי בפניו: כן, אני אומר לו, זה  ג’ורג’ הקדוש, שהיה בן העיר לוד ובגבורתו הרבה הוא משסע את הדרקון בכידונו הארוך והאימתני, ועל שום אמונתו הנוצרית העמוקה סירב למצוות הקיסר ולא הסכים לדכא באכזריות את הנוצרים המאמינים, והקיסר דיוקלטיאנוס גמל לו כגמולו והורה לערוף את ראשו.

הכומר מביט בי בהשתאות ובפליאה,  כיצד זה חייל בלתי חמוש זה בצבא הכיבוש, מכיר את עלילותיו של אותו ג’ורג’ הקדוש, שדמותו כה נפוצה בארצות המזרח, ומשגיליתי לו בקיאותי, פתחתי כנראה מסילה לליבו הנוצרי, הוא מציג עצמו ומודיע לי הוא עצמו בעל השם ג’ורג’יוס, מאז קיבל עליו עולה של כמורה לכנסיה היווינית-קאתולית, בה הוא משמש.

 

משם מגיעים אנו לציור גדול על עץ שהתעגל קלות ברבות השנים, והוא מלא דמויות ועלילות זוועה: הנה קלגסים, משספים בחרבותיהם החדות תינוקות רכים, הדם ניתז מאבריהם ומקורבן לקורבן הם ממשיכים במסע ההרג חסר הרחמים שלהם… וג’ורג’יוס, מביט בי מבט מלא משמעות, ובוחן אותי וחוקר במבטו את תגובתי והאם שמעתי על זוועות שכאלה – וכשאני שותק רגע, ותמונות קשות בשחור לבן, של מראות מתקופת השואה חולפים כסרט נע בזכרוני, – ואני מתלבט מה אשיב לו, והאם אשיב לו כגמולו, ואזכיר לו את מסעות הביזה והרצח שעוללו מאמינים בני דתו בעלילות הדם הרבות שעוללו לבני עמנו, בעודי מהרהר , והוא כבר אצל המזבח הסמוך, נוטל ממנו את הספר העטוף בכריכת עור שחורה,  מדפדף עד שמוצא את הפרק ומקריא לי בצרפתית :

–  “וַיַרְא הוֹרְדוֹס כִי הֵתֵלּוּ בוֹ הַמְגוּשִים וַיִקְצֹף מְאֹד”

ואז הוא יורה בי מבט רב משמעות, וממשיך וקורא בצרפתית ושואל האם מבין אני את פשרם של הדברים:

– “וַיִשְלַח וַיַהֲרֹג אֶת־כָל־הַיְלָדִים אֲשֶר בְבֵית־לֶחֶם וּבְכָל־גְבוּלֶיהָ לְמִבֶּן־שְנָתַיִם וּלְמָטָה לְפִי הָעֵת אֲשֶר חָקַר מִפִי הַמְגוּשִים.”

וכשביקשתי מעט הסברים גילה לפני כי זהו איקון המתאר את סיפור “הטבח בתמימים”  – Le massacre des Innocents .

וכמו כדי לקשר אותי אליו, ממשיך הוא ומצטט:

– “אָז הוּקַם הַנֶאֱמָר בְפִי יִרְמְיָהוּ הַנָבִיא לֵאמֹר׃ קוֹל בְרָמָה נִשְמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָה עַל־בָנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָחֵם עַל־בָנֶיהָ כִי אֵינֶנּוּ”.

כרוצה לאמר, הדרך מן הסבל והדיכוי מוליכה אל הישועה בדמותו של ישו

אכן, בכי תמרוריה של רחל המבכה על בניה עולה בזכרוני, ואני נבוך מעט מבין את כוונתו הערמומית של אותו ג’ורג’יוס, הכומר, שמצא דרך להתריס  בפני שני חיילי הכיבוש שבאו בצל כנסייתו, על הסבל שנגרם לצאן מרעיתו, תחת הכיבוש המדכא.

וכשגדסי עומד ומשתאה לנוכח השיג ושיח ה’תיאולוגי’ שהתפתח בצרפתית בין הכומר ובין החייל שבצבא הכיבוש, והוא שואל מה לכל אלה ו”לרחל” שאת שמה זיהה בתוך רצף הצרפתית של הכומר, שהרי “רחל” אינו רק שמה של “רחל אימנו”, שקברה במבוא בית-לחם, אלה גם שמה של אימו הפרטית, ביתה של הסבתא גאליה גיבורת הסחוג החריף.., הנקראת על שמה שם אם האומה..

מכאן מוביל אותנו ג’ורג’יוס לאורך הקיר המתעגל עד שאנו מגיעים לדלת עץ קטנה בפינה, ופותח בפנינו דלת לחדרון מרובע קטן וריק, קירותיו מסוידים סיד גס, והוא מצביע כלפי מעלה, ומודיע כאן הוא מגדל הפעמונים.

ימי לימודי בירושלים עולים בזכרוני, וצלצולי פעמוני הכנסיות מלווים אותי בואכה לירושלים בימי ראשון, ומעל פסגות ההרים בוקע צלצולם העמום של הפעמונים שקולותיהם מתפזרים מעגלים מעגלים, ועד שקול הקשה אחת הולך ומתמוסס כבר חוזר הענבל ומכה בעצמה בגוף הפעמון, ובשורת צליל מתמשך יוצאת מן המגדל ונפרשת על העיר הקדושה, ואיני יודע מה – האם הגעגוע לאותן נסיעות יום א’ לאוניברסיטה שמעל פסגת הר הצופים או שמא קול דינדונם של הפעמונים הם המעירים בנפשי את אותה כמיהה לצלילים הכהים המפזרים ומגעישים את הנפש והומים ומפעימים, איזה צורך כמוס במשהו שמעבר… כמבשרים איזו בשורה עמומה וערפילית מצטלצלת והומה, שרק צלילים מתפשטים ומתפזרים יטיבו להמחישה…

ואני חוזר אל המציאות ושולח מבט למעלה החדרון המרובע, אך במקום פעמון אני מבחין בשבר וחור בקצה הקיר של אותו מגדל. ואני שואל, היכן הפעמון ?

 ג’ורג’יוס מזדרז לפתוח את הדלת שממול ומראה לי פעמון ברונזה גדול-מימדים, רובץ ומפורק לכמה חלקיו על האדמה.

אני שואל: מה קרה ? האם מגדל הפעמונים נפגע במלחמה האחרונה, וכך התנפץ הפעמון אל האדמה וגם הוא קורבן מקורבנותיה ? ולהפתעתי משיב איש הכמורה : “לא. הציר עליו היה תלוי הפעמון התרופף, ובלילה חורפי אחד, בגבור הרוחות, צנח הפעמון מן המגדל, הרס את החלק החסר בראש המגדל והתרסק אל הארץ, ומאז הוא שוכב שם, מפורק ומבויש, חסר קול, וחסר תכלית…”

ללמדך שלא רק דרמה ומלחמות יש בעולם אלא סתם שיגרה שוחקת היכולה אף לצירו של פעמון.

וכאן, בחצר הכנסיה, ולנוכח הפעמון המפורק, חולשתי גוברת על שיקול דעתי, ויצר האספנות הטבוע בנפשי, ממש כיצריו שלא יודעים שובעה של גדסי, והימשכותו –  כדרך שהמסומם נמשך אל הסם, וחובב האלכוהול אל הלגימה הבאה, ודון ג’יובאני אל הכיבוש הבא, – והוא אל בלילת הפול וה”בייסה” – כך גם נפשי שלי מיטלטלת עכשיו, כענבל התלוי ביו דופן לדופן שבבית הפעמון, ואינו מקיש עדייו לא בזו ולא בזו : והוא נע ונד מכאן לכאן, מיטלטל בספקותיי, שבין לשאול ובין לשתוק ;  להציע או לא להציע… עד שכדרכם של יצרים, שהם כמעיין הפורץ ומתגבר, וכך גובר עלי יצרי, ואני, במעין הקשה של על המתכת הדוממת, שבשתיקתו המהוססת של ג’יורג’יוס, מקיש את שאלתי על ליבו, ובטון בוטח של מודיע, יותר מאשר שואל, מבשר לעצמי ולג’יורג’יוס כי שבריו של פעמון זה מוצאים חן בעיני ואני מוכן ומזומן ומתכוון בכוונה מלאה לשלם תמורת חלקים שבורים אלה של הפעמון המפורק המוטלים כאן, בחצר הכנסיה למרגלות מגדל הפעמונים ממנו נפלו בליל חורף סוער תמורת תבין ותקילין… שמצידי ישמשו תרומה לכנסיה, או לנרות שיודלקו לנוכח האיקונות שהציג בפני בכוונתצ מכוון ערמומית, או סתם ישמשו את הכומר לצרכים שיחפוץ בהם, שהרי מה להם לחלקים מפורקים המוטלים כאן, כאבן דוממת שאין לה הופכין, נכלמים, אלמים מרוסקים ואילמים… ולמטרה לשמה הנשגב נוצק הפעמון וקודש ובורך עד שהתרסק ויצא מכלל שימוש.

וזכר “פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב” עולה בי, בבית תפילתם, שהרי עוד ממקורותינו מיחסים מידה של קדושה יתרה לאותו חפץ מיוחד, שנועד להרעיד נימים בצלילים הנובעים מצורתו המיוחדת, עד כי פעמונים נקבעו על מעילו של הכוהן הגדול בבית המקדש…

מבויש, ככומר שנתפס במעשה אסור, ג’יורג’יוס עומד מולי,  סומק קל עולה בלחייו, חוכך בדעתו, מתלבט בינו לבינו, משפשף יד ביד, פוכר את אצבעותיו, ובעניו המתרוצצות בחוסר שקט, אני מזהה זיק של כניעה ונכונות להסכים לעיסקה – שאך לפני שניה אחת, נראתה בעיני, מגונה ושלא תעלה על הדעת ועל הנימוס, ואני מרהיב עוז וחוצפה ושואל: “כמה ? “

נצח של שתיקה, עומד ביני ובין איש הכמורה, גדאסי סובב והולך בין צמחי התבלין הגדלים בחצר, מלטפם ומריח את הבל ריחם על כף ידו, ובעוד עיני הכומר מתרוצצות, והוא משפשף ידיו, כאילו היה סופר כבר את הכסף שיקבל עוד מעט קט, ומודיע לי, לאחר היסוס על הסכום המוסכם עליו : CENT  [ מאה ]

איני מהסס ואני מושיט את ידי ללחוץ ידו כאות מוסכם וידוע להסכמה, ומפטיר ביני לביני ‘מזל אונד ברוכה’, כמנהג הסוחרים באבנים טובות.

וממכנסי בצבע הזית, אני שולף את ארנקי ומפשפש,  אך אבוי… מי גורר עימו סכומים שכאלה לקיטון בו מוכרים עיסת פול מהבילה.

מאין יבוא עזרי ? אולי מגדאסי ? אך גדאסי,  כדרכו, מודיעני כי הוא “תפרן לאללה”, ואת כל כספו השאיר בתמורה לעיסה החמימה, ואף הוא אינו יכול להושיע.

אני מציע לאיש הדת, כי לאחר שתנאי העסקה כבר סוכמו בתקיעת הכף, ונותרה רק בעיית התשלום, שאינו מצוי ברגע זה בכיסי, ומבקש כי אבוא מחר – ואני מחשב שהרי גם מחר ישוב על עצמו הטקס הקבוע של הולכתו לאחר כבוד של גדאסי אל שוקת הפול שלו, שבלעדיה יומו ארור, כדבריו, כיומו של ירמיהו הנביא איש ענתות.

אך, כאן אכזבה. כמו במעין אולטימטום מציב לי הכומר גבול ומועד בל יעבור שכן, מחר, כעת חיה, יהיה כבר בדרכו לאדוני כנסיתו שבדמשק, לתקופה של כחודש ימים…

 מה עושים ?

 

 גדאסי, איש המעשה, מציע כי “נטוס” לבנק שחברינו שומרים עליו, על כנפי ה’404′ התכולה, ואם נמהר נספיק ונגיע לפני הפסקת הצהריים, וננסה להשיג שם את הכסף החסר ונחזור לג’יורג’יוס ונסיים את העסקה.

דרכנו אצה, ודקות אחדות לפני נעילה, הגענו לבנק , וכך הצלחתי להשלים את הכסף החסר ואנו שועטים ב ‘404’ חזרה לג’ורג’יוס.

 אני סופר לו את השטרות הוא מקבלם ומרשה לנו לקחת את חלקיו של הפעמון הסדוק.

 בעצמי, ובלא שריריו של גדאסי המתולתל, לא יכול הייתי להעמיס את חלקיו השבורים של הפעמון לתא המטען של ה ‘ 404 ‘ ורק בעזרתו, של בולס הפול לתאבון, הצלחנו להעמיס את חלקי הפעמון לתוך תא-המטען ואנו שועטים חזרה לטגארט, ועוד מעט עלינו להתייצב למסדר לפני סיור הצהריים.. וכפי שמבטיח גדאסי – זה הולך להיות הסיור האחרון כי מחר – יום רביעי – כבר באים להחליף אותנו. חודש ימים הוא זמן מספיק, די והותר, וביום חמישי – הביתה !


3.  גרשון 

גרשון הוא בנם של קלוש וקלינגל שוונגל, שנמלטו מהעיירה גלוקן שבהאסן, גרמניה, לאחר ליל הבדולח והצטרפו, כחברים נאמנים בתנועת הנוער “בלאו-וייס”  לאחד מקיבוצי העמק.

את בנם – שקראו לו גרהרד, על שם אביה של קלוש, שנרצח, כך סתם מאקדחו של גונטר, אחד מאנשי האס אס של העיירה, שלפתע, עם עליית הנאצים לשלטון הפך והיה לבכיר ואלים בעירה השקטה, שרק צלצולי פעמון מעל הצריח המחודד שמעל הכנסיה הלותרנית על שמה של מריה הקדושה, היה מפר את השקט שהעירה גלוקן היתה מורגלת בו – הביאו אל העולם כבר כאן, באדמת עמק יזרעאל.

אלא שהוא, נטל יוזמה, ועברת את שמו והחליפו מגרהרד הגרמני לגרשום היהודי, אך בקיבוץ שרוח ה’יקיות’ היתה הולכת ומתנדפת ממנו, ורוח-קדים של צבריות עוקצנית, החלה נושבת שם בין שיחי הגראניום, כבר החליפו את הגרשום היהודי בגרשון הישראלי יותר, וכך קראו לו כאן כולם, ‘גרשון הקיבוצניק’ או ‘גרשון הייקה’ שהיה ידוע ב’ידי הזהב’, שהיה ממונה על הרכבים והמוסך וההיה מצליח להשיב אל ארץ החיים כל מנוע דומם ואף חיזק והידק את המוט בקידמת הרכב כדי שגדאסי יצא לסיורו האחרון בלא שסכנת עריפת ראש בחוט תייל מתוח, תרחף מעל צוארו בעיר שלדעתו שב אליה כחייל משחרר….

 

כשראה גרשון ‘בעל ידי הזהב’, את שברי הפעמון המרשים מונחים בתא המטען של ה ‘404’ הנוטה מכובד ממשקלו לאחור, מיהר ובדק שני שברים אחד לאחד והצמידם ולאחר שחכך בדעתו, והביט ובחן, והרהר עם עצמו, וגירד בפדחתו, ומיד פסק את פסוקו והבטיח לי חגיגית כי יוכל לאחותו ולהחזירו לקדמותו ולצורתו, וכל שעלי לעשות הוא להביאו אליו, למפעל המתוחכם שבקיבוצו ושם, בבית המלאכה עליו הוא ממונה, יש לו את כל הנחוץ, והוא יצרף את שבריו ויחברם,  כשם שהעיר חוברה לה יחדיו, והוא מאמין, אף כי כופר גמור היה, כי כשיחוברו השברים תחת ידיו האמונות, תיפח שנית הרוח בעצמות השבורות והמתות של הפעמון, והוא ישיב ימיו כקדם ויש אף תקווה, “אם כי לא בטוח”, כי הפעמון המאוחה, ישוב יתרונן וישמיע קולו ברמה, ויצלצל בצלצלי שמע, ויתהלל בצלצלי תרועה….

 

בבית, כבר כאזרח, אני מבחין כי בין חלקיו של הפעמון השבור חסר חלק קטן בגודל של שניים-שלושה סנטימטרים. כאשר אספנו את חלקיו של הפעמון לא שמנו לב והחלק נותר שם.

מצד שני זכרתי שג’ורג’יוס נסע לסוריה והכנסיה סגורה…

 

מה אעשה, וכבר הבטחתי את בואי אל גרשון ‘בעל ידי הזהב’ בשבת. נחוש בדעתי להשיב את הפעמון לחייו הסוערים שמקדם, נסעתי אל הכנסיה הקטנה והסגורה ובנם של השכנים הראה לי איזו פירצה בגדר והרים אותה לכבודי ואני זוחל פנימה וחוזר למקום מרבצו של הפעמון מאז נפל מן המגדל, ואכן פיסת המתכת החסרה נמצאה שם וכמו מחכה לישועתה.

וכך, בשבת בבוקר בבוקר, אני נוסע אל גרשון ‘בעל ידי הזהב’ והוא מביאני למפעל ולבית המלאכה שלו, ופורק את חלקי הפעמון ומעמיס ומסדר, ורוקח איזו מרקחת של שני חומרים ומערבבם ומבקש כי אנקה כל פירור של אבק וחול מבין דפנות השברים, ונותן בידי מברשת של פליז, ומדגים לי כיצד, וכשאסיים אודיע לו. 

 

ואז החל שלב ההדבקה והוא מדביק בידיו הטובות והמיומנות, חלק לחלק באותה מרקחת מיוחדת וסודית שהכין, וכשעלה בידו וכל חלקיו של הפעמון כבר כבר חזרו והיו לפעמון בצורתו המלאה, הודיע כי יש לקשור את החלקים ולהדקם ולהמתין כמה שעות עד כי יתייבשו.

 

וכך עשינו וחגרנו את גופו רצועות רצועות ומתחנו והידקנו, כדי שהשברים יאוחו וישובו ויהיו לאחד, והמתנו עד הערב, עד שתיבש המרקחת הסודית. ועתה כאשר ניסינו להרימו היה הפעמון השלם כבד מנשוא וגרשון ‘בעל ידי הזהב’ הפגין גם תושיה וגם מיומנות, וחוכמת המעשה, ומיהר והתניע איזו מלגזה והניף אות הפעמון המודבק מן השולחן לתוך תא המטען של ה ‘404’ וובירך אותי לשלום ודרש כי כאשר ידיע הפעמון למקומו – אזמין אותו לחנוכת הבית שלו…

כבר החשיך, ואני נוסע אט אט חזרה מקיבוצו שבעמק לביתי שבעיר הגדולה, והמטען הכבד בתא המטען הפרוץ לכל רוח.

 

 

וכשהגעתי הביתה, וידעתי כי בעצמי לא אוכל למשקלו, פניתי לשלושה משכני, בעלי שרירים וגברתנים, וביקשתי עזרתם בהעברת הפעמון למקומו בביתי – ובשמונה ידיים נשאנו אותו ולא  ° 'בשניים' ככתוב בבמדבר יג' 23 וכך העלינו, במאמץ רב, ובכוחות משותפים, ותלינו אותו על המתקן שהכנתי עבורו – וכשכבר היה תולה על מקומו, והתקנתי בליבו את הענבל – בא מפח הנפש הגדול – לא צליל ולא צלצול לא תרועה ולא צלצלי שמע, אלא קול עמום וחסר, כהכות פטיש בקיר אטום, וכל שנותר מתפארת עברו, הוא צורתו המצודדת וכתובת ההקדשה המתנוססת עליו לאמור כי נתרם על ידי מאמין אחד והכל לכבוד מריה שלא-נוגעה כלומר מריה הבתולה:

 A L’HONNEUR DE MARIE IMMCAULEE

 

והוא פעמון סדוק ושותק.

 

 פורסם לראשונה באתר מילים הקודם ביום 21.11.2009

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....